1


נאט


״מצטער. אני לא יכול לעשות את זה יותר. ברור שאני היחיד שמנסה.״


הקול בצד השני של הקו נשמע רציני. אני יודעת שכריס אומר לי את האמת. הוא באמת מצטער על כך שהיחסים בינינו לא מסתדרים. זו לא הפתעה. ידעתי שזה עומד לקרות. לו רק יכולתי לאזור כוחות כדי שיהיה אכפת לי.


אם היה אכפת לי, לא היינו מגיעים למצב הזה.


״אוקיי. אני מבינה. אז נתראה.״


בהפוגה הקצרה שמשתררת על הקו נימת קולו משתנה מצער לעצבים. ״זה הכול? זה כל מה שאת מתכוונת להגיד? אנחנו יחד כבר חודשיים וכל מה שאני מקבל זה 'נתראה'?״


הוא רוצה שאהיה עצובה, אבל האמת היא שאני חשה הקלה. כמובן, אני לא יכולה לומר את זה בקול.


אני עומדת ליד כיור המטבח, מביטה מבעד לחלון הפתוח אל החצר האחורית המגודרת. מזג האוויר בהיר ושטוף שמש עם משב רוח קריר של סתיו — יום אופייני לספטמבר באגם טאהו.


העונה המושלמת לחתונה.


אני מדחיקה את המחשבה הלא רצויה הזאת ומתמקדת שוב בשיחה. ״אני לא יודעת מה עוד אתה רוצה שאגיד. אתה זה שנפרד ממני, זוכר?״


״כן, וחשבתי שתגיבי אחרת.״ נימת קולו משתנה שוב. ״נראה שטעיתי.״


כריס לא בחור רע. אין לו פתיל קצר כמו לבחור הקודם שניסיתי לצאת איתו, והוא גם לא יבבן תלותי כמו זה שלפניו. האמת היא שהוא בחור נהדר.


אולי אנסה לשדך אותו לחברה שלי מרי־בת'. הם יהיו זוג חמוד.


״אני פשוט עמוסה בעבודה, זה הכול. אין לי ממש זמן להשקיע במערכת יחסים. אתה בטח מבין.״


עוד הפוגה והפעם ארוכה יותר. ״את מלמדת ציור בצבעי גואש לתלמידים בכיתה ה'.״


נימת קולו מרגיזה אותי. ״אני מלמדת אומנות.״


״כן, לחבורת ילדים בני שתים־עשרה. אני לא מנסה להעליב או משהו, אבל זה לא שהעבודה שלך מלחיצה במיוחד.״


אין לי כוחות להתווכח איתו, לכן אני שותקת. הוא מפרש זאת בתור סימן להמשיך במתקפה החזיתית.


״החברים שלי הזהירו אותי לגבייך, שתדעי. הם אמרו שלא כדאי לי לצאת עם מישהי עם עבר כמו שלך.״


עבר כמו שלי. ניסוח מעניין.


בתור הבחורה עם הארוס שנעלם יום לפני החתונה הגדולה שלהם לפני חמש שנים, העבר שלי הוא בעיקר מטען חורג. צריך ביטחון עצמי מסוים כדי לצאת איתי.


״אני מקווה שנוכל להישאר חברים, כריס. אני יודעת שאני לא מושלמת, אבל —״


״את צריכה להתקדם בחיים, נאט. סליחה, אבל את חייבת לשמוע את זה. את חיה בעבר. כולם יודעים את זה.״


אני יודעת. אני רואה את המבטים.


קינג'ס ביץ' — עיירת חוף קטנה ומשונה בחוף הצפוני של האגם — מונה כארבעת אלפים איש. לפעמים נדמה שגם אחרי כל השנים האלה, כל אחד מהם מתפלל עליי בלילות.


כשאני לא מגיבה, כריס נאנח. ״זה לא נשמע טוב. לא התכוונתי —״


״כן התכוונת. הכול בסדר. תקשיב, אם זה בסדר מבחינתך, בוא פשוט ניפרד עכשיו. כשאמרתי שאשמח שנישאר ידידים, התכוונתי לכל מילה. אתה בחור טוב. אין משקעים בינינו, אוקיי?״


כעבור רגע, הוא אומר ביובש, ״בטח. אין משקעים. אין שום רגשות, הרי זו המומחיות שלך. תשמרי על עצמך, נאט.״ הוא מנתק את השיחה והקו דומם.


אני נאנחת ועוצמת את עיניי.


