אנחנו, המפקדים בצה"ל, התנסינו בחוויות של מנהיגות טוטלית רגע אחרי שהפכנו לאנשים בוגרים. למדנו להנהיג בתנועה תוך שאנחנו נופלים וקמים, כושלים וממשיכים ללכת. הראשוניות, הבוסריות והתום שאיתם הגענו לעולם הפיקוד התחלפו כעבור שנים בחספוס, קשיחות וביטחון. עוצמת החוויות הולידה בנו ספקטרום רגשי רחב ועמוק: כעס, אכזבה, שמחה, גאווה, נחת ופחד. וכאן נולדה הבעיה.
בחיים המתוחים והעמוסים שחווה המפקד בעת שירותו בצבא קשה למצוא את הזמן לעבד, לחשוב ולהרגיש. ומה עם המפקד שכבר השתחרר? הוא מרגיש שמה שחווה הוא כבר פאסה, מה שהיה היה וכעת, בדרום אמריקה או בחברת ההיי-טק שבה הוא עובד, אין לזה מקום. "חלאס, התקדמנו, התבגרנו". הסיפור שלנו, המפקדים של היום-יום, כמעט לא מעובד. הסיפור על הבדידות, המשברים שבדרך וכאב הכישלון, וגם על הצמיחה האישית, הסיפוק, השמחה ותעצומות הנפש שמלווים את שגרת הפיקוד – כמעט לא מסופר.
הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת הוא ספר שנכתב לכל אותם מפקדים שממש ברגעים אלו או בתקופה מסוימת בעבר, חוו את הפיקוד בענק, בעוצמה, והיו רוצים לעבד את מה שעברו, להרהר בהחלטו שקיבלו ולהשלים עם מי שהיו. עידו פיוטרקובסקי הוא קצין שריון במיל'. בשנות שירותו האחרונות השתתף בקורס מפקדי פלוגות של צבא ארה"ב, פיקד על פלוגת טנקים מבצעית וכן פיקד על קורס קציני שריון (קק"ש). הוא בן זוגה של רוני ואבא של אמרי ועופר.