במקום מבוא
עשר שאלות ותשובות


שאלות מתודולוגיות, ערכיות ואישיות


א. מהי הגדרת "מהפכה" בתנ"ך?
לפני כ-150 שנה התגלו שרידי תרבויות עתיקות במזרח הקרוב, בעיקר במסופוטמיה (אשור־בבל) - ממזרח לארץ־ישראל; ובמצרים - ממערבה. תרבויות אלה קדמו לתנ"ך, ויש עליהן מחקרים היסטוריים ואשורולוגיים רחבים, וחיבור זה מסתמך עליהם. נושאי המחקר רבים והם מוצגים בהשוואה למסופר בתנ"ך: מאברהם ועד עזרא הסופר (ב"הצהרת כורש" מלך פרס בשנת 538 לפנה"ס - ניתנה רשות ליהודים לחזור לארצם, ועידן עזרא ונחמיה המתחיל אז מסמן את המעבר מהתורה שבכתב לתורה שבעל־פה; ראו פרקים 79-80 להלן). חיפשתי ברחבי המחקר, וכאשר מצאתי עמדה בולטת המציגה תופעה דתית, חברתית או פוליטית, שהתקיימה בתרבויות העתיקות, אך מופיעה במגמה מנוגדת, ערכית, בדת ישראל שבתנ"ך - הגדרתי אותה כ"מהפכה". למשל, בעולם העתיק נשתמרו כתובות רבות המעידות כי צבאות הכיבוש השונים נהגו להשחית באופן מוחלט את עצי הפרי של האויב שכנגדו נלחמו. מנגד, התורה מצווה על "בל תשחית" של עצי פרי (פרק 69, להלן): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ - לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ... כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ).


ב. מהו אופי החיבור?
חיבור זה הוא מחקרי ותורני. 'מחקרי' - משום שהוא מבוסס כולו על מקורות מדעיים המצויים במחקר, ובהם פתחתי; 'תורני' - משום שהוא מסתמך על התורה ועל המסורת היהודית: מהתנ"ך וחז"ל ועד הגות רבנית בת זמננו, המקבילה למחקר המדעי הנדון. בשל היקפו הרחב של המחקר, ומתוך כוונה להציגו כאן רק בספר אחד, נאלצתי לקבוע שכל פרק יוגבל לארבעה עמודים בלבד, כמינימום הדרוש להצגת עמדה מורכבת, וכשהגעתי לפרק ה-80 - הפסקתי לחפש חידושים. החומר הרב המונח לפניי מלמד, שניתן היה להציג מהפכות נוספות, אך "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר" (אבות, ב:טז), והשארתי את ההשלמה לבאים אחריי ככול שירצו להמשיך בנושא.
הממד התורני משפיע ממילא על אופיו המהפכני של החיבור כולו. כאשר ר' שמואל חיים לנדאו, שח"ל, טבע את מטבע הלשון: "המרד הקדוש" (ראו פרק 72 להלן) - הוא אכן התכוון לרעיון המרד. לא נגד התורה, אלא להיפך: נגד ניוונה, ש'אין בית מדרש בלא חידוש' (בבלי חגיגה ג, ע"א), וכהגדרת הראי"ה קוק, רבה הראשי של ארץ־ישראל: "הישן - יתחדש, והחדש - יתקדש". ככלל, ביהדות קיים מתח קבוע בין הישן לחדש, או בין מסורת לחידוש, והוא יסוד בניינה.
אחזור ואדגיש - המהפכות המובאות בחיבור זה - בספרות המחקר המדעית ובתורה מצאתין. כולן היו פזורות בפרדס, ואני רק ליקטתי אותן אחת לאחת.