כריס טועה לגבי זה שאין לי רגשות. יש לי כל מיני רגשות. חרדה. עייפות. דיכאון ברמה נמוכה. מלנכוליה בלתי מעורערת ולצידה ייאוש עדין.


אז אני לא קרחון רגשי כמו שטוענים.


כשאני מחזירה את השפופרת למקומה על הקיר, הטלפון מצלצל שוב.


אני מהססת, לא בטוחה אם אני רוצה לענות או להתחיל להשתכר, כמו שאני עושה כל שנה ביום הזה ובשעה הזאת. לבסוף אני מחליטה שיש לי עוד בערך עשר דקות פנויות לפני שאתחיל בטקס השנתי.


״הלו?״


״ידעת שחלה עלייה חדה במקרים של סכיזופרניה בתחילת המאה העשרים, כשבעלות על חתולים ביתיים הפכה לעניין שכיח?״


זו סלואן, החברה הכי טובה שלי. היא לעולם לא מתחילה שיחה באופן נורמלי, וזו אחת הסיבות הרבות שבזכותן אני אוהבת אותה.


״מה יש לך נגד חתולים? זה ממש פתולוגי.״


״הם רוצחים סדרתיים קטנים ופרוותיים שעלולים להשאיר אצלך אמבות אוכלות מוח בגלל הקקי שלהם, אבל זה לא מה שהתכוונתי להגיד.״


״אז מה התכוונת להגיד?״


״אני שוקלת לאמץ כלב.״


אני מנסה לדמיין את סלואן העצמאית בטירוף עם כלב ומביטה אל מוג'ו שרובץ על הרצפה בסלון, בשטח הקטן שבו מאירות קרני השמש. הוא כלב מגזע רועים מעורב בצבעי שחור וחום, חמישים קילוגרמים של אהבה בפרווה מדובללת, עם זנב כמו נוצה שלא מפסיק לכשכש.


דייוויד ואני אימצנו אותו כשהוא היה בן כמה חודשים. עכשיו הוא בן שבע ומתנהג כמו בן שבעים. אף פעם לא ראיתי כלב שישן כל כך הרבה. נראה לי שיש בו גנים של עצלן.


״את יודעת שאת צריכה להתעסק עם הקקי שלהם כל יום, נכון? ולטייל איתם? ולעשות להם אמבטיות? זה כמו להביא ילד לעולם.״


״בדיוק. זה יהיה תרגול מצוין לקראת הילדים שאלד.״


״ממתי את שוקלת ללדת? את לא מצליחה אפילו לגדל עציץ בלי שינבול.״


״מאז שראיתי חתיך הורס הבוקר בספראוטס. השעון הביולוגי שלי התחיל לצלצל כמו הביג בן. גבוה, שזוף, יפה תואר... ואת יודעת שאני מתה על זיפים,״ היא נאנחת. ״היו לו זיפים מדהימים.״


התמונה שלה לוטשת מבטים בבחור במכולת עולה בעיני רוחי, ואני מחייכת. בדרך כלל המצב הפוך. שיעורי היוגה שהיא מלמדת מלאים ברווקים חדורי תקווה.


״זיפים מדהימים. הייתי מתה לראות את זה.״


״כמו זיפים דקים על סטרואידים. הייתה לו מעין ארשת פיראטית. יש דבר כזה בכלל? בכל מקרה, הוא שידר אנרגיה של פורע חוק מסוכן. חתיך הורס. רררר.״


״חתיך, הא? לא נשמע כמו מישהו מהאזור. בטח תייר.״


סלואן גונחת. ״הייתי צריכה לשאול אותו אם הוא צריך מישהי שתערוך לו סיור תיירותי!״


אני צוחקת. ״תיירותי? את קוראת לציצים שלך אתר תיירות?״


״אל תקנאי. לא סתם קוראים להם נכסים. לידיעתך, בזכותם קיבלתי הרבה משקאות בחינם.״ היא עוצרת לרגע. ״ואם אנחנו מדברות על משקאות, בואי נלך לדאונריגר הערב.״


״לא יכולה, מצטערת. יש לי תוכניות.״


״נו, באמת. אני יודעת מה התוכניות שלך. הגיע הזמן לשינוי. ליצור מסורת חדשה.״


״להשתכר בחוץ במקום בבית?״


״בדיוק.״


״אני אוותר. הקאה בפומבי לא מחמיאה לי.״


היא מגחכת. ״אני יודעת בוודאות שמעולם לא הקאת. רפלקס ההקאה לא קיים אצלך.״


״מוזר מאוד שאת יודעת דבר כזה לגביי.״


״אין בינינו סודות, מותק. אנחנו חברות טובות מאז שהתחיל לצמוח לנו שיער בין הרגליים.״


