לילי דאי חובבת וכותבת מדע בדיוני ופנטסיה. וקולנוע. וטלוויזיה. וספרות. ומה שבא ליד. סיפוריה התפרסמו בבמות מודפסות ומקוונות, זוכת פרס גפן על סיפורה ״במקום בו מאבדים ספרים״. ספרנית, הייטקיסטית, מאסטר למדעי הקוגניציה, וממייסדי תא המד״ב הירושלמי ״הרחפת הקלה״.


גרגורים


לילי דאי
״הפתחים מאובטחים?״


מפלס החרדה שלי בשמיים מעיד יותר מכול שהם קרובים, אבל עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים בעבר שאני פועלת על אוטומט.


״אדוארדס! הפתחים מאובטחים?״


אני מביטה למעלה, לעבר מפלס הכניסה. אדוארדס עומד שם, קפוא, ובוהה בכיוון הדלת. חרא.


הדלת סגורה, אני יכולה לראות את זה מכאן, אבל הממזרים הקטנים יכולים לעבור דרך חרכים שהיית נשבעת שאין סיכוי שהם רחבים מספיק. כל פתח הוא סיכון. הכול חייב להיות אטום לחלוטין. רק שלפעמים צריך לאוורר. זה התפקיד שלי: אני יכולה להרגיש אותם מרחוק, להתריע כדי שנספיק לאטום את הפתחים בחזרה כשהם מתקרבים.


והם מתקרבים.


״אדוארדס!״ אני צורחת. אפשר לשמוע את הלחץ בקול שלי, אני יודעת, אבל אדוארדס פשוט עומד שם ולא מגיב. לוי, לידי, מתחיל לרוץ במעלה המדרגות. ״לוי, לא!״ אני קוראת, אבל הוא לא מקשיב. היית חושבת שהם כבר ילמדו להקשיב.


״אדוארדס!״ לוי מנער אותו, מתחיל להתקדם כדי לאבטח את הפתחים ואז קופא גם הוא. לעזאזל.


״אתה שומע את זה?״ הוא שואל, ואני מתחילה לרוץ. יש לי אולי שלושים שניות. כנראה פחות. הטיפוס האמיץ שרוצה להיות גיבור בדרך כלל לא עמיד במיוחד. איך בכלל מקבלים מישהו כזה לצוות? אבל אני יודעת את התשובה – זה לא שיש כל כך הרבה מועמדים לבחור מביניהם.


״יש מישהו בחוץ!״ הוא צועק לפתע ומתחיל לנוע אל עבר הדלת. אני תופסת אותו ברגע האחרון, משתמשת בתנועה שלו כדי לסובב אותו ולהעיף אותו במורד המדרגות ובלי לחשוב – מסוכן לחשוב – תופסת את אדוארדס וזורקת אותו ואת עצמי אחרי לוי. אני מקווה שהוא הספיק לסגור הכול, או שנדפקנו.


גרם המדרגות לא גבוה מאוד – כולנו מגיעים לתחתית פחות או יותר בחתיכה אחת, גם אם ברור לי שארגיש את החבלות בימים הבאים. אבל הוא גבוה מספיק כדי לשבור את הטראנס של לוי.


״אני מצטער, חדד, אני לא יודע מה...״ אבל הוא יודע בדיוק מה עבר עליו, אז הוא לא טורח להשלים את המשפט.


מלמעלה אפשר לשמוע את היללות. הם כאן. אני יכולה לראות אותם בעיני רוחי, מתחככים כנגד הפתחים, בוחנים, מחפשים, לא יכולה לשמוע אבל כמעט מרגישה את גרגוריהם הרמים.


לא, אני חושבת. לא ממרחק כזה. אפילו אני לא יכולה להרגיש אותם ממרחק כזה, חוץ מהעקצוץ באף והלחץ במצח. אם הפתחים סגורים, אנחנו נהיה בסדר. אני טוענת את הנשק, מכוונת אותו למעלה ומחכה.


היללות מתגברות, מקבלות נימה של תסכול. לאחר כמה דקות האף שלי אומר לי שהם מתרחקים. תודה לאל. ברגע שהחרדה המשתקת משחררת קצת, אני תופסת את לוי.


״מה לעזאזל חשבת לעצמך?״ אני מסננת.


