אלזה


שלום נועה'לה. אני שמחה שאת לבוא לבקר אותי, את סבתא זקנה שלך.


לא, מיין קינד, אני לא כועסת. אני יודעת שאת ילדה טובה, ולילדה בת ארבע־עשרה יש הרבה דברים אחרים לעשות, ובעיקר לך, שאת מנגנת כל יום כמה שעות והולכת לפעולה בתנועה וצריכה להכין שיעורים ויש לך הרבה חברים וחברות.


נו, פעם, מתי היית ילדה קטנה, היית באה אלי כל יום. את זוכרת? ואני הייתי עושה לך את המשקה המשונה הזה שאת אוהבת מחלב חם ומגלידה קרה שאת קוראת לו קַצֵ'פּוּצֶ'ה. את רוצה שאני אכין לך קצ'פוצ'ה עכשיו? יש לי גלידה וחלב במקרר.


לא? את רוצה להכין לבד? טוב. בסדר. את כבר ילדה גדולה. את יודעת מה? אם את רוצה, את יכולה להכין גם לי קצ'פוצ'ה.


אבל נועה'לה, למה את עושה את הקצ'פוצ'ה שלך היום מקפה ולא מחלב? אבא מרשה לך? אבא שלך רופא, והוא יודע שקפה לא בריא בשביל ילדות קטנות!"


"נו, טוב, אני לא אספר לו אם את לא רוצה. אבל רק היום, נועה'לה, את שומעת?! אני לא רוצה לשמור סודות מגיורא, הבן שלי!


מה פתאום את שואלת עכשיו על סבא היינץ ועל הבעל השני שלי, סבא ארנסט? הרי סיפרתי לך כבר לפני הרבה זמן. בכלל, אני לא מבינה למה את תמיד שואלת כל־כך הרבה שאלות על החיים שלנו שמה, בקריה של היקים.


המורה אמרה להכין עבודת שורשים? נו, טוב. אז נכין ביחד. למה לא? את יודעת, נועה'לה, זה יפה מה מורה שלך אמרה שאת צריכה לדעת את השורשים שלך.


אז את כבר יודעת שאני בהתחלה הייתי נשואה הרבה שנים לסבא שלך, היינץ, ואנחנו היינו גרים בשכונה של היקים על־יד חיפה. אני הייתי רופאת ילדים בקריה השנייה, בקרית הפועלים, שגרו בה בעיקר אנשים שבאו ממזרח אירופה, והם היו אנשים טובים, נועה'לה, שידעו לעבוד והאמינו בסוציאליזם. הם היו חלוצים ובאו לארץ־ישראל בגלל שהיו ציונים עוד בחוץ לארץ ואהבו את ארץ ישראל אף על פי שאז עוד לא היו פה הרבה בתים ועצים. ותדעי לך, נועה'לה, שהאנשים שגרו בקרית־הפועלים ידעו יפה עברית ותנ"ך, ועבדו קשה כל היום בבניין ובבית־חרושת, וכל שבת בבוקר שמעו בבית־העם שלהם הרצאות של אנשים חשובים מהסוכנות ומההנהגה של הישוב, שבאו להרצות על ארגון ההגנה ועל המדינה העברית שעוד לא קמה ועל עלייה חופשית של יהודים לארץ שלנו.


והאמהות שגרו בקרית־הפועלים נתנו לי הרבה כבוד, נועה'לה, אפילו שהן גם צחקו אותי מאחורי הגב בגלל העברית המשונה שלי. הן אהבו אותי כי לימדתי אותן איך צריך לטפל בילדים הקטנים, ואיך לשמור על הבריאות שלהן, ומה ילדים צריכים לאכול בשביל להיות בריאים, וגם איך לא לעשות יותר מדי ילדים. את צריכה להבין, נועה, שהאמהות הצעירות בקרית הפועלים עבדו אז קשה מאוד. לא היה להן כסף, ועוד לא היו בעולם מיקסר ומכונת כביסה וחיתולים מנייר כמו שיש היום. אפילו פריג'ידר עוד לא היה. רק ארון קטן ששמו בו כל יום קצת קרח בשביל לשמור שהאוכל לא מתקלקל, ובגלל זה האמהות היו צריכות לבשל כל יום אוכל טרי. הן גם עבדו קשה בחצר ובבית, וגידלו בגינה ירקות ופירות, וגם עבדו בלול הקטן של התרנגולות כדי שיהיה לילדים מספיק בשר וביצים. ניסיתי להסביר להן שצריך גם זמן בשביל לנוח, אבל האמהות הצעירות אמרו שיש להן הרבה עבודה, ואין להן זמן לישון את השלאפשטונדה שלהן בצהריים.


את צריכה לדעת, נועה'לה, שבקיץ אצלנו, בקריות, חם מאוד. אני חושבת שבקריות חם ולח כמעט כמו בטבריה, ובקיץ כל דבר שנוגעים בו נדבק לידיים ורטוב מזיעה. עוד לא היה אז בעולם מיזוג אוויר, ולא היה לאנשים כסף לקנות ונטילטור, והאמהות בקיץ כל היום שפכו מים על הרצפה כדי שהבית יהיה קצת יותר קריר. לפעמים, כשאמרתי לאמהות הצעירות שהן צריכות לשים קרם על העור כדי שלא יהיו להן פנים של זקנות, הן צחקו ואמרו שהפנים שלהן לא כל־כך חשובות. רק האופי חשוב ולא היופי, ואין להן כסף לקנות קרמים של קוסמטיקה. אז לימדתי אותן שהן צריכות לפחות לשים על הפנים את השמן־זית שהן קונות בשביל הטוסיק של התינוקות, כדי שהעור שלהן לא יתקמט כל־כך מהר.


לאנשים בקרית־הפועלים היה הרבה שכל בשביל דברים פרקטיים, ואני אביא לך כמה דוגמאות. למשל, כשהאנשים מקרית־הפועלים התחילו לבנות את הבתים שלהם, עוד לפני שאנחנו, היקים, באנו לארץ־ישראל, היה בארץ חוק של האנגלים שצריך לבנות חדרים גבוהים, וכל חדר צריך להיות גבוה לפחות שלושה מטרים וחצי או אולי טיפה פחות, אני כבר לא זוכרת. נו, תגידי בעצמך, נועה'לה, בשביל מה צריך חדר כזה גבוה? הרי זה נורא יקר! ואפילו אם האיש גבוה מאוד, הגובה שלו פחות משני מטר. נכון? אז מה את חושבת שהאנשים מקריית הפועלים עשו? הם שלחו אל האינספקטור האנגלי איש אחד שלהם, שהיה מאוד נמוך - אני חושבת שהגובה שלו היה פחות ממטר וחצי — והאיש היהודי הנמוך אמר לקצין הבריטי הגבוה שאנחנו, היהודים, לא כל־כך גבוהים כמו האנגלים, ולנו מספיק חדר יותר נמוך. אז האיש האנגלי הסתכל מלמעלה למטה על האיש הנמוך וצחק, ואחר־כך נתן רשות לבנות חדרים יותר נמוכים, ומתי שאנחנו באנו לבנות את השכונה החדשה שלנו, הקצין האנגלי כבר ידע שהיהודים יותר נמוכים מהאנגלים, והם צריכים לבנות חדרים לא גבוהים כמו שהוא רצה בהתחלה.