״נוגע ללב,״ אני אומרת ביובש. ״אני ממש יכולה לראות את כרטיס הברכה המרגש.״


״חוץ מזה,״ היא מתעלמת מדבריי וממשיכה, ״אני מזמינה. זה אמור לפתות את הקמצנית שבתוכך.״


״באמת קראת לי קמצנית?״


״מוצג א' — לחג המולד, נתת לי שובר מתנה למסעדת סטייקים בשווי עשרים דולר אחרי שקיבלת אותו ממישהו אחר.״


״זו הייתה בדיחה!״


״הממ...״ היא לא משוכנעת.


״את אמורה להעביר את השובר במתנה למישהו אחר, אמרתי לך. זה הקטע. זה מצחיק.״


״כן, זה מצחיק אם האונה הקדמית שלך נפגעה בתאונת דרכים איומה. את כל השאר שהמוח שלהם מתפקד — ממש לא.״


האנחה שלי עמוקה ודרמטית. ״אוקיי. לחג המולד השנה אקנה לך סוודר קשמיר. מרוצה?״


״אאסוף אותך בעוד רבע שעה.״


״לא. אני לא יוצאת הערב.״


״אני לא נותנת לך לשבת בבית שוב לזכר חזרה לחתונה שלא התקיימה,״ סלואן אומרת בתקיפות. ״ולהשתכר מהשמפניה שהיית אמורה לשתות באירוע.״


היא משמיטה את המשך המשפט, אבל הוא עומד באוויר בינינו כמו ענן כבד.


היום מלאו חמש שנים להיעדרותו של דייוויד.


במדינת קליפורניה, אחרי שאדם נעדר במשך חמש שנים, הוא נחשב למת מבחינה משפטית. גם אם הוא עדיין חי במקום כלשהו, הוא נחשב קבור עמוק באדמה לכל דבר ועניין.


חששתי מנקודת הציון הזאת.


אני מסתובבת, גבי אל החלון ואל הנוף היפה ושטוף השמש.


לרגע, אני חושבת על כריס, נזכרת במרירות בקולו כשאמר שאני חיה בעבר... ושכולם יודעים את זה.


כולם כולל אני.


״בסדר,״ אני אומרת בשקט. ״תאספי אותי בעוד רבע שעה.״


סלואן מריעה בהתלהבות, ואני מנתקת לפני שאשנה את דעתי והולכת להחליף לחצאית.


אם אני מתכוונת להשתכר בפומבי, כדאי שאיראה מדהים כשאני עושה את זה.


דאונריגר הוא בר שממוקם ליד האגם, עם מרפסת שמקיפה אותו ונופים מרהיבים של הרי סיירה מצד אחד ואגם טאהו מצד שני.


השקיעה תהיה יפהפייה הערב. השמש כבר בצבע כתום בוער והיא שוקעת נמוך אל האופק. סלואן ואני מתיישבות בפנים ליד חלון, מקום שמאפשר לנו לראות את המים ואת הבר שעמוס באנשים, שאת רובם אני מכירה.


הרי גרתי כאן כל חיי.


כשאנחנו מתיישבות, סלואן רוכנת על השולחן מולי ומסננת, ״תראי! זה הוא!״


אני מביטה סביבי בבלבול. ״מי זה הוא?״


״הפיראט! הוא יושב בקצה הבר!״


״הבחור עם הזיפים המדהימים?״ אני מסתובבת ומותחת את צווארי כדי לראות את הקהל. ״איזה מהם —״


אלה המילים היחידות שיוצאות לי מהפה לפני שאני רואה אותו — הוא תופס חלק ניכר מהבר והכיסא שהוא יושב עליו נראה קטן מאוד לעומתו. הרשמים מגיעים במהירות.


כתפיים רחבות. שיער כהה. לסת מסותתת שלא פגשה סכין גילוח כבר שבועות. ז'קט עור שחור עם מכנסי ג'ינס שחורים וזוג מגפיים צבאיים שנראים יוקרתיים ומרופטים באותה מידה, ויושבים עליו ברישול. טבעות כסף עבות מעטרות את האגודל ואת האצבעות האמצעיות של ידו הימנית.