ג. האם מגמה מנוגדת זו, בין מסורת לחידוש - אינה יוצרת סתירה בתורה?
לנושא זה הקדשתי את פרק האפילוג שבסיום הספר.
הפילוסוף פרידריך הגל הציע, כידוע, דיאלקטיקה היסטורית הבנויה משלושה שלבים: תזה, אנטיתזה וסינתזה. אבל הרי"ד סולובייצ'יק, מנהיג האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, טען כנגדו, כי: "הדיאלקטיקה היהודית, בניגוד להגליאנית, לעולם אינה ניתנת ליישוב ולאיחוי, והיא מתקיימת ועומדת. היהדות מודה בדיאלקטיקה הכוללת רק תזה ואנטיתזה, והיא חסירה את השלב ההגליאני השלישי, הוא שלב ההשלמה...; הקונפליקט סופי הוא, כמעט מוחלט... ההשלמה המלאה היא חזון לאחרית הימים". ואכן, בסיום חיבורנו ('אפילוג') ובמבט פנורמי כולל, נחשפה שורה של נושאי־על, שכל אחד מהם מכיל שני ערכים מנוגדים, מהם עולה דיאלקטיקה יהודית, שדרכה מציג המקרא, ובעקבותיו גם חז"ל, שני ערכים חיוביים מנוגדים זה לזה, המתקיימים זה לצד זה ויוצרים בכך איזון ערכי. כאלה הם, למשל, מונותאיזם (האל במרכז) והומניזם (האדם במרכז), מוסר אלוהי ומצפון אנושי, מונוליטיות ופלורליזם, יחיד וקולקטיב, מסורת וחידוש. אבל למרבה הצער, איזון ערכי כזה הולך ונעלם בעולם הפוסט־מודרני המשובש של ימינו, ולא אאריך.


ד. האם מהפכות אלה ראשיתן בתנ"ך?
אולי יסודן בעידן מוקדם יותר ובתרבויות אחרות?
ישנם אכן חוקרים הטוענים שכמה וכמה חידושים ומהפכות המופיעים בתנ"ך - התרחשו מאות שנים לפני התנ"ך ובתרבויות אחרות. כך, למשל, ה"נבואה" (פרק 9, להלן) מופיעה כאן כחידוש של התנ"ך, אך יש הטוענים שהתופעה הייתה ידועה שנים רבות קודם לכן בספרות המסופוטמית.
אבל מחקר המקרא מעלה טענת־נגד עקרונית. לפיה, המונח "נביא" אכן היה קיים בתרבות המסופוטמית שקדמה בזמן לתורה, אך בצורה ראשונית מאוד, ולא בעלת משמעות כפי שהיא בתנ"ך. כך טוען פרופ' בנימין אופנהיימר מאוניברסיטת תל אביב, כי כבר במאה ה-18 לפנה"ס, מאות שנים לפני אברהם ולפני משה, הייתה ידועה במזרח הקדום, כמו במארי, עיר גדולה ועשירה בסוריה, ליד נהר פרת, תופעה של "נביאים". "נביאים" אלה התייצבו בשליחות האל לפני בעלי השלטון, כדי להודיע להם על מצוות הָאֵלִים, ועוד. אבל נבואה זו במארי כולה הייתה במסגרת התרבות האלילית, ולהערכת אופנהיימר "אין בדבריהם שום זכר לבעיות המוסר התופסות מקום מרכזי בנבואה הישראלית". ותובנה זו הולמת גם לגבי שאר המהפכות שיידונו להלן.
אזכיר, כי התרבויות הקדומות, מאשור־בבל ועד מצרים, לא היו ידועות בעולם עד לפני כ-150 שנה, כששרידיהן התגלו במקומות שונים במזרח הקרוב. ואילו מה שהשפיע על תרבות העולם המערבי היה התנ"ך העברי, שהיה מצוי כמעט בכל בית נוצרי מאז המצאת הדפוס, ולפני כן בפיהם של כמרים בדרשותיהם, בהסתמכם על התרגום ללטינית, ועוד.