וגם האמהות של קריית־הפועלים פרקטיות מאוד, ואני אביא לך דוגמה. את בטח יודעת שאז עוד לא היו בכלל גלולות נגד הריון בעולם, ולפעמים קרה שהאמא נכנסה בהריון, ויש לה כבר בבית שני ילדים קטנים, והיא עייפה ולא רוצה עכשיו עוד תינוק, ובגלל זה היא מבקשת ממני לעשות לה הפלה. אבל אני אף פעם לא לעשות הפלות, ואם היא תלך לבית־חולים בחיפה, הרופאים שמה גם כן לא יסכימו לעשות לה הפלה, כי החוק האנגלי לא מרשה לעשות ככה לאישה בריאה רק מפני שהיא עייפה ואין לה כוח או כסף לגדל עוד ילד. אז מה את חושבת שהאמהות של קריית־הפועלים עשו? הן הוציאו מהארון שלהן את כל הסדינים והציפיות והציפות והמגבות והבגדים והמפות הנקיות והמגוהצות, וכיבסו אותם כאילו כל הדברים האלה מלוכלכים. הן הרתיחו את הכביסה בחוץ, בחצר, בדוד גדול שעומד על מדורה של עצים, ושפשפו על הקרש־כביסה את המצעים שהיו קודם נקיים ומגוהצים, ואחר־כך שטפו את הכל בגיגית עם מים כמה פעמים עד שיצא כל הסבון, ותלו את כל הדברים על החוטי־כביסה בשמש, ובינתיים הילדים שלהם שמים באש מתחת לדוד הרותח של הכביסה תפוחי אדמה, ומתלכלכים בפיח כאילו שהם עושים קומזיץ ולא כביסה, והאמהות היו מתרגזות על הילדים ועובדות קשה מאוד ביום הזה. אחר־כך, בערב, האמא הייתה נורא עייפה, והרבה פעמים היא איבדה ככה, באופן טבעי, את התינוק שלה, וכבר לא הייתה צריכה לעשות ניתוח. וגם אם היא לא איבדה את התינוק היא לא הצטערה, כי היא חשבה שאם התינוק לא נפל ביום קשה כזה זה סימן שאלוהים רוצה ככה, ובסוף האמא אפילו שמחה שהתינוק נשאר בחיים.


ואני אתן לך עוד דוגמה, נועה'לה. למשל, אם האנשים בקרית הפועלים רצו לשמוע חדשות, ולא היה להם כסף לקנות רדיו, כי אז רדיו היה מאוד יקר. באמת, אני חושבת שזה ממש עלה כמו שהיום עולה טלוויזיה. נו, אז מה את חושבת שהם עשו? הם קנו את הרדיו שתי משפחות ביחד. משפחה אחת שמעה חדשות בבוקר, והמשפחה השנייה שמעה את החדשות בערב, ולפעמים הם גם ככה קנו את העיתון הסוציאליסטי שלהם שנקרא "דבר". שתי משפחות חתמו ביחד על העיתון. משפחה אחת קראה אותו אחרי־צהריים, כשהאבא בא מהעבודה בבניין או בבית־חרושת, ואחר־כך, כשהם גמרו לקרוא, הם קיפלו יפה את העיתון כאילו שהוא חדש, ונתנו אותו בערב למשפחה השנייה, וככה הם קראו את העיתון כל יום, והילדים שלהם אפילו לא ידעו שיש בעולם עוד כל מיני עיתונים. הם חשבו שרק עיתון "דבר" יש בעולם.


אבל תדעי לך, נועה'לה, שהאמהות מקרית־הפועלים, אפילו שהן אהבו אותי ונתנו לי הרבה כבוד, הן גם צחקו ואמרו שאני וסבא היינץ, אנחנו ככה, סתם, נו, תסלחי לי, נועה'לה, אנחנו סתם יקים פו... יקים פו... יקים מצחיקים. הן צחקו בגלל שלבשתי מכנסיים ולא שמלה, ובגלל שנסעתי אליהן באופניים של מוטור או באופנוע הישן שלי כדי לבקר את הילדים החולים, ואז רק גברים לבשו מכנסיים ונסעו באופנוע. הן גם צחקו איך אני מדברת עברית, וחיקו את המבטא הגרמני שלי. והן לעגו גם לבעל שלי, היינץ, שגמר את הדוקטורט שלו במזרחנות בברלין, אבל ברח מגרמניה כמה ימים לפני שהיה צריך לקבל את הדיפלומה שלו, כי בלילה הנאצים לקחו את החבר הכי טוב שלו למחנה ריכוז, והוא פחד, היינץ שלי, שאולי בלילה השני הם יבואו לקחת גם אותו. ועוד באותו היום ברחנו מברלין לארץ־ישראל.


פה לא הייתה להיינץ עבודה, והוא ניסה בהתחלה לעשות לנו משק עם קצת חקלאות. אבל היינץ ידע לנגן יפה בכינור ולדבר ערבית ספרותית, אבל לא ידע שום דבר על פרות, ואחרי חודשים אחדים הפרות ההולנדיות שלנו חלו ומתו, וככה הפסדנו את כל הכסף שלנו שהבאנו מגרמניה. היינץ הצטער הרבה, אבל אני אמרתי לו שהוא לא צריך להתרגז, כי הכי חשוב שאנחנו והבן שלנו גיורא בריאים, וזה רק פרות שמתו ולא אנשים.


אחרי זה היו לנו חובות ולא היה הרבה מה לאכול, ובגלל זה עבדתי הרבה שעות בקופת־חולים. כל יום נסעתי ברחובות של קריית־הפועלים עם האופניים או עם האופנוע, ואחרי העבודה במרפאה עשיתי לילדים החולים ביקורי־בית, כי אז עוד לא הייתה אנטיביוטיקה כמו שיש עכשיו, ולא היה לאנשים אוטו, ולא רציתי שהאמא תיקח את הילד החולה החוצה מהמיטה החמה שלו. גם בגשם וגם בחמסין באתי אליהם לביקורי־בית, ואף פעם לא אמרתי לאמא שהיא צריכה להביא את הילד החולה למרפאה כמו שהרופאים עושים היום. אני מאוד אהבתי את העבודה שלי, ולפעמים היינץ היה צוחק ואומר שאם קופת־חולים תפשוט את הרגל, ולא יהיה לה כסף לשלם את המשכורת שלי אני בכל זאת ילך לעבודה.