אחת מהן היא מעין טבעת חותם. השנייה היא גולגולת.


זוג משקפיים כהים מסתירים את עיניו.


מוזר בעיניי שהוא מרכיב משקפיים בתוך הבר, כאילו יש לו משהו להסתיר.


״הוא נראה לי פחות פיראט ויותר כוכב רוק. או ראש כנופיית אופנוענים. כמו מישהו שיצא מסט הצילומים של בני האנרכיה. מתערבת איתך על עשרה דולר שהוא סוחר סמים.״


״למי אכפת?״ לוחשת סלואן ומביטה בו. ״גם אם הוא היה ג'ק המרטש הייתי נותנת לו לגמור לי על הציצים.״


״זנותית,״ אני אומרת בקריצה.


היא מנופפת בביטול. ״אז אני אוהבת זכרי אלפא עם אנרגיה של זין גדול. אל תשפטי אותי.״


״אז לכי תתחילי איתו. אני אקנה משקאות ואצפה מהצד למקרה שהוא ישלוף סכין.״


אני מסמנת למלצר. הוא מחווה אליי בסנטרו ומחייך, מאותת שיגיע בהקדם האפשרי.


״לא, זה נואש מדי,״ אומרת סלואן. ״אני לא רודפת אחרי גברים, לא משנה כמה הם חתיכים. זה לא מכובד.״


״אלא אם כן את קוקר ספנייל, ההתנשמויות והזלת הריר שלך לא מכובדות. לכי ותתפסי את הסוס הזה, בוקרת. אני הולכת לשירותים.״


אני קמה והולכת אל שירותי הנשים, משאירה את סלואן לבדה בזמן שהיא נושכת את שפתיה בחוסר החלטיות. או אולי זו תאווה.


אני לא ממהרת כשאני בשירותים ושוטפת ידיים, בודקת את השפתון במראה מעל הכיורים — הוא בצבע אדום ארגמן שנקרא רעל מתוק. אני לא בטוחה למה שמתי אותו, הרי אני בקושי מתאפרת, אולי כי לא בכל יום הארוס הנעדר שלך הופך למת באופן רשמי, אז שיהיה.


אוי, דייוויד. מה קרה לך?


גל פתאומי של ייאוש מתנפץ עליי.


אני נשענת על שולי הכיור כדי להתייצב, עוצמת עיניים ונושפת לאט וברעד.


לא הרגשתי צער עמוק כל כך כבר הרבה זמן. בדרך כלל, מדובר באי־שקט שלמדתי להתעלם ממנו. כאב עמום מאחורי עצם החזה שלי. יללה של סערת רגשות בראשי שאני יכולה לכבות עד שהיא כמעט משתתקת.


כמעט, אבל לא ממש.


אנשים אומרים שהזמן מרפא כל פצע, אבל הם אידיוטים.


פצעים כמו שלי לא נרפאים. רק לאחרונה למדתי לבלום את הדימום.


אני מעבירה יד על שערי, נושמת עמוק כמה פעמים עד שאני מרגישה יותר בשליטה. מילות עידוד עצמי חולפות במוחי, ואני עוטה חיוך על פניי, פותחת את הדלת ויוצאת.


ומייד מתנגשת באובייקט ענק ונייח.


אני נרתעת לאחור, מועדת ומאבדת שיווי משקל. לפני שאני נופלת, יד גדולה מושטת ולופתת את מעלה זרועי כדי לייצב אותי.


״זהירות.״


הקול נשמע כמו רעם צרוד ונעים. אני מרימה את מבטי ורואה את ההשתקפות שלי בעדשות של משקפי שמש.


זה הפיראט. סוחר הסמים. הבחור עם האנרגיה של זין גדול וזיפים מדהימים.


זרם של משהו שמזכיר חשמל עובר בעמוד השדרה שלי.


כתפיו רחבות. גופו ענק. הוא נראה גדול כשישב על הכיסא אבל כשהוא עומד, הוא עצום בגודלו, כנראה בגובה שני מטרים. שני מטרים ועשרה. ועשרים... לא יודעת, אבל הוא ממש גבוה. ויקינג.


אי אפשר לומר עליי שאני קטנטונת, אבל בזכות הבחור הזה אני מרגישה כמו עלה נידף.


הוא מדיף ריח של סיור טעימות קברנה — עור, עשן סיגרים ומעט אדמת יער.


אני בטוחה שהלב שלי פועם במרץ, כי כמעט נפלתי עכשיו על התחת.