ה. האם מהפכות התרחשו רק בתנ"ך? האם לא היו מהפכות גם מאוחר יותר, בתלמוד ובמחשבת ישראל לדורותיה?
המחקר מראה, שרוב החידושים הגדולים של היהדות אכן נולדו בתנ"ך, והמשיכו להתפתח בספרות המאוחרת: מהתלמוד ועד הגות יהודית בת זמננו. בחיבור זה הקדשתי את תחום יג ("מחורבן לתקומה", פרקים 77-80), למעבר מהמקרא לחז"ל, וממנו נראה, שיש חידוש בולט אחד שאירע לאחר התנ"ך, והוא ייסוד בית המדרש (פרק 78). חידוש זה מלמד, שבמאה הראשונה לספירה, בתקנת ר' יהושע בן גמלא (או שמעון בן שטח), הונח היסוד לחינוך חובה כללי לבנים, לבני עשירים ועניים כאחד (להשוואה, חינוך חובה בעולם המערבי נוסד רק במאה ה-19 לספירה). המסקנה מנתון היסטורי זה היא, שבזמן המקרא לא היה כלל לימוד תורה מאורגן: לא הייתה אז אקדמיה, לא ישיבה ולא תלמוד תורה, אלא אב לימד את בנו: "בתחילה [בזמן התנ"ך] מי שיש לו אב - מלמדו תורה, ומי שאין לו אב - לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל... עיר ועיר, ומכניסין אותן [לבית המדרש] כבן שש כבן שבע" (בבלי בבא בתרא כא, ע"א). מכאן עולה, שכל אותן 80 מהפכות (רשימה לא סופית) ששינו את העולם הישראלי - נולדו בחברה שכל החינוך בה היה בבית, בין אב לילדיו. וזו תופעה מופלאה.


ו. האם החיבור אינו חד־צדדי? והאם הוא משקף את העמדות המגוונות הקיימות במחקר?
כיוון שמטרתי הייתה להציג בחיבור אחד קצר פנורמה רחבה של החידושים בתנ"ך, הגעתי למסקנה, שהמחיר המתבקש הוא דילוג על הדיון המקובל עם עמדות חלוקות, והסתפקות במסקנות המחקריות של עמדה אחת דומיננטית, כבסיס לכל מהפכה.
אדגיש, שבכל פרק הסתמכתי על עמדה רחבה של שורת חוקרים, המוזכרים בשמם, ולא הבאתי דעת יחיד דחוקה. כך למשל בפרק 37, הדן באוריינות, הבאתי כמקור יחיד את פרופ' אהרון דמסקי המוכיח, שכבר במאה השמינית לפנה"ס, בערך בתקופת עמוס הנביא, הייתה האוריינות נפוצה בחברה היהודאית. אומנם יש דעות חולקות, אבל לא הבאתי אותן בשל מגבלת המקום. אבל דמסקי, הנחשב מומחה בנושא, אינו עומד לבדו, ושורת חוקרים תומכת בעמדתו זאת. אחזור ואדגיש: מגמתי העיקרית היא להציג פנורמה רחבה בספר שיהיה נגיש לכול. עם זאת, הקפדתי שכל המהפכות יתבססו על עמדות דומיננטיות במחקר.


ז. האם פרשנות התנ"ך של חז"ל, שגם עליה הסתמכתי, אינה מגבילה את המחקר המדעי?
את התנ"ך יש לקרוא קודם כל כיצירה דתית־ספרותית בפני עצמה. אבל, לאחר שמיצינו את המקרא כשלעצמו ובדקנו במקביל את הספרות המחקרית הרלוונטית, מתבקש להציג גם את פרשנות חז"ל, כיוון שחז"ל היו אלה שאישרו את המקרא בניסוחו הסופי והגישו אותו לפנינו. לכן, יש להתייחס אל פרשנותם כפרשנות־יסוד של המקרא עצמו.
כאן אציג את עמדתו של פרופ' משה גרינברג, מגדולי החוקרים בימינו, חתן פרס ישראל לחקר המקרא, שכתב כך: "בזה מילתי אמורה, כי לא ייתכן לימוד מקרא בישראל ללא זיקה הדוקה לספרות ולהגות הבתר־מקראית, ובראש לספרות חז"ל. חז"ל הם שבררו, מבין אפשרויות אינסופיות, אותם קווים בתפיסת העולם המקראית שהיוו את היהדות. בימי הבית השני היו זרמים שונים ומשונים של יהדות־בדרך, כולם נסמכים על המקרא, ורובם [מהצדוקים ועד לקראים] זרים ליהדות שנתהוותה. רק הבניין שהקימו חז"ל על יסודות המקרא - התקיים, ובאמצעותם קיבלנו מקרא מיוחד" (גרינברג, על המקרא ועל היהדות, עמ' 297). עמדה זו היא מחקרית־מדעית, וגם תורנית, מהמעלה הראשונה, והיא בסיס לעבודתי.