״היה צריך לבדוק את הפתחים. ו...להרחיק את אדוארדס.״


הוא לא טועה. עם אדוארדס נטוע שם ככה לא ממש הייתה ברֵרה: אם לוי לא היה ניגש לדלת סיכוי טוב שאדוארדס היה עושה את זה. ממש קשה לא להכניס חתול ממרחק כזה, ואדוארדס לא עשה רושם של עמידות מנטלית מרשימה במיוחד. הוא עדיין שרוע בתחתית המדרגות כמו בובת סמרטוטים, מתנשם כאילו זו הייתה ההיתקלות הראשונה שלו. טוב, זה לא ממש רחוק מזה. גם אני הייתי ככה בהתחלה. במיוחד אני. זה מפחיד פי כמה כשאת מרגישה אותם מתקרבים. לפחות הטווח של האלרגיות שלי מאפשר לי להביא תועלת – אני מכירה כמה חבר׳ה שנשרו מהאימונים כשהתברר שכל מה שהאלרגיות שלהם יעשו זה לגרום להם להתעטש בעודם פותחים את הדלת לרווחה.


אני מושיטה יד לאדוארדס, לעזור לו לקום. ״קדימה, צריך לדווח לשליטה,״ אני אומרת כאילו הכול בסדר, כאילו זה נורמלי, כאילו הקרביים שלי לא הפכו לג׳לי ואני לא עומדת להקיא. תתנהגי כאילו הכול בסדר ויש סיכוי שהכול גם יהיה. היללות של החתולים ימשיכו ללוות אותי עמוק לתוך המשלט, כמו תמיד, למרות שאני יודעת שהם כבר עזבו מזמן.


בדיעבד, מישהו היה צריך לקלוט שהם התחילו לפתח שליטה מוחית. זה לא היה נורמלי, האופן בו אנשים הגיבו אליהם. זה נהיה קשה יותר ויותר לשנוא את גושי הפרווה האלרגניים: תמונות שלהם היו בכל מקום, כולם ציפו שתתלהבי מהאדונים החמודים שלהם. זה היה מעצבן, אבל לא באמת נורא כל עוד יכולנו לספק להם אוכל – אבל כשהבעיות בשרשראות האספקה התחילו... איכשהו אף אחד לא התפלא כשאנשים העדיפו להאכיל את החתולים שלהם מאשר את עצמם. או את הילדים שלהם. וכשגם זה לא הספיק...


אני תמיד שמרתי מרחק. זה לא שהייתה לי הרבה ברֵרה, זה היה או זה או להפסיק לנשום, אבל-לאט לאט ההזמנות הפסיקו להגיע, לכולם פתאום היו חתולים, גם לבתי קפה ולחנויות ולבתי ספר ומשרדי ממשלה – העולם שלי הלך והצטמצם במהירות. לא חשבתי שאני בת מזל, אז. לא ידעתי שברגע האמת זה מה שיאפשר לי להגיע למקום בטוח. לרצות בכלל להגיע למקום בטוח. רוב האנשים אפילו לא ניסו לברוח, הם פשוט... ישבו שם. אי־אפשר להזיז חתול שיושב עלייך – גם לא אם הוא בדיוק מכרסם לך אצבע, או אוזן, או רגל, מתברר. הדרך היחידה היא לשמור מרחק. להגיע לחלל אטום גדול מספיק שמאפשר להתרחק מהפתחים. להחזיק כלבים, חולדות ונחשים גם לא מזיק. מה שזה לא יהיה שהחתולים עושים לא עובד עליהם, רק עלינו, אם כי צריך להיזהר כמובן: הדבר האחרון שאת רוצה זה להתעורר מטראנס ליד גופה של כלב, עם דלת פתוחה לרווחה וחתול מהדס לו פנימה, ולדעת שרגע לפני שהפכת לארוחת ערב שברת את צווארו של חברו הטוב של האדם. בהתחלה חשבנו שחובבי כלבים, אלה שתמיד זלזלו בחתולים ובחרו לשמור מהם מרחק, בטוחים, אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. הם כנראה פשוט לא נחשפו מספיק, אבל די מהר כולנו נחשפנו, בין אם רצינו או לא.


בקיצור, אין הרבה מקומות בטוחים, ובמדינה שלנו, עם כל חתולי הרחוב שהסתובבו בה תמיד, אחוז השורדים נמוך במיוחד. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, אבל צריך להשיג אוכל מאיפה שהוא, ומים נקיים, ובאופן כללי לא נראה שמצבנו הנוכחי בר־קיימא. מה הפלא שאני שומעת את היללות שלהם בשנתי כל לילה.


זה רק עניין של זמן. ככה לפחות אהיה מוכנה כשזה יגיע. ואני מבני המזל: רוב הסיכויים שאמות מחנק הרבה לפני שהכאב או אובדן הדם יכריעו אותי. ויכול היה להיות גרוע יותר, אני אומרת לעצמי. יכלו להיות להם... מחושים, או משהו. אלה היו יכולים להיות ג׳וקים. לפחות חתולים הם חמודים.