״סליחה. לא הסתכלתי לאן אני הולכת.״ למה אני מתנצלת? הוא זה שעמד ליד הדלת של השירותים.


הוא לא מגיב. הוא גם לא מרפה מזרועי או מחייך. אנחנו עומדים בדממה ואף אחד מאיתנו לא זז, עד שמתברר שאין לו שום כוונה להתרחק ממני.


אני מרימה גבות ושולחת אליו מבט. ״סליחה...?״


הוא מטה את ראשו. גם בלי לראות את עיניו, אני רואה שהוא מתבונן בי מקרוב.


בדיוק כשהרגע עומד להיות מוזר, הוא שומט את ידו מזרועי. בלי מילה נוספת, הוא פותח את הדלת לשירותי הגברים ונעלם בפנים.


אני מרגישה מעורערת, לרגע מקמטת את המצח מול הדלת הסגורה, ואז חוזרת אל סלואן. היא מחזיקה כוס יין לבן בידה ועוד כוס שממתינה לי.


״הפיראט שלך נכנס לשירותים,״ אני אומרת ומתיישבת. ״אם תזדרזי, תוכלי לתפוס אותו לזיון מהיר בפינה חשוכה במסדרון, לפני שייקח אותך חזרה לפנינה השחורה כדי להמשיך לקרוע לך את הגזרה.״


היא שותה לגימה גדולה מהיין שלה. ״התכוונת 'לקרוע לי את הצורה'. והוא לא מעוניין.״


״איך את יודעת?״


היא מהדקת את שפתיה. ״כי הוא אמר לי בפירוש.״


אני בהלם. זה חסר תקדים. ״לא!״


״כן! התקרבתי אליו בפתיינות כמו ג'סיקה ראביט, דחפתי את הבנות שלי בפרצוף שלו ושאלתי אותו אם הוא רוצה להזמין אותי למשקה. התגובה שלו הייתה, 'לא מעוניין'. והוא לא הסתכל עליי בכלל!״


אני מנענעת את הראש ושותה מהיין שלי. ״טוב, אין ספק. הוא גיי.״


״רדאר הגייז שלי טוען שהוא סטרייט לגמרי, מותק, אבל תודה על הבעת התמיכה.״


״אז נשוי.״


״פחחחח. אין מצב. הוא לגמרי לא מבוית.״


אני נזכרת בריח שלו כשהתנגשתי בו ליד השירותים, מושק על טהרת הפרומונים המיניים קרן ממנו בגלים. היא כנראה צודקת.


לאריה שמשוטט בסרנגטי אין אישה. הוא שקוע מדי בציד אחרי משהו לנעוץ בו את הניבים שלו.


המלצר ניגש לרשום את ההזמנה שלנו. כשהוא מתרחק, סלואן ואני מקדישות כמה דקות לשיחה על דברים לא חשובים, עד שהיא שואלת אותי על כריס.


״אה... הוא... אה...״


היא מסתכלת עליי במורת רוח. ״לא נכון.״


״לפני שתתחילי להפנות אצבע מאשימה, הוא נפרד ממני.״


״אני לא בטוחה שאת מבינה את זה, אבל גבר מצפה לשכב עם האישה שהוא יוצא איתה.״


״אל תהיי עוקצנית. אין לי שליטה על זה שהוואגינה שלי סגרה את העסק לצמיתות.״


״אם לא תכניסי לשם זין בקרוב, היא תעלה עובש. לא תוכלי לעשות שוב סקס.״


אין לי בעיה עם זה. הליבידו שלי נעלם עם הארוס שלי. אבל אני צריכה להסיח את דעתה של סלואן לפני שהשיחה הזאת תהפוך למפגש טיפולי.


״ממילא זה לא היה מסתדר בינינו. הוא חושב שחתולים חכמים כמו בני אדם.״


היא נראית מזועזעת. ״ברוך שפטרנו.״


ידעתי שזה ישנה את הגישה שלה ולכן אני מחייכת. ״אני שוקלת לשדך אותו למרי־בת'.״


״הקולגה שלך? זו שמתלבשת כמו מישהי מכת האיימיש?״


״היא לא מכת האיימיש. היא מורה.״


״היא מלמדת חביצת חמאה ותחזוק קלנועיות?״


״לא, מדעים. אבל היא תופרת שמיכות. ויש לה חמישה חתולים.״


סלואן מצטמררת ומרימה את הכוס שלה. ״שידוך משמיים.״


אני משיקה את הכוס שלי בכוס שלה. ״אולי צפוי להם עתיד ארוך יחד, רווי בכדורי פרווה.״


אנחנו שותות ואני מרוקנת את כוס היין שלי, יודעת שסלואן מתבוננת בי.