היינץ רצה שנקים עוד פעם רפת, אבל עכשיו הוא החליט לקנות רק פרות ערביות, כי הן רגילות לאקלים של ארץ־ישראל ולא ימותו. ובאמת ככה עשינו. קנינו כמה פרות ערביות, והן היו בריאות וחזקות, אבל גם לא נתנו לנו הרבה חלב, ובגלל זה היינץ החליט שהוא רוצה להיות מורה לערבית בבית־ספר של קריית־הפועלים. והוא לא רצה לשמוע כשאמרתי לו שהילדים בארץ שלנו מאוד חצופים ולא נותנים כבוד לאנשים מבוגרים. ובאמת הילדים צחקו עליו הרבה ועשו הצגות איך היינץ מדבר ערבית באקצנט גרמני, והוא לא היה שמח שמה, בבית־ספר. הוא לא סיפר לי, כי הוא רצה להראות שגם הוא מביא כסף הביתה ולא רק אני, אבל אצלנו, בקריה, אין סודות, וידעתי איך ילדים צוחקים עליו מאחורי הגב. אמרתי לו שיותר טוב שנפתח בשבילו חנות, והוא ימכור ספרים ומחברות ועפרונות ואולי גם תווים ותקליטים כמו שאבא שלו היה עושה בברלין לפני המלחמה, אבל היינץ היה שומע הרצאות כל שבת בבית העם בקריית הפועלים ונעשה שם קצת סוציאליסט, והוא אמר שלא באנו לארץ־ישראל בשביל אנחנו להיות סוחרים כמו בחוץ־לארץ.


אחרי שנה המנהל של בית־ספר קורא להיינץ ואומר לו שהוא לא מתאים להיות מורה לערבית לילדים. נו, את שומעת, נועה? היינץ שלי, שגמר באוניברסיטה של ברלין בהצטיינות תואר דוקטור במזרחנות, וידע ערבית יותר טוב מכל הערבים שהמנהל של הבית־ספר מכיר, לא מתאים להיות מורה לערבית?!


בהתחלה כעסנו, אבל אחרי כמה חודשים היינץ לקח הלוואה בבנק אנגלו־פלשתינה בשביל לקנות אוטו קטן, והוא וכמה חברים שלנו מגרמניה עשו בחיפה תחנה של טקסי, שהיום קוראים לזה מוניות, וסוף־סוף היינץ שוב שמח וצוחק כמו פעם, בחוץ־לארץ, לפני שבאנו בארץ־ישראל.


את יודעת, נועה'לה, הקצ'פוצ'ה הזה שעשית לנו באמת טוב מאוד.


נו, נועה'לה, אז איפה הייתי?


כן. אני זוכרת.


בינתיים גם האחות הגדולה והיפה שלי גרטרוד והבעל שלה, ארנסט, באו בארץ־ישראל וגרו מול הבית שלנו. גרטרוד לימדה ילדות קטנות לנגן בפסנתר, וארנסט עבד בבית־חולים פסיכיאטרי של קופת־חולים, ואהב מאוד את גרטרוד, כי היא הייתה אישה יפה, והיה לה גוף יפה ועיניים גדולות...


נו, לא כמו אני...


פעם אחת, בשבת אחרי הצהריים, גרטרוד ניגנה כרגיל בפסנתר, ובמקרה עברו ברחוב אמא שלך לילי וההורים שלה. זה היה כשלילי הייתה רק בת עשר. היא התיישבה על הגדר והקשיבה למוסיקה כמעט שעתיים ולא רצתה ללכת הביתה. אחר כך היא באה כל שבת אחרי הצהריים לשבת על הגדר ולהקשיב. גרטרוד ראתה מהחלון את הילדה, והזמינה אותה להיכנס, ולילי אמרה שהיא רוצה ללמוד לנגן, אבל להורים שלה אין כסף. גרטרוד החליטה שהיא תלמד אותה בלי כסף עד שההורים שלה יוכלו לשלם, ולילי גם תוכל להתאמן כפסנתר אצל גרטרוד בבית, כי ההורים של לילי לא יכולים לקנות עכשיו פסנתר. ככה לילי התחילה לנגן, ואחר כך אמא של לילי עבדה בניקיון במשק בית, וההורים חסכו כסף וקנו לילדה פסנתר.


תשמעי, נועה'לה, את צריכה להבין שכולם אהבו את גרטרוד, כי היא הייתה צוחקת הרבה, ולא מספרת לאף אחד כמה שהיא וארנסט עצובים בגלל שאין להם ילדים. רק אני ידעתי איך לגרטרוד ולארנסט כואב הלב, ובגלל זה גרטרוד אהבה את הילד שלי גיורא וגם את לילי, התלמידה הקטנה שלה, כאילו שהם ילדים שלה, והכינה להם תמיד עוגות וגלידה תוצרת בית שרק היא ידעה לעשות.


תמיד ביום שישי, נועה'לה, אחרי ארוחת ערב, עוד כשאבא שלך, גיורא, היה ילד קטן, היינו עושים קונצרט בבית שלנו או בבית של ארנסט וגרטרוד. באמת, נועה'לה, היינו עושים קונצרטים נהדרים! כל השכנים והמכרים היו באים לשמוע את הקונצרטים שלנו. גרטרוד או ארנסט ניגנו בפסנתר, והיינץ ניגן בכינור, וחברים שלנו, שהיו באים מתל־אביב או מחיפה, ניגנו בצ'לו ובוויולה, ולפעמים התווכחנו עד הבוקר איך צריך לנגן את הקוורטט. אחר־כך שתינו קפה של יקים וצחקנו, כי היינו עוד צעירים, ולא ידענו שההורים והאחים והאחיות וכל הדודים והקרובים שלנו כבר מתו שמה, בגרמניה, במחנות אצל היטלר.


פעם אחת, כמעט בסוף המלחמה, בא אלינו חבר אחד שלמד עם ארנסט ואתי באוניברסיטה בברלין, וסיפר לנו הכל. הוא אמר שההורים והאחים והאחיות שלי ושל ארנסט ושל היינץ כבר אינם, וכולם מתו במחנות ובגזים...


בהתחלה בכינו הרבה ביחד, ואחר־כך הרבה ימים בכינו כל אחד לחוד, כשאף אחד לא ראה, וכשהיינו נפגשים עם ארנסט ועם גרטרוד ביום שישי לארוחת ערב, רצתי לסגור מהר את הדלת של הסלון, בשביל שגיורא הקטן לא ישמע מהחדר שלו איך גרטרוד בוכה.


אחר־כך היינץ היה אומר כל הזמן שאם הפרות ההולנדיות שלנו היו נשארות בחיים, או אם הוא היה יכול להמשיך ללמד ערבית עוד קצת בבית־ספר, אז אולי היה לנו מספיק כסף בשביל להביא את ההורים והאחים והאחיות שלנו לארץ ישראל, והם לא היו מתים אצל היטלר. ואני הייתי מסבירה לו שזה לא נכון, כי היה להם כסף, אבל הם לא האמינו שיהרגו אותם, ובגלל זה הם לא רצו לבוא. הייתי מבקשת ממנו לא להתרגז, כי זה לא טוב בשביל הלב שלו שכבר אז היה לא בסדר. אבל היינץ היה עקשן ולא רצה לשמוע, והיה מצטער וחושב רק על זה כל הזמן.


