מהדורה מחודשת ומוערת זו מציגה לקורא העברית בן זמננו את פרקי האוטוביוגרפיה של איתמר בן אב"י, בנם בכורם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית.
קשה להעלות על הדעת נסיבות חריגות יותר מאלה שאליהן נולד מחבר הספר, ששמו הראשון היה בן-ציון בן-יהודה. חייו נחתמו כבר בראשיתם בחותם של עבריוּת. אביו התעקש על בידודו המוחלט. אמו, שחרדה לגורלו, סבלה משיברון לב. הגבולות בין הילד ובין הפרויקט הגדול של החייאת העברית ניטשטשו.
כל הגה מהגאיו הראשונים, כל בדל חיוך, גם המילה הראשונה שביטא באיחור מטריד – הם יותר מאשר שברי פרקים מרגשים בסיפור הציוני, סיפור תחייתם של עם ושל לשון. הם מבטאים דגם חדש וייחודי של המשכיות ביחסי אבות ובנים.
השם הספרותי שבחר לו בבגרותו מאגד את שני הוריו: איתמר, השם שביקשה אמו, דבורה, האם העברייה הראשונה, להעניק לו בלידתו, על שם עץ התמר שהיה נטוע בחצר ביתם, ובן-אב"י, היינו: בנו של אליעזר בן-יהודה.
לאורך כל חייו תפס עצמו איתמר בן-אב"י כנציגה הראשון של הוויה עברית מתחדשת, כבן הארץ, שכל מעשה ממעשיו הוא בה בעת פרטי וייצוגי.
איתמר בן-אב"י אינו רק פרי של המשך, כי אם דמות עצמאית ומיוחדת במחשבתה, ספוגה בהשפעה אירופית, בעלת חזונות, הנושאת את רעיון העבריוּת אל מחוזות חדשים ומפתיעים, במישור האישי ובמישור הלאומי כאחד.
'רבות עברו עלי בימי חיי,' סיכם איתמר בן-אב"י את חייו רצופי התהפוכות, 'תקוות גדולות ואכזבות מרות. והנה השאלה שאני שואל את עצמי: האם עמדתי בניסיונות? האם מילאתי את התקוות ששם בי אבי? האם כדאי והגון אנוכי להיות בן לאב גדול כזה?'
אוטוביוגרפיה זו, שנחתמה ב-25 ביולי 1942 בגולת ניו יורק, מותירה שנים רבות לאחר כתיבתה טעם מר של החמצה, לא רק מן הפן האישי – גורלו של גיבורה, איתמר בן-אב"י – אלא גם משום אותה עבריוּת אבודה שתוויה הולכים ונמחים."
ירון לונדון