כשאני מניחה את הכוס הריקה על השולחן ומחווה אל המלצר שיגיש לנו עוד סיבוב משקאות, היא נאנחת, שולחת את ידה אליי ולוחצת את ידי.


״אני אוהבת אותך, שתדעי.״


אני יודעת לאן היא חותרת ומפנה את מבטי אל מחוץ לחלון, אל האגם. ״נראה לי שכל הקייל שאת אוכלת שיבש לך את השכל.״


״אני דואגת.״


״אין צורך. אני בסדר גמור.״


״את לא בסדר. את שורדת. יש הבדל.״


ובדיוק בגלל זה הייתי צריכה להישאר בבית.


בקול שקט אני אומרת, ״עברו שנתיים לפני שהצלחתי לנהוג במכונית בלי לחשוב 'מה היה קורה אילו לא הייתי ממשיכה בעיקול הזה? מה אם הייתי מתנגשת בקיר הלבנים?' ואז עברה עוד שנה לפני שהפסקתי לחפש בגוגל 'שיטות התאבדות ללא כאבים'. ועוד שנה לפני שהפסקתי לפרוץ בבכי סתם ככה, ללא סיבה. רק בחודשים האחרונים אני מצליחה להיכנס לחדר בלי לחפש מייד את הפנים שלו. אני חיה עם רוח רפאים של אדם שחשבתי שאזדקן איתו, עם המשקל המחניק של שאלות שלעולם לא תהיה לי תשובה עליהן, ועם האשמה המוחצת על הידיעה שהדבר האחרון שאמרתי לו היה, 'אם תאחר, אני אהרוג אותך'.״ אני פונה מהחלון ומביטה אליה. ״אז בהתחשב במצב, העובדה שאני שורדת היא כבר ניצחון.״


סלואן ממלמלת בעיניים בורקות, ״אוי, מותק.״


אני כובשת את המחנק הפתאומי בגרוני. היא לוחצת שוב על ידי ואומרת, ״את יודעת מה אנחנו צריכות?״


״טיפול בשוק חשמלי?״


היא מרפה מידי, מזדקפת ומנענעת את ראשה. ״את וההומור השחור שלך. התכוונתי לומר גוואקמולי.״


״את משלמת? כי הגוואקמולי פה עולה עשרה דולר לשתי כפות והשמועה אומרת שאני קמצנית.״


היא מחייכת אליי בחיבה. ״זה אחד מהחסרונות הרבים שלך, אבל אנשים מושלמים הם משעממים.״


״אוקיי, אבל אני מזהירה אותך כבר עכשיו — לא אכלתי מאז ארוחת הבוקר.״


״מותק, אני מכירה אותך מספיק טוב כדי להרחיק את הידיים שלי כשאת אוכלת. זוכרת שחלקנו קערת פופקורן כשצפינו בסרט היומן? כמעט איבדתי אצבע.״


״אני מחכה כבר שנהיה זקנות ותהיה לך דמנציה. הזיכרון הצילומי שלך על הפנים.״


״למה אני זו שתהיה לה דמנציה? את זו שמסרבת לאכול ירקות!״


״אני עומדת לאכול אבוקדו מעוך. זה לא נחשב?״


״אבוקדו זה פרי, גאון.״


״הוא ירוק, לא?״


״כן.״


״אז הוא ירק.״


סלואן מנענעת את ראשה. ״את מקרה אבוד.״


״מסכימה לגמרי.״


אנחנו מחייכות זו לזו, ובאותו רגע אני מעיפה מבט אל הצד השני של המסעדה.


הזר שנתקלתי בו ליד השירותים יושב לבדו ליד שולחן, גבו אל החלון וכוס בירה בידו, והוא נועץ בי מבטים.


מאחר שהוא הוריד את משקפי השמש הכהים, עכשיו אני יכולה לראות את העיניים שלו.


הן גדולות ורחבות, בגוון חום עשיר ועמוק כמו של בירה גינס, מוקפות בריסים שחורים ועבים מתחת למצח נחוש. העיניים האלה מתמקדות בעוצמה מבהילה, לא זזות ולא ממצמצות.


אבל הן בוערות באש אפלה.