ח. האם הסתמכות על פרשנות התנ"ך של חז"ל אינה מביאה לידי פונדמנטליזם?
ההיפך הוא הנכון. את פרק 30 להלן ("פלורליזם, השולל פונדמנטליזם") הקדשתי לנושא זה, וסיימתיו כך:
"'פונדמנטליזם' הוא קריאת טקסט דתי מילולית, וביטוי זה נאמר לרוב בהקשר של אמונה דתית הדוגלת בקריאת כתבי קודש כפי שנכתבו, מילולית, וללא פרשנות. 'פונדמנטליסטים' כאלה היו הצְדוֹקים (כת יהודית מימי הבית השני), ואחריהם הקָרָאים (כת יהודית מהמאה ה-8 לספירה ואילך), שפירשו את התורה מילולית, ובניגוד גמור למסורת היהודית שטענה, שקריאה כזאת מנוגדת תכלית הניגוד לתורה שבכתב, שאותה יש לקרוא בהתאם למסורת התורה שבעל־פה. מכאן נבעה הסתייגות חז"ל מתרגום התורה ליוונית ולשפות אחרות, כיוון שכל תרגום הוא בהכרח גם פירוש, ואמרו: 'המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בַּדַּאי' (קידושין מט, ע"א). אומנם, הואיל ואותם חז"ל הם גם שאמרו: כי 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' (שבת סג, ע"א), נזקק רב סעדיה גאון (882-942) לנמק, מתי יש לקרוא פסוק לפי הפשט, ומתי יש לראות בו משל ואלגוריה. לפי קביעתו, 'כל דבר שנמצא במקרא הרי הוא כפשוטו', אלא אם כן לא ניתן לפרשו כפשוטו מחמת ארבע סיבות, והשתיים הראשונות הן: 'מפני שהחוש דוחה אותו', או 'שהשכל דוחה אותו'. והרמב"ם (1135-1204), בהסבירו את סיפור הבריאה טען גם הוא, כי 'מחמת גודל הדבר ורוממותו' ועוד, 'נאמרו לנו הדברים העמוקים... במשלים ובחידות'".
מכאן המסקנה, שלפי המסורת היהודית המרכזית - הדוגמטיזם (עמדה נוקשה המתעלמת מכל האחרות, ראו בפרק 30) והפונדמנטליזם - הם הפעלת אלימות (violence) כלפי כתבי הקודש, שאותם יש לקרוא בזיקה למסורת הפרשנית רבת־הפנים שבעל־פה.