אני בוחנת את המרחק ביני לבין קיר המתחם. הם לא יכולים להשפיע על המחשבות שלי משם, נכון?


אלא אם כן הם חדרו פנימה. אני נדרכת. סורקת במבטי את ההיקף בחיפוש אחר עקבות לא אנושיים – אבל בחול נראים רק עקבות אנושיים וכמה חולדות. אני כנראה באמת חושבת שהמפלצות הקטנות חמודות. אלה באמת הרבה עקבות, יהיה צריך למחות אותם בקרוב כדי שיהיה אפשר לראות עקבות חדשים. אבל כשהחתולים יתרחקו עוד קצת. הם בסביבה, האף שלי מעקצץ. הם כאן יותר ויותר. אני תוהה אם זה כי הם קלטו שאנחנו כאן, או כי פשוט יש יותר ויותר מהם, מתרבים ללא שליטה שם בחוץ. לא שזה משנה – אנחנו חיים על זמן שאול. המין האנושי הפסיד במלחמה – אפילו לא ממש טרח להילחם – והשאריות שלו ייעלמו בקרוב. פשוט אין לנו את התשתית להתקיים לאורך זמן, או את היכולת לפתח אותה כשהם שם בחוץ. אם כי אני חייבת להודות שגם לפני שהם השתלטו לא עשינו עבודה טובה במיוחד בלשרוד: אם לא היינו דופקים את האקלים ומתרבים בכזה קצב, לא הייתה לנו בעיה להמשיך להאכיל את החתולים וכל העניין היה נמנע. מה נשאר לנו עכשיו? לנסות לגדל פטריות ולשרוד מתחת לאדמה כמה שנצליח?


אני ממשיכה בסיור. אני אוהבת את הסיורים: אני סומכת על האף שלי מספיק כדי לא לפחד יותר מדי שאקלע לסכנה אמיתית, ונחמד לצאת קצת מפיצוץ האוכלוסין שבלב המקלט, רחוק מהפתחים. אני מעדיפה אנשים על חתולים, אבל... לא בהרבה. החיים האלה הם לא ממש מה שהייתי בוחרת, אם זה היה תלוי בי.


אני עוצרת לנער קצת פירורים שאספתי בשביל החולדות. אין לי הרבה, אבל זה עדיף על כלום, נראה לי. אני אוהבת את החולדות, גם הן בוחרות להתרחק גם מחתולים וגם מאנשים במידת האפשר. והן שורדות – אני מעריכה את התכונה הזו במינים אחרים, בעיקר כאלה שהצליחו לשרוד אפילו אותנו. ועשינו ניסיונות נמרצים למדי לחסל את החולדות לפני כל זה. והנה הן, שורדות כמו גדולות, למרות הכול. אני זוכרת ששמעתי פעם על איזה טפיל שיכול לגרום לעכברים וחולדות לאהוב חתולים – כשהכול התחיל חשבתי בהתחלה שזו מגפה, התפשטות עולמית של הטפיל הזה שהתחיל להשפיע על בני אדם. או שאולי הוא תמיד השפיע על בני אדם? לא משנה – החולדות במתחם שונאות את החתולים, אז זה כנראה לא העניין. סתם שליטה מוחית ישנה וטובה, ולחולדות יש – מתברר – מוח חזק מכדי שיושפעו. והן קשוחות עבור גושי פרווה קטנים. כשאנחנו ניכחד, נראה לי שאותן החתולים לא יצליחו להשמיד. למען האמת, נראה לי שמצבם של החתולים רק יתדרדר בלעדינו. אולי השמדנו את העולם בהדרגה, אבל לחתולים היה יופי של מושב לצפות בהכול, עם עבדים מרצון שיגרדו להם מאחורי האוזניים וידאגו לכל מחסורם. לאכול את כולנו כנראה לא הייתה החלטה חכמה. אני תוהה אם הם מאורגנים מספיק כדי להחזיק עבדים אנושיים, להרבות אותם במתחמים אי־שם. זו מחשבה מחרידה, אפילו שאני יודעת שזו לעולם לא אהיה אני – הם לא יצליחו להחזיק אותי בחיים מספיק זמן. ברגע שהם רק יתקרבו, הרי, אני אצא לחופשי מכבלי העולם הזה. בשביל להחזיק בי הם יצטרכו מתחם מבודד היטב, ללא אף חתול בסביבה, ואין הרבה מקומות כאלה בעולם. חוץ מ... טוב... כאן.


הלחץ במצח מבשר לי שהם חזרו. אני יכולה לשמוע אותם מייללים בחוץ, מתחככים בקירות, מגרגרים. לא משנה מה המרחק, אני תמיד יכולה לשמוע אותם מגרגרים.