ביקשתי מארנסט שיעזור להיינץ, כי ארנסט פסיכיאטר מומחה. אבל הוא אמר שכבר ניסה לעזור לו הרבה פעמים ולא הצליח, כי היינץ לא רוצה עזרה.


ככה עבר הזמן, ובינתיים גם גיורא ולילי נעשו גדולים, ואהבו מאוד אחד את השני, אפילו שהם היו עוד ילדים. לילי הייתה אז בדיוק בגיל שלך כשהתאהבה בגיורא שלי, שהיה מדריך שלה בשומר־הצעיר, וכל הזמן הסביר לה ולחברים שלה שכולם צריכים ללכת בקיבוץ ולבנות את הארץ.


פעם אחת אחותי גרטרוד אמרה ללילי שהיא לא צריכה ללכת בקיבוץ, כי יש לה כישרון גדול מאוד במוסיקה, והיא צריכה ללמוד באקדמיה ולהיות פסנתרנית. אבל לילי צחקה ואמרה שהיא רוצה לבנות את ארץ־ישראל בידיים שלה. היא לא רוצה להיות פסנתרנית, כי בארץ שלנו כולם צריכים לעבוד ולא להיות סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים כמו שהיהודים היו באירופה. היא כבר אהבה אז מאוד את אבא שלך, וכשהיא הסתכלה עליו חשבתי שאפשר לשמוע איך הלב שלה דופק מהר. ובאמת, אחרי כמה שנים, כשלילי גמרה ללמוד בגימנסיה - אני חושבת שזה היה כבר בשנת חמישים ושלוש בערך - היא וגיורא הלכו בקיבוץ, והוא נעשה שם מפקד שלה. אבל אפילו שהוא היה החבר שלה הוא לא עשה לה פרוטקציה, ופעם אחת, כשהיא וחברה שלה ברחו מהמחנה בלי רשות בשביל לראות את החצבני באמצע הלילה, אפילו שהייתה אז סכנה של חבלנים שנקראו פדאיון, גיורא נתן להן עונש קשה, והן לא יכלו לבוא הביתה שלושה חודשים שלמים. אבל גם הוא, גיורא, נשאר אתן במחנה, כאילו שהוא העניש ככה גם את עצמו.


אחרי שנה לילי וגיורא התחתנו בקיבוץ. אבל עוד הרבה זמן לפני זה, כשגיורא ולילי למדו בגימנסיה, נכנסה אלי פעם גרטרוד בצהריים, ואני רואה שהעיניים שלה אדומות, והיא בוכה ואומרת שהיא מרגישה פתאום שיש לה מקום קשה בשד. אמרתי לה בשקט שהיא לא צריכה לדאוג, כי לא כל גידול בשד עושה סרטן, והיא לא צריכה לבכות ולהצטער. אבל כשנגעתי בשד, תיכף ומיד ראיתי שהגידול כנראה לא טוב, ולקחתי אותה לבדיקות בבית־חולים בחיפה, איפה שעבד חבר שלנו מברלין. הוא בדק את השד, ואחר־כך הרדים את המקום ולקח ביופסיה, ואני כבר ראיתי בעיניים שלו מה הוא חושב ולא אמרתי לגרטרוד שום דבר. אבל האחות שלי לא טיפשה, והיא הרגישה תיכף מה אני חושבת.


אחר־כך, כשאני וארנסט היינו לבד בחדר, הוא ביקש ממני להגיד לגרטרוד שהיא תהיה בריאה, כי היא רק בהתחלה של המחלה, והיא צריכה להילחם ולעשות את כל הטיפולים וההקרנות. גרטרוד לא האמינה שתבריא, וכשהיא עשתה את הסריה הראשונה של הטיפולים וההקרנות היא הרגישה רע מאוד.


אחרי שהיא סיימה אותם היא וארנסט לקחו את הכסף של הפיצויים מגרמניה, שקודם הם לא לקחו בגלל שלא רצו את הכסף של הגרמנים הרוצחים, ובכסף הזה הם נסעו לבקר בברלין, כי גרטרוד אמרה שהיא רוצה לראות שוב את הבית שלנו ואת המורה הזקנה שלה למוסיקה, והיא רוצה רק עוד פעם אחת לא להרגיש אמיגרנטית כמו שהיא מרגישה עכשיו פה, בארץ ישראל. לילי וגיורא כעסו מאוד, ואמרו שהם לא מבינים איך גרטרוד וארנסט נסעו לארץ ששם רצחו את ההורים שלהם, ואני אמרתי להם שאסור לשפוט אישה כל כך חולה.


כשגרטרוד וארנסט חזרו אחרי שנה מברלין הם לפעמים נסעו לבקר את לילי וגיורא בקיבוץ, ולפעמים גרטרוד לא רצתה לנסוע לשום מקום, וניגנה בלי סוף את האפסיונטה או את הלארגו הטרגי מתוך הסונטה של בטהובן וגם יצירות טרגיות אחרות, או שהייתה יושבת בחדר שינה ובוכה.


היינץ גם כן לא רצה לקחת את הפיצויים שלו, אפילו שזה היה הרבה מאוד כסף, וביקש שגם אני לא אקח את הכסף שלי, כי הגרמנים לא יכולים לשלם לנו בעד המתים שלנו. אמרתי לו שאם גיורא ולילי יעזבו את הקיבוץ, הם יצטרכו כסף בשביל לקנות בית שיש בו מקום גם לילד קטן או שניים וגם בשביל ללמוד באוניברסיטה. היינץ התרגז וכעס עלי, אבל אני בכל זאת לקחתי את הכסף שלי.


פעם אחת, כשהיינץ נסע בחיפה בטקסי שלו, הוא ראה איש אחד שעושה לו סימן עם היד שהוא רוצה נסיעה 'ספיישל'. כשהיינץ התקרב, הוא ראה שזה שכן של ההורים שלו מברלין, שמסר לגסטאפו את אבא ואמא של היינץ, ואחר־כך לקח את הרכוש שלהם שבתוך הבית. היינץ עצר ולקח את האיש ישר למשטרה, וסיפר שמה את כל הסיפור. אבל האיש אמר שהוא עולה חדש מגרמניה והוא לא מכיר את היינץ. אחר־כך היה לאיש משפט, והשופט אמר שאין לו הוכחות שהאיש באמת היה שכן של ההורים של היינץ והסגיר יהודים, כי האיש אמר שכולם בחיפה יודעים שהיינץ לא בדיוק בסדר, ומדבר כל היום רק על נקמה בגרמנים שרצחו את הקרובים שלנו. הוא תמיד אומר לנוסעים שלו שהוא לא יכול לישון בלילה בגלל שכל הנאצים הרוצחים חיים עכשיו טוב מאוד בגרמניה או בדרום אמריקה, ולא קיבלו את העונש שמגיע להם. נו, אז השופט גם כן הכיר את היינץ, כי הוא נסע אתו בטקסי הרבה פעמים, ותמיד שמע איך היינץ מדבר על הגרמנים. אז בסוף השופט שחרר את האיש בערבות.


בלילה היינץ נורא התרגז. הוא אמר שבטח עכשיו האיש יוותר על הכסף של הערבות ויברח מהארץ. ובאמת אחרי כמה ימים ככה האיש עשה! נו, תגידי בעצמך, נועה'לה, את הרי ילדה חכמה: אם האיש לא אשם, והיינץ סתם משוגע, אז למה האיש ויתר על הכסף של הערבות ולקח מהר את האישה והילדים וברח מהארץ בלילה, ועזב כאן את כל הרהיטים והכלים והבית החדש שלו?!


היינץ קיבל מזה התקף לב, ולקחתי אותו באמבולנס לבית־חולים. בהתחלה הוא הרגיש שם יותר טוב, וחשבתי שאם הוא יצא מזה בשלום, אולי אני והוא ניסע קצת לנוח בירושלים או בבית הבראה של קופת־חולים. אבל אחרי שבוע היינץ שוב הרגיש רע מאוד, ולקחתי חופש מהעבודה בשביל לשבת על ידו בבית חולים.


אחרי שבועיים היינץ ביקש ממני להביא לו לבית־חולים את כל הדוקומנטים של הפיצויים מגרמניה, ובסוף הוא חתם עליהם, כי הוא רצה שגיורא יוכל לבחור מה שהוא רוצה באמת לעשות בחיים שלו, ולא כמו שהוא, היינץ, לא היה יכול לבחור, ותמיד היה צריך לעשות מה שהחיים רצו ממנו, ולא מה שהוא רצה מהחיים.


יומיים אחרי שהיינץ חתם על הדוקומנטים הוא קיבל טרומבוזה בלב, ואז עוד לא היה טיפול נמרץ משוכלל כמו שיש היום, אז אחרי כמה ימים היינץ איבד את ההכרה ומת.


אחרי השבעה לא ידעתי מה לעשות. פחדתי להיות לבדי עם הגעגועים להיינץ, ועבדתי בקופת־חולים הרבה שעות, כי לא רציתי לבוא מוקדם הביתה ולשבת רק עם הרדיו ועם הקירות, וגם לא רציתי ללכת כל יום ללילי ולגיורא, כי הם כבר עזבו את הקיבוץ ולמדו באוניברסיטה, ובאו לבלות את החופשת־סמסטר בקריה, כי לא רציתי שהם יחשבו שאני נודניקית שלהם, והייתי באה אליהם רק פעם אחת באמצע השבוע ועוד פעם אחת ביום שישי, כשאמא של לילי עשתה ארוחת ערב של שבת עם גפילטע פיש ונרות והזמינה גם אותי.


בינתיים גרטרוד חלתה מאוד ושכבה כל הזמן בבית־חולים. בהתחלה היא אמרה שהיא רוצה למות יפה, ולא הסכימה לעשות שוב את הסריה של ההקרנות והכימותרפיה, אבל אחר־כך היא בכל זאת הסכימה, ואני ולילי וארנסט וגיורא ישבנו על ידה בבית־חולים כל הזמן.


לילה אחד, אחרי שהלכנו מבית חולים הביתה, גרטרוד לקחה את כל הכדורים שהיא אספה בלי לספר לנו ובלעה אותם, ובבוקר, כשבאנו לבית־חולים, ראינו שהיא כבר איננה...


תראי, נועה'לה, את בטח כבר מבינה שהייתי נורא שבורה, כי האחות והבעל שלי למות באותה שנה. אבל כשהלכתי לעבודה אף אחד לא ידע מה אני מרגישה, וכולם בקופת חולים אמרו שדוקטור אלזה ברנדשטטר אישה מאוד חזקה. הם לא ידעו שמתי שבאתי הביתה אפילו לא פתחתי את החלון שייכנס קצת אוויר, ורק ישבתי על־יד הרדיו הישן והגדול שלנו, אפילו שכבר היה לנו טרנזיסטור שגיורא קנה בשנת חמישים ושש, במבצע סיני, כשכל האנשים בארץ ישבו כל היום על־יד הטרנזיסטורים שלהם בשביל לדעת מה קורה במלחמה.


ואני כל הזמן רוצה לבכות אבל אני לא מצליחה, ואני רואה שארנסט נכנס כל יום לבית שלו, וגם הוא כמעט לא פותח את האור, ויושב לבד ומעשן את הסיגריה שלו בחושך, ואני חושבת שאולי גם ארנסט רוצה לבכות ולא מצליח, כמו שאני לא מצליחה לבכות לבד. ועוד אני חושבת: למה ארנסט, שהוא רופא פסיכיאטר בבית־חולים ועוזר לכל כך הרבה אנשים, לא יודע לעזור לעצמו?! למה אף אחד לא בא אליו לעזור לו?!


ככה עובר הרבה זמן, אולי שנה וחצי, ואני התרגלתי לחיות לבד, וחשבתי שאני כבר לא רוצה לפגוש אף אחד כשאני חוזרת הביתה עייפה מהעבודה.


בינתיים - כמו שכבר אמרתי לך - לילי וגיורא עזבו את הקיבוץ, וגרו ולמדו בירושלים. הוא למד שמה רפואה, ולילי למדה באקדמיה למוסיקה כמו שגרטרוד אמרה שהיא צריכה לעשות, וכשהיה לי יום חופש נסעתי אליהם לראות את עידו, הנכד הקטן שלי. בהתחלה ניסיתי ללמד את לילי איך צריך לטפל בילד, אבל היא צחקה ואמרה שהיא כבר יודעת, כי למדה את זה בקיבוץ, אז השתדלתי לא להגיד לה יותר מדי דברים ולא לתת לה יותר מדי עצות, וכשלילי וגיורא היו באים מירושלים, הזמנתי גם את ארנסט לראות את הילד הקטן, והוא היה עושה לו כל מיני פנים מצחיקים, ומשחק אתו במשחקים שפסיכולוגים אוהבים לשחק עם ילדים קטנים מתי שהם רוצים לראות כמה הם מפותחים.


פעם אחת הלכתי בתל־אביב אחרי יום השתלמות בבית־חולים, ופגשתי ברחוב חבר שלנו שהיה בא אלינו לנגן בוויולה, והייתה לו חנות של תקליטים ושל תווים. הוא סיפר לי שקיבל תקליטים של וגנר ושל ריכרד שטראוס מחבר אחר שלנו שגר בברלין, ואם אני רוצה, הוא ימכור לי אותם. בהתחלה אמרתי שאני לא רוצה לשמוע את המוסיקה הזאת, כי הנאצים אהבו אותה והשתמשו בה, ויש עליה חרם בארץ שלנו. אבל החבר צחק ואמר שאם אנחנו לא ננגן את כל הקומפוזיטורים שהיו אנטישמיים, אין לנו הרבה מה לנגן. הוא הזמין אותי לבית שלו לארוחת ערב, ואשתו שמה את התקליטים בפטיפון הישן. נורא התביישתי, אבל ממש לא הצלחתי להפסיק לשמוע את המוסיקה הזאת, והתחלתי פתאום לבכות את כל הבכי מה שלא בכיתי כשהיינץ וגרטרוד מתו. אחר־כך, מתי שקמתי לנסוע הביתה, שילמתי ולקחתי את התקליטים אתי. בהתחלה חשבתי שאני יכולה לשמוע אותם לבד בבית ולא לספר עליהם לאף אחד, אבל אחר־כך החלטתי שאני לא צריכה להסתיר מהמשפחה שלי שום דבר.


באתי הביתה וראיתי בבית ממול, בחושך, את האש האדומה של הסיגריה של ארנסט, שישב כמו תמיד במרפסת ועישן לבד בחושך. ניגשתי וסיפרתי לו שקניתי תקליטים של שטראוס ושל וגנר, ואני לא יודעת מה פתאום קניתי את המוסיקה הזאת. אבל ארנסט אמר שהוא חושב שאם גרטרוד שלנו הייתה חיה עכשיו אתנו, היא גם כן הייתה רוצה לשמוע את התקליטים האלה, כי זאת מוסיקה אוניברסאלית שגדולה יותר מהאנשים שכתבו אותה. הזמנתי את ארנסט לבוא לשמוע את המוסיקה אצלי בבית, והוא אמר שבדיוק עכשיו עשה לו במטבח סלט גדול וחביתה, והוא יביא אותם אתו, כי זה אוכל שמספיק לשני אנשים, ואנחנו נאכל ביחד ארוחת ערב ונשמע קצת שטראוס ווגנר


ארנסט הניח את התקליטים על הפטיפון, וכששמעתי את המוסיקה שוב התחלתי לבכות את כל הבכי שלא הצלחתי לבכות במשך השנה־וחצי, ונורא התביישתי מארנסט, כי הוא חשב שאני אישה חזקה שלא בוכה אף פעם. הוא חיבק את הכתפיים שלי ואמר בשקט בגרמנית: "זה טוב, אלזה, שאת בוכה סוף־סוף! תבכי הרבה, תבכי לך עוד, כמה שאת רוצה!" ופתאום גם הוא בכה באיזה מין קול נורא כמו של חיה, ואנחנו התחבקנו ובכינו ביחד אולי שעה שלמה.


אחר־כך ארנסט בא אלי כל יום בערב לשמוע את וגנר ולבכות, או לשמוע את שטראוס ולבכות, והיינו מתחבקים לנו ככה, נו, בשביל לא להיות לבד בבכי שלנו... ואחרי שהיינו גומרים לשמוע את המוסיקה הייתי עושה לנו קפה, וארנסט היה עושה לנו אוכל, כי אני לא מבשלת כל כך טוב. לרוב היינץ היה מבשל אצלנו בבית, כי לא תמיד הייתה לו עבודה, ואני עבדתי הרבה שעות במרפאה ובביקורי בית.


פעם אחת, כשישבנו בחושך ושמענו מוסיקה, באו פתאום מירושלים בהפתעה לילי וגיורא עם עידו הקטן. הם ראו שהעיניים והפנים שלנו אדומות, ולילי אמרה מתי שהיינו רק שתינו במטבח, שאני וארנסט צריכים להיות יחד כל הזמן, ולא רק כשאנחנו שומעים מוסיקה. הם הלכו לראות את ההורים של לילי, וארנסט אמר שאולי הוא יעבור לבית שלי לניסיון לשבועיים, ולפי זה נחליט מה לעשות. אמרתי לו שאני מאוד רוצה שהוא יגור אתי כאן ולא נהיה לבד, וככה הוא עבר לבית שלי.


בהתחלה צחקנו הרבה, אבל במשך השבועיים האלה גם רבנו הרבה, כי ארנסט אמר שאני לא צריכה לעשן בלי סוף, ואני לא צריכה לשתות יותר מדי קפה, ואני לא צריכה לעבוד כל כך קשה בקופת חולים, ואני לא צריכה לדבר גרמנית כל הזמן. אני צריכה לדבר עברית בשביל לא להרגיש זרה כל החיים כמו שגרטרוד הרגישה. אבל מתי שניסיתי לדבר עברית הוא צחק, ותיקן לי שגיאות כאילו שאני ילדה קטנה. וכל הזמן חשבתי שהוא בטח זוכר את האחות שלי כשהוא אתי במיטה בלילה, כי היא הייתה אישה יפה, ואני לא הייתי יפה כמוה. ומתי שארנסט בא מהעבודה ניסיתי לבשל מה שהוא אוהב ולא הצלחתי. בגלל זה עשיתי לנו כל יום חביתה וסלט, ואם בישלתי בשר או עוף, חשבתי שזה בטח לא כל כך טעים כמו שגרטרוד הייתה מבשלת.


כשנגמרו השבועיים רציתי לעשות לארנסט הפתעה, וביקשתי מלילי, שנשארה אצל אמא שלה בחופשת הסמסטר, לבוא לעזור לי לבשל מרק ירקות ואפלשטרודל שארנסט כל כך אוהב. היא באה ולימדה אותי לבשל את כל זה, וראיתי שזה לא קשה כמו שחשבתי קודם. לילי הביאה לי מחברת חדשה בשביל לרשום את הרצפטים, והבנתי שזה דומה לשיעור במעבדה בבית־ספר לרפואה, ואם עושים בדיוק כמו שכתוב בהוראות, אפשר להצליח כמו בניסויים בכימיה אנליטית. אחר־כך, כשבישלנו, צחקנו הרבה, כי לילי נזכרה שמתי שהיא הייתה ילדה קטנה, ואני באתי אצלה לביקור בית, היא פחדה מהקול העבה שלי והתחבאה ממני מתחת למיטה הגדולה של ההורים שלה.


אחר־כך גמרנו לבשל ולצחוק, ולילי חיבקה אותי ונתנה לי נשיקה על המצח. היא אמרה שהיא עוד לא ראתה אישה מבוגרת שלא יודעת לבשל, נו, אז עכשיו גם אני יודעת! אחר־כך היא הלכה ואני ישבתי לחכות לארנסט.


ארנסט בא עייף ועצבני מהעבודה, וסיפר שהוא לא מצליח לרפא את החולים ולעשות מה שהוא חושב שצריך לעשות בשבילם. בקופת־חולים לא נותנים לו לרפא ולעזור לחולים בדרך שלו, והיום חולה אחד שהיה כבר כמעט בסדר קיבל רגרסיה במחלה שלו, ושוב מרגיש לא טוב.


נתתי לארנסט את האוכל שבישלתי עם לילי, והוא אכל בלי להרגיש, ולא אמר שום דבר על המרק־ירקות שעשינו ועל האפלשטרודל, אבל שאל אותי שוב למה אני מעשנת כל כך הרבה, והוא לא רוצה לשמוע רק גרמנית בבית! אז סיפרתי לו בעברית שהיה לי חופש, והייתי בבית ובישלתי עם לילי. והוא שוב תיקן לי את העברית, וראיתי שזה לא טוב בשבילנו להיות יחד כל הזמן, כי אני מתרגזת וגם הוא מתרגז. אמרתי לו שהניסיון שלנו לא הצליח, ואולי כדאי שהוא יהיה בבית שלו ואני אהיה בבית שלי, וככה לא נריב כל הזמן.


הוא הסתכל בי פתאום כאילו שהוא רואה אותי היום בפעם הראשונה ושתק. אחר כך הוא שאל לאט־לאט ובשקט בטון של פסיכיאטר אם אני בטוחה שזה באמת מה שאני רוצה. לא הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי שאולי ככה יותר טוב, כי לא בריא בגיל שלנו להתרגז הרבה.


ארנסט הלך לארוז את החולצות והבגדים והספרים והתקליטים שלו, ואני נכנסתי לחדר־אמבטיה ובכיתי, כי עוד פעם גרטרוד ניצחה. אחרי רבע שעה הדלת של הבית נסגרה, והצעדים של ארנסט התרחקו במדרגות.


אחרי שהוא הלך רציתי לצאת מהחדר־אמבטיה, אבל לא יכולתי לפתוח את הדלת. ניסיתי לפתוח בכוח, כי תמיד הייתי אישה עם הרבה כוח בידיים, אבל המפתח נשבר בתוך החור של המנעול ולא יכולתי לצאת.


לא ידעתי מה לעשות. התביישתי לצעוק מהחלון, וגם אף אחד לא היה יכול לשמוע, כי החלון של החדר־אמבטיה מסתכל לחצר האחורית ולא לרחוב, ועכשיו, כשלילי וגיורא ידעו שארנסט גר אצלי בבית, הם כבר לא פחדו שאני כל הזמן לבד ובאו לבקר רק פעם או פעמיים בשבוע.


ככה ישבתי על הבנקט של האמבטיה ופחדתי. חשבתי שאולי יעברו שלושה או ארבעה ימים ואף אחד לא יבוא, וזכרתי את מריון מהספר של ויקי באום, שנשארה לשבת בשלג ואף אחד לא בא. חשבתי שאולי גם אני יכולה למות פה ואף אחד לא ידע, אבל אחר־כך החלטתי שזה לא נורא. הרי לא מתים מרעב אחרי שלושה ימים, ויש פה שירותים ומקלחת וגם ברז עם מים, ויש ז'ורנלים ישנים בבוידם, ואפשר לחיות פה לא רע כמה ימים. בכל זאת דאגתי, כי לא יכולתי להודיע בקופת־חולים שאני לא יכולה לבוא מחר לעבודה, והם בטח ידאגו לי, כי בקופת־חולים ידעו שאני כמעט לא החסרתי אף יום. מרחוק שמעתי את ארנסט מנגן בפסנתר של גרטרוד, וחשבתי שאם הוא יכול לנגן כשאני בוכה בחדר־אמבטיה אז טוב מאוד שנפרדנו. אחר־כך שמתי לב שהוא ניגן את הלארגו הטרגי מתוך הסונטה אופוס עשר מספר שלוש של בטהובן, וחשבתי שאולי עכשיו, כשהוא מנגן את הלארגו שגרטרוד כל־כך אהבה, הוא מדבר בלב שלו עם האחות שלי ולא חושב עלי בכלל.


בסוף הפסקתי לבכות. שטפתי במים קרים את הפנים והעיניים ששרפו לי מהדמעות, עשיתי מקלחת, וחשבתי מה אני יכולה לעשות פה עד שמישהו יבוא לשבור את המנעול ולהוציא אותי. אחרי המקלחת לבשתי רק את התחתונים והקומביניזון, כי היה נורא חם, וטיפסתי מהכיור לבוידם בשביל למצוא ז'ורנלים ישנים של רפואה ושל רידר־דיג'סט, שאני בכלל לא זכרתי איך הם הגיעו אלי. בבוידם מצאתי את הליפסטיק ואת הקרמים שלילי הביאה לי פעם מירושלים במתנה ואף פעם לא השתמשתי בהם. היה לי נורא משעמם, וניסיתי לצבוע את העיניים והגבות עם מסקרה ועם עיפרון. הרגשתי כמו בפורים, אפילו ששמתי רק מעט מאוד צבע. הסתכלתי בראי, והראש שלי כבר לא כל־כך כאב מהבכי, ואפילו שמחתי שהזמן עובר קצת יותר מהר.


הייתי עייפה ורציתי לישון, אבל לא הייתה שם מיטה, ולא היה סדין, והרצפה הייתה רטובה. מאחורי הדלת ראיתי את המגבת הגדולה של ארנסט, ושמתי אותה בתוך האמבטיה הלבנה כאילו היא מזרון. פרשתי עליה את החלוקים הגדולים שלנו, ושכבתי והתכסיתי במגבת הגדולה שלי, שעוד הייתה רטובה קצת. נרדמתי מהר, אפילו שידעתי שהגב בטח יכאב לי, כי אני אישה גדולה, והאמבטיה שלנו די קטנה. לא יכולתי לשכב ישר, והתקמטתי ככה, כמו תינוק קטן בתוך הבטן של האמא שלו.


כשהתעוררתי כבר היה חושך בחדר, אבל לא יכולתי להדליק את האור, כי הכפתור של החשמל נמצא בחוץ. שכבתי עוד קצת על המגבות בחושך, וחשבתי שאולי אני אישן ככה עד הבוקר.


פתאום שמעתי צעדים בבית. פחדתי שאולי בא גנב, כי ארנסט לא סגר את הדלת של הבית במפתח כשהוא הלך. אבל שמעתי את הקול שלו קורא לי, ואמרתי לו בגרמנית מבעד לדלת שאני בחדר־אמבטיה, ואני לא יכולה לצאת כי המנעול מקולקל. הוא צחק קצת, ואחר־כך הביא את המברג הגדול מהבית שלו ופירק את המנעול.


הוא הדליק את האור וראה אותי יושבת עם הקומביניזון על האמבטיה. סיפרתי לו שישנתי שם, על המגבות והחלוקים, כי הייתי נורא עייפה, והוא ליטף לי את הפנים עם האצבעות הארוכות שלו, ואמר פתאום שאני יפה עם הקומביניזון ועם האיפור ששמתי על הפנים. הוא ראה שאני מתביישת וכיסה את הכתפיים שלי בעדינות עם הז'קט שלו. אחר כך הוא התיישב על ידי ואמר שהוא לא מבין למה אני כועסת אם הוא אומר שאני לא צריכה לעבוד כל־כך הרבה וכל־כך קשה, ולא צריכה לעשן כמו קטר, וצריכה ללמוד לדבר ולכתוב עברית באולפן ערב כמו שצריך.


התרגזתי ואמרתי לו שאני כבר לא האחות הקטנה והמכוערת של גרטרוד היפה, כמו פעם, מתי שעוד הייתי ילדה קטנה בבית שלנו בברלין, והוא וגרטרוד היו נותנים לי בונבונים וצ'וקולדה בשביל שאני לא יספר לאמא ולאבא שהם מתנשקים כל הזמן בחדר של גרטרוד. לא! אני היום דוקטור אלזה ברנדשטטר, רופאת ילדים כבר שלושים שנה, ואי־אפשר לתקן כל הזמן את המילים שלי! אני מדברת גרמנית מתי שאני רוצה, או מדברת עברית מתי שאני רוצה! אפילו שזאת עברית מיוחדת של דוקטור אלזה ברנדשטטר!


בהתחלה ארנסט צחק כאילו שסיפרתי לו אנקדוטה, אבל כשהוא ראה שאני כועסת, הוא הסתכל עלי בעיניים הכחולות שלו, שהן תמיד רכות ומלטפות, ואמר שהוא מאוד מצטער אם הוא פגע בי. הוא לא רצה להעליב אותי. הוא גם לא חשב שהוא עוד יכול לאהוב אישה בגיל שלו, אבל הוא אוהב אותי ומבקש שאנחנו ננסה עוד פעם להיות ביחד. אמרתי שאין לי כוח לניסיונות, כי אני מרגישה בשבועיים האלה כאילו שהוא עושה לי בחינות כל הזמן, ואני לא יכולה ולא רוצה להיבחן. אני יודעת שהוא כל הזמן משווה אותי לאחותי, אפילו שהוא לא אמר לי את זה, אבל אני רופאה, ויש לי הרבה אינטואיציה.


ארנסט אמר שזה טבעי שהוא חשב על גרטרוד לפעמים, כשהוא היה אתי במיטה, כי היא הייתה האישה שלו כל־כך הרבה שנים, והוא חושב שגם אני אולי חשבתי על היינץ לפעמים, בשבועיים האלה, מתי שאנחנו היינו במיטה. נכון?


הרגשתי איך כל הדם קופץ לי לראש ולא עניתי, אבל גם לא הסתכלתי לו בעיניים, והוא כבר הבין, כי הוא רופא פסיכיאטר שמבין אנשים אפילו מתי שהם לא אומרים לו בדיוק את הכל.


אמרתי שאולי הוא לא באמת אוהב אותי. אולי הוא רק חושב ככה בגלל שהוא מפחד להיות לבד, וכשהוא עכשיו בא לבית שלו וראה שוב את הרדיו והפסנתר והקירות, הוא הרגיש רע. ארנסט אמר שגם הוא חשב ככה בהתחלה, אבל אחר־כך, מתי שהוא ניגן את הלארגו, הוא פתאום הרגיש שהוא מוכרח שוב לראות איך אני מסתכלת עליו בעיניים הצוחקות שלי, שכל הזמן מסתכלות פנימה, אל תוך הלב שלו, ואיך אני מדליקה את הסיגריה החדשה בסיגריה הישנה, והוא רצה גם לשמוע שוב את הקול העבה שלי צוחק בטלפון עם לילי.


תשמעי, נועה'לה, אני עכשיו רוצה לספר לך משהו יפה שארנסט אמר לי שם, בחדר־אמבטיה, ואני מבקשת ממך שלא תגידי את זה לאף אחד, מיין קינד, כי זה סוד רק שלי ושלך. אני רוצה לספר לך איך אחר־כך, כשאנחנו עוד ישבנו על הבנקט של האמבטיה, פתאום ארנסט החזיק לי בכתפיים והסתכל שוב לתוך העיניים שלי, ואמר דבר מאוד יפה. כן, נועה'לה, דבר מאוד־מאוד יפה. הוא אמר שהוא אוהב לאהוב את האהבה שלנו בגלל שהיא כמו מים שקטים שהולכים להם לאט־לאט בנחל בין עצים, ולא כמו גלים של ים סוער עם הרבה קצף כמו שהוא אהב את גרטרוד כשעוד היה איש צעיר. בהתחלה אמרתי לארנסט שאני לא מבינה, כי אני מכירה אותו הרבה שנים, ויודעת שהוא בנאדם מאוד פרקטי, ואף פעם לא מדבר באופן פואטי. אז ארנסט הסביר שהוא מתכוון שהאהבה שלנו מביאה לנו סוף־סוף שקט ולא רעש כמו בזמן שהיינו צעירים. ואולי כדאי לנו לשמוע עכשיו את וגנר כמו פעם?


אחר־כך, בלילה, הוא נעשה פתאום נורא רעב, ושאל אם יש לי עוד קצת מהמרק־ירקות הטוב הזה שקניתי במסעדה לארוחת צהריים. הסברתי לו שלא קניתי את המרק. עשיתי אותו עם לילי כאן, בבית, במטבח, וגם את האפלשטרודל לא קניתי בקונדיטוריה. הראיתי לו את המחברת עם הרצפטים שלילי ואני כתבנו, והוא צחק וחיבק אותי, ובבוקר עזרתי לו להחזיר את הדברים מהבית שלו לבית שלי.


אחרי כמה שנים עזבנו את הבית שלנו בקריה של היקים על יד חיפה, וקנינו ביחד את הבית־חולים שלנו, כי ארנסט אמר שהוא רוצה לנסות את הדרך שלו בבריאות הנפש. יש לו שיטה חדשה שהוא קורא לה "אנליזה מקוצרת", והיא טובה להרבה אנשים חולים. היום אין זמן לאנשים לעשות פסיכואנליזה הרבה שנים כמו שפרויד רצה, בגלל שהם עוברים רבע או חצי מהחיים שלהם עד שהאנליזה נגמרת, ובינתיים החיים מבוזבזים. אבל לפעמים החיים בעצמם מרפאים. אולי הם לא מרפאים אנשים ממש פסיכופטים, אבל הם יכולים לרפא אנשים שהמצב שלהם יותר קל, אנשים במשבר קשה אבל זמני. לפעמים הם פוגשים אהבה אמיתית ויש להם הזדמנות ליצור קשר טוב ולתת ולקבל חום, ואם האנשים האלה יעשו אנליזה מקוצרת ביחד עם שיטות ריפוי אחרות ועם התרופות החדשות שיש לנו היום, הם יבריאו ככה יותר מהר או לפחות ירגישו הרבה יותר טוב.


פעם אחת קראתי בעיתון שמוכרים בית־חולים קטן על יד תל אביב, ואמרתי לארנסט שזאת ההזדמנות שלו. נתתי לו את כל הכסף שנשאר לי מהפיצויים ומהחסכונות שלי, כי לא רציתי שהוא יהיה מאוכזב ומריר כמו היינץ, וארנסט לקח גם את הכסף שלו והלוואה גדולה בבנק, וקנינו ביחד את הבית חולים הזה איפה שאנחנו עובדים עד עכשיו, אפילו שאנחנו כבר ממש זקנים.


זהו, נועה'לה, כל הסיפור שלנו. ועכשיו אני נורא עייפה ולא יכולה להמשיך. כשתבואי אלי שוב, אני אספר לך עוד. אבל לא עכשיו. עכשיו נשתה עוד כוס קצ'פוצ'ה וננוח.


אבל מה זה, נועה'לה? למה את בוכה פתאום?! אוי ואבוי, מיין קינד! לא יפה את בוכה כמו ילד קטן! אולי זה בגלל שאת שוב עשית לנו קצ'פוצ'ה של מבוגרים עם הרבה קפה? אז עכשיו אני אכין לך קפה של ילדים, עם הרבה גלידה וחלב ובלי קפה בכלל!