ט. יש השואלים: "אני אדם לא דתי, אז מה הטעם שאקרא תנ"ך, שהוא טקסט דתי"?
בפרק 1 להלן מוצג רעיון בריאת האדם "בצלם אלוהים", המסתמך על פרשנותם של שני יהודים שלא היו שומרי מצוות, אבל היו יהודים גמורים על פי הכרתם. הראשון הוא דוד בן־גוריון, שלפי מחקרו של דב אלבוים (ראו שם) - הוא האחראי להוצאת המונח "דמוקרטיה" ממגילת העצמאות והשארת המונח "מדינה יהודית" בלבד. לדעת בן־גוריון, אם מגדירים את ישראל כ"מדינה יהודית", ממילא קובעים בכך שהיא גם דמוקרטית, ו"על המדינה היהודית לעצב את האופי הדמוקרטי שלה מתוך זיקוק ערכי הנבואה של התנ"ך". המסקנה, שמבחינת בן־גוריון "התנ"ך הוא ערש הדמוקרטיה מבחינה רוחנית", ועל כן יש לגזור את "ערכי המדינה הדמוקרטיים היישר מתוך מקורות ישראל", שהרי המדינה היהודית משקפת ערכים של "חירות, שלום ושוויון… ללא כל אפליה, קִיפוח ושעבוד, ללא שלטון אדם באדם ועם בעם", לפי ש"מקורם וביטויים העליון של הערכים הללו הם בחזונות נביאי ישראל". לקשר בין התנ"ך לדמוקרטיה הקדשנו חמישה פרקים (56-60).
כמוהו גם פרופ' שמואל הוגו ברגמן (היה רקטור האוניברסיטה העברית וזכה פעמיים בפרס ישראל), שהגדיר את בריאת האדם ב'צלם', כך: "לא רק שאין הדת [התנ"כית] סותרת את הדמוקרטיה, אלא היא הבסיס לה", כיוון ש"המחשבה הדתית בציוריותה", הקדימה את החשיבה המוסרית והפילוסופית: "'וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'…; תורה זו של ספר בראשית על האדם שנברא בצלם - היא היסוד האמיתי של הדמוקרטיה. 'הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ' (מלאכי ב) - זהו היסוד לשוויונם של כל בני האדם... רק דמוקרטיה שתבין את יסודה העמוק הזה, תבין את עצמה" (ברגמן, במשעול, עמ' 135).
דוד בן־גוריון וש"ה ברגמן לא היו שומרי מצוות, אבל היו יהודים בהכרתם, ולכן למדו תנ"ך וקיבלו ברצון את המחשבה המהפכנית הטמונה בו. מכאן, שאין הקורא חייב להיות אדם דתי, גם אין הכרח שיהיה בכלל יהודי, כדי לקרוא תנ"ך ולקבל את בשורתו המהפכנית. מי שמוותר על לימוד תנ"ך, מוותר בכך על הזכות להתמודד עם טקסט המכיל חלק ניכר מהתובנות המוסריות, ההומניסטיות, הלאומיות והאוניברסליות, שעולמנו מושתת עליהן.


י. מדוע כתבתי את החיבור הזה?
גדלתי בציונות הדתית של פעם; בבני עקיבא ובקיבוץ הדתי, ונשאבתי לרעיון של "תיקון עולם" (פרק 71 להלן). אלו שתי מילים 'גדולות', אבל הן תמצית היהדות, ובאו לשם דירבון רוח האדם: להיות טוב יותר ומוסרי יותר. כדבר ה' לאברהם, אבי האומה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, 19). דברים אלה נאמרו לא רק לאברהם ולזרעו, אלא לכל באי עולם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (יב, 3).
את הספר סיימתי במילים אלה:
"היהודים קיבלו מתנה אחת, והיא: שיש להם תורה. כזו, הפתוחה בפני כל אדם שבעולם. למדנו זאת מהתורה עצמה, שכתבה: 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹוהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בראשית ט, 6). פסוק זה שימש בסיס לקביעת חז"ל בתלמוד: 'רבי מאיר אומר: מנין שאפילו נוכרי ועוסק בתורה, שהוא ככוהן גדול? תלמוד לומר: 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' [ויקרא יח, 5]: 'כוהנים' ו'לוים' ו'ישראלים' לא נאמר, אלא 'אדם'. הא למדת, שאפילו נוכרי, ועוסק בתורה - הרי הוא ככוהן גדול' (בבא קמא לח, ע"א)". לכן, כל בני האדם שבעולם, יהודים ושאינם יהודים כאחד, מוזמנים להמשיך את המהפכות לטובת תיקון האדם, תיקון החברה ותיקון העולם.
וכאן המקום להודות מקרב לב לפרופ' שמואל אחיטוב מאוניברסיטת בן־גוריון (וחתן פרס ישראל לחקר המקרא) שקרא את החיבור שלפנינו והעיר לי את הערותיו המלומדות; הערות, שקיבלתי ברצון.
טעויות, אם תימצאנה, הן שלי ובאחריותי. [אעיר כאן, כי בכל מקום בחיבור, שבו תבוא מילה או הערה בסוגריים מרובעים, זוהי תוספת שלי, להבהרת העניין לקורא].


אמנון שפירא, טירת צבי, התשפ"ג


תחום א
אדם - בצלם אלוהים


פרק 1
בריאת האדם ב"צלם אלוהים"


הפרק מיוסד על הגותם של שמואל־הוגו ברגמן, דוד בן־גוריון, משה דוד קאסוטו, יחזקאל קויפמן, מקס ובר, שמואל אפרים לוינשטם, בני פורת, מנחם קלנר, יהושע ברמן, תומר פרסיקו, הרבנים יונתן זקס, יהודה ברנדס, יובל שרלו ועוד.


מדוע המילה "דמוקרטית" אינה מופיעה במגילת העצמאות של מדינת ישראל?
מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, נוסחה במשך כשלושה שבועות, מ-24 באפריל 1948 ועד 14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח.1 משפטנים ופוליטיקאים עברו עליה, הוסיפו וגרעו, ובערב ההכרזה הגיעה הטיוטה לידי דוד בן־גוריון. הוא שערך אותה וקבע את הנוסח הסופי המוכר לנו כיום, והוא שהוציא את המילה "דמוקרטית" מן המגילה, באישור מנהלת העם כולה, וזאת בשל שתי סיבות עקרוניות שאותן חשף לימים, האחת רדיקלית מרעותה:
א. אם מגדירים את ישראל כ"מדינה יהודית" - ממילא קובעים בכך שהיא דמוקרטית. כך, שהוספת המונח "דמוקרטית" מיותרת: "על המדינה היהודית לעצב את האופי הדמוקרטי שלה מתוך זיקוק ערכי הנבואה של התנ"ך". לגבי ד' בן־גוריון, "התנ"ך הוא ערש הדמוקרטיה מבחינה רוחנית", ועל כן יש לגזור את "ערכי המדינה הדמוקרטיים היישר מתוך מקורות ישראל", שהרי המדינה היהודית משקפת ערכים של "חירות, שלום ושוויון… ללא כל אפליה, קיפוח ושעבוד, ללא שלטון אדם באדם ועם בעם", לפי ש"מקורם וביטויים העליון של הערכים הללו הם בחזונות נביאי ישראל".
ב. הוספת המילה "דמוקרטית" ל"מדינה יהודית" הייתה עלולה לגרוע מערך הדמוקרטיה, ולא להוסיף עליו. בהקשר זה בן־גוריון טוען: "ואשר לדמוקרטיה מערבית - אני בעד דמוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה. היות יהודי אין זה רק עובדה ביולוגית אלא גם - ביודעים [ו]שלא ביודעים - מוסרית, אתית. יש לנו תוכן יהודי מיוחד - שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו, לפי תורת הנביאים, [יותר] מאשר בדמוקרטיה המערבית...; הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית: האדם נוצר 'בצלם אלוהים', 'ואהבת לרעך כמוך' - אלה מוליכים לחיי שוויון ולחירות". הביטוי העליון של ערכים אלה מצוי בחזונות נביאי ישראל, והדרך לגאולה לאומית וחברתית אינה אפשרית "בכלים שאולים מתנועות בארצות אחרות".
לתפיסתי, לפחות מחצית מבין 80 המהפכות שבחיבור זה נוגעות לרציונל הפילוסופי העומד מאחורי קביעתו זו של דוד בן־גוריון ואף מרחיבות אותה, מהפכות כמו: חירות, שוויון, זכויות אדם, ואהבת לרעך כמוך, לא תעמוד על דם רעך, אהבת הגר, חופש הביקורת ועוד. כאן אתמקד בקצרה בנושא הפרק, בריאת האדם "בצלם אלוהים".


בריאת האדם "בצלם אלוהים"
בעולם הקדום, שהשתרע ממצרים ועד מסופוטמיה, היה המלך בגדר אלוהים, ואילו האדם היה מושפל וכנוע, בתחתית ההיררכיה. משום כך מושג חדש זה, "אדם בצלם אלוהים", היה משום מהפכה בלתי נתפסת. פרופ' שמואל־הוגו ברגמן2 הגדיר אותה כך: "לא רק שאין הדת [המקראית] סותרת את הדמוקרטיה, אלא היא הבסיס לה", כיוון ש"המחשבה הדתית בציוריותה" הקדימה את החשיבה המוסרית והפילוסופית: "'וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'. תורה זו של ספר בראשית על האדם שנברא בצלם - היא היסוד האמיתי של הדמוקרטיה. 'הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ' (מלאכי ב) - זהו היסוד לשוויונם של כל בני האדם. תורה זו הפכה את העולם כחומר מפוצץ אדיר, והמהפכה טרם באה לקיצה. עוד ארוכה וקשה הדרך שבה תצטרך האנושות ללכת, עד שתבין… את עומקה של התורה הזאת על האחדות המהותית של המין האנושי, המיוסדת על אחדות הייעוד המוסרי של האדם: 'לתקן עולם במלכות שדי'. רק דמוקרטיה שתבין את יסודה העמוק הזה, תבין את עצמה".3 כאן הבסיס לטיעוניו של דוד בן־גוריון, שכרך את ערכי הדמוקרטיה היהודית עם התנ"ך.


המהפכה הראשונה של התנ"ך: בריאת האדם - ההבדל בין הספרות המסופוטמית לתורה
בספרות השומרית והאכדית של המזרח הקדמון יש טקסטים מיתולוגיים רבים שעניינם יצירת בני אדם בידי האלים, כמו אַרֻרֻ, אֶנְכִי, אֶנְלִיל או מַרְדוּך, באמצעות תרומת דמו של אל זוטר כלשהו או שחיטת האל הזוטר לשם יצירת האדם. לדברי משה דוד קאסוטו, התורה קובעת שה' לבדו יצר את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה", מה שמעלה על הלב רעיונות של ענווה, כנזכר בסוף הסיפור: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".4 מעל הכול, המהפכה הגדולה שהתורה יצרה ביחס לעולם הקדום היא במעמדו של האדם כאדם, מעמד שהיה נמוך ושפל מאוד בתרבות האלילית המסופוטמית והפך לגבוה מאין כמוהו, ל"צֶלֶם אֱלֹוהִים" (מילולית, צלם אלוהים הוא פסל דמותו של אלוהים), וזו מהפכה שאין לה ערוך.5
מהפכה זו חוזרת במימרה: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹוהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, 6). במזרח הקדום חל דימוי זה תמיד רק על המלך, ולא על האדם, כמו הפנייה אל המלך באימפריה האשורית החדשה: "אביו של אדוני המלך, צלם בֵּל הוא, ואדוני המלך הוא ממש צלם בֵּל".
המהפך הישראלי בתפיסת גדלותו של האדם כאדם היה אכן רב־עוצמה, מפני שהחשיבה המסופוטמית העתיקה התייחסה אל האדם כאל עבד נרצע, שתפקידו הנצחי הוא לשרת את האלים. ואֶנְלִיל, 'מלך האלים', אף פקד מאוחר יותר להביא על האדם את עונש הצונאמי של 'המבול', יען כי האדם הפריע לאלים לישון את שנת הצהריים. אנו קוראים בפליאה מקורות כתובים אלה, החוזרים כמעט בכל ספר מחקר העוסק במיתוס המסופוטמי, כדי להבין את גודל המהפכה המוסרית של התורה, המציגה אדם שנברא לא כדי לשרת את האלים, אלא כדי להיות מעין בן־דמותם, כזה שנברא "בצלם אלוהים", בן חורין ובר־דעת.


וזוהי תמציתה של המהפכה
במזרח הקרוב העתיק היה מבנה מדיני יצוק בסלע: המלך היה עליון על כולם ונחשב אל או בן האל, והוא ועד אחרון פקידיו הרבים של השלטון היו חסיני ביקורת. ואילו במדרגה התחתונה ביותר עמד האדם הפשוט אשר נחשב ליצור נחות ושפל בחשיבותו שמיום הולדתו היה עליו לשרת את המעמדות העליונים ואת האלים עצמם. אלא שלימים באה דת ישראל והודיעה על סדר עולמי חדש: האדם תחילה! ואדם זה אינו "ישראלי" דווקא, אלא "אדם", כנאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹוהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹוהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, 28). צמד המילים "בצלם אלוהים" מעורר השתאות, ודורות של פרשנים עמלו להסבירו. הבולט בהם הוא משורר תהלים, שהגדירו כך: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹוהִים, וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהלים ח, 6-7). זהו האדם החדש: "מעט פחות מאלוהים", והוא השולט בעולם. עכשיו באה התורה ללמדו איך לחיות בעולם, ואיך לשלוט בו בחמלה ובשוויון.
הסיפור בספר בראשית פרקים א־ב על בריאת אדם, אדם יחיד, הוא אפוא סיפור מכונן, מעין סיפור הדרכה לעולם (או "ציור" [סימבול], בלשון הראי"ה קוק), שאינו קשור לשאלה ההיסטורית מתי "באמת" נברא האדם וכיצד. שאלה זו מתחום האבולוציה אומנם מעניינת, אבל כרגע ממש לא חשובה, שכן לראשונה בהיסטוריה נשמעה הבשורה הגדולה, ולפיה בני האדם כולם, ללא הבדל דת, מוצא, גזע ומין, שווים הם. ובניסוחם של חז"ל: "לפיכך נברא אדם יחיד בעולם, ללמד, שכל המאבד נפש אחת [מן העולם] מעלין עליו כאילו אבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת [בעולם] מעלין עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא [=אבי] גדול מאביך".6 הסוציולוג הגרמני מקס ובר טען, כי לראשונה בהיסטוריה נמסר סיפור על בריאת העולם ללא הסתמכות על המיתוס וללא מלחמות אלים: אלוהים אמר, והיקום נברא.7


"צלם אלוהים" - קביעה משפטית של נבדלות מין האדם
פרופ' בני פורת מציע לקרוא את רעיון הבריאה "בצלם אלוהים" שחָל על מין האדם בכללותו. בכך נקבעה לראשונה נבדלותו המהותית של מין האדם, הנושא בתוכו רסיס אלוהות, מכל שאר היצורים עלי אדמות.
לתפיסה מהפכנית זו יש משמעויות משפטיות בחוקי התורה. כך, למשל, בחוקי המזרח הקדום היה מקובל כי על עבירות רכוש מסוימות מוטל עונש מוות. חוקי חמורבי, לדוגמא, מטילים עונש מוות בשל פריצה לבית למטרות שוד.8 מנגד, התורה קובעת כי העונש בגין עבירות רכוש הוא קנס כספי ולעולם לא עונש מוות. הריגת פורץ לבית מותרת רק כהגנה עצמית במקרה של חשש לחיי אדם ("בא במחתרת"). בכך התורה מביעה את התפיסה כי חיי אדם נבדלים במהותם מרכוש ומכסף. דוגמא נוספת: במזרח הקדום היה מקובל כי על העונש על עבירות מסוימות מוטל לא על מבצע העבירה עצמו, אלא על קרובי משפחתו. כך, למשל, על פי חוקי חמורבי, בנאי שהתרשל בעבודתו וגרם להריגת בנו של בעל הבית, ייענש בכך שימיתו את בנו שלו.9 מנגד, התורה קובעת: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, 16), ובכך שוללת את האפשרות שאדם ישמש אמצעי להענשת אדם אחר. לפי התורה, כל אדם נחשב ברייה בפני עצמה, והאדם נושא באחריות אך ורק לחטאיו שלו.10
אם התפיסה ההומניסטית של נבדלות חיי אדם נראית לנו כיום מובנת מאליה, הרי זה במידה רבה הודות להטמעה של הרעיון המהפכני שקובעת פרשת בראשית בנוגע לבריאת האדם: אדם "בְּצֶלֶם אֱלֹוהִים".11 בסדרה הארוכה של מהפכות המתוארות בספר זה, מהפכה זו ראויה לעמוד במקום הראשון.


1. לבוים־ברום, מדוע הושמטה הדמוקרטיה.
2. ברגמן היה פילוסוף ורקטור האוניברסיטה העברית. זכה פעמיים ב"פרס ישראל".
3. ש"ה ברגמן, במשעול, עמ' 134-135.
4. מ"ד קאסוטו, אדם, עמ' 106.
5. י' ברמן, נבראו שווים, עמ' 37 ואילך.
6. על פי כת"י קאופמן למשנה ולשון הרמב"ם.
7. מ' ובר, יהדות קדומה (אנגלית), עמ' 227-228. ראו י' זקס, רדיקלית, עמ' 215, הערה 5 (לפרק ו).