"אין ספק כי למרות הקשיים וההבדלים הגדולים אנו חייבים לפעול לחיזוק ולעידוד פעולות, גופים ומוסדות שנועדו ללמד יהודים וערבים לחיות יחדיו", אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר.
האם ניתן ליצור בישראל, המוגדרת כמדינת הלאום של העם היהודי, מסגרת יהודית־ערבית שוויונית? הספר אי של שוויון בוחן את מידת מימושו של חזון בתי הספר המשותפים ליהודים ולערבים מאז ייסדה עמותת "יד ביד" לחינוך דו־לשוני את בית הספר הראשון ב-1998.
במרכז הספר עומדת השאלה אם חינוך משותף הממוקד בחתירה לשלום ולשוויון משפיע על המציאות שמחוץ למוסדות החינוך, כפי שקיוו מייסדיהם, או שמא עוצמת הסכסוך הישראלי־פלסטיני הופכת גם את המרחב הבית ספרי המשותף לזירה של עימות.
המחבר, ד"ר אמין ח'לף, מנסה להשיב על שאלה זו באמצעות ניתוח תובנותיהם והתנסויותיהם של מחנכים השותפים לחינוך הדו־לשוני ושל אנשי הדרג הפדגוגי והפוליטי במערכת החינוך ובשלטון המקומי. מסקנתו היא כי פערי הכוחות בין קבוצת הרוב היהודית לבין קבוצת המיעוט הערבית אינם נעלמים במסגרות החינוך המשותפות והשפעתם של בתי הספר המשותפים על ההוויה הישראלית עדיין מוגבלת למדי. ואף על פי כן, הוא מראה כי החינוך המשותף הניב גם פירות, ועצם הרצון לקיים שותפות שוויונית דרך מסגרות חינוך הוא בעל פוטנציאל להשפעה סביבתית חיובית גם אם טרם מומש במלואו.
מֵעבר להתייחסות לבתי ספר דו־לשוניים בישראל הספר תורם גם להבנת העקרונות החינוכיים של התפיסה הרב־תרבותית ומציג כלים לפענוח הדינמיקה של יחסי רוב ומיעוט.