בראשית, לפעמים השארתי מסרים ברחוב.
מישהו חי בַּלובר, אמרו חלק מהמסרים. או בגלריה הלאומית.
מטבע הדברים, הם יכלו לומר את זה רק כשנמצאתי בפריס או בלונדון. מישהו חי במוזיאון המטרופוליטן, הוא מה שהם אמרו כשעוד הייתי בניו יורק.
אף אחד לא בא, כמובן. בסוף הפסקתי להשאיר את המסרים.
אם לומר את האמת, אולי השארתי רק שלושה או ארבעה מסרים בסך הכול.
אין לי מושג לפני כמה זמן עשיתי את זה. אם הייתי מוכרחה לנחש, נראה לי שהייתי מנחשת עשר שנים.
יכול להיות שזה היה כמה שנים מוקדם יותר, עם זאת.
וכמובן, תקופה מסוימת הייתי משוגעת לגמרי, בימים ההם.
אני לא יודעת כמה ארוכה התקופה הייתה, אבל תקופה מסוימת.
זמן לא נודע. שהוא ביטוי שאני חושדת שאולי אף פעם לא הבנתי כראוי, עכשיו שבמקרה השתמשתי בו.
זמן לא נודע במובן של חוסר מודעות, או זמן לא נודע במובן של פשוט נשכח?
אבל בכל מקרה, לא היה ספק אמיתי לגבי השיגעון ההוא. כמו כשנסעתי אל הפינה הנידחת ההיא בטורקיה, למשל, כדי לבקר את האתר של טרויה העתיקה.
ומסיבה כלשהי רציתי במיוחד לראות איך הנהר שישנו שם, שגם עליו קראתי, חולף על פני המצודה אל הים.
שכחתי את השם של הנהר, שהיה למעשה נחל בוצי.
ובכל אופן, אני לא מתכוונת אל הים, אלא אל הדרדנלים, שנקראו בעבר ההֵלֶסְפּוֹנטוס.
גם את השם של טרויה שינו, מטבע הדברים. היסַרליק, זה השם ששינו אותו אליו.
בהרבה מובנים הביקור שלי היה מאכזב, כי האתר היה קטן להפליא. אולי קצת יותר מגוש בניינים עירוני רגיל, ובגובה כמה קומות, פחות או יותר.
ובכל זאת, מההריסות יכולת לראות למרחקים, עד הר אידָה.
אפילו באביב המאוחר, היה שלג על ההר.
מישהו הלך לשם כדי למות, נראה לי, באחד הסיפורים הישנים. פריס, אולי.
אני מתכוונת לפריס שהיה המאהב של הלנה, מטבע הדברים. ושנפצע קרוב מאוד לסוף המלחמה ההיא.
לאמיתו של דבר, הלנה היא הדמות שחשבתי עליה יותר מכול כשהייתי בטרויה.
עמדתי להוסיף שאפילו חלמתי, זמן מה, שהספינות היווניות עדיין ניצבות שם על החוף.
טוב, זה היה דבר לא מזיק לחלום.
מהיסרליק, המרחק אל המים הוא אולי שעה בהליכה. הדבר הבא שתכננתי לעשות היה לחצות את המים בסירת משוטים רגילה, ואז להמשיך בנהיגה לאירופה דרך יוגוסלביה.
יכול להיות שאני מתכוונת ליוגוסלביה. מכל מקום, בצד של המצר שיש בו אנדרטאות לחיילים שמתו שם במלחמת העולם הראשונה.
בצד שטרויה בו את מוצאת אנדרטה למקום שאכילס נקבר בו, לפני הרבה יותר זמן.
טוב, אומרים שזה מקום הקבורה של אכילס.
ובכל זאת, נראה לי מדהים שגברים צעירים מתו שם במלחמה לפני כל כך הרבה זמן, ואז מתו באותו מקום אחרי שלושת אלפים שנה.
אבל אם כך ואם כך, בסוף שיניתי את דעתי לגבי חציית ההלספונטוס. כלומר, הדרדנלים. מה שעשיתי זה שבחרתי סירת מנוע גדולה והפלגתