בחינות הבגרות, מבחני המיצ"ב והמבחנים הבינלאמיים (pisa,timss וכ’ו) זכו לתשומת לב רבה בעיתונות הכתובה והמשודרת, וחלק מהם גם נידון בבית המשפט.
לא אחת הם זכו לכותרות ראשיות בעמודים הראשונים של העיתונים היומיים ולכתבות נרחבות בתוכניות החדשות ברדיו ובטלוויזיה.
זהו נושא שכולם - מורים, תלמידים, הורים, פוליטיקאים, מנהלים והציבור הרחב, וכמובן עיתונאיםמגלים בו עניין רב ויש להם דעות נחרצת על מהותו ועל סוגיותיו. קולם של מומחים למדידה והערכהמהשדה ומהאקדמיה, לא תמיד נשמע בדיון הפרופסיונלי והציבורי. לכולם יש זיכרונות טראומטיים מהמבחנים ומהציונים שקיבלו בשלב כלשהו בחייהם, וכולם יודעים "איך אפשר לעשות את זה טוב יותר".
הספר מבחנים והערכה לטוב ולרע: האם אפשר בלעדיהם? כולל שבעה מאמרים המתייחסים לנושאים אלה. את המאמרים כתבו טובי המומחים למבחנים ולהערכה שיש לנו בארץ, במוסדות להשכלה גבוהה ובמערכת החינוך. המאמרים עוסקים ביתרונות במגבלות של המבחנים השונים, ובשימושים של שיטות ההערכה השונות.
התשובה לשאלה המופיעה בשם הספר היא: לא, אי אפשר בלעדיהם!
להערכה יש תפקידים חשובים במלאכת החינוך, אולם גם יש להם מגבלות רבות, ושימוש לרעה במבחנים ובהערכה עלול לגרום נזקים קשים במרכיבים השונים של מערכת החינוך.
הספר מיועד למורים, להורים, למעריכים, לבעלי תפקידים במערכת החינוך ולציבור הרחב שיש לו עניין במבחנים ובהערכה, ובהשפעתם על מערכת החינוך.
פרופסור דוד נבו, עורך הספר, הוא מומחה להערכה בחינוך בעל מוניטין בארץ ובעולם. הוא כיהן כראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב וכמדען ראשי במשרד החינוך - תפקיד שממנו התפטר במחאה על השימוש שהמשרד עשה במבחני המיצ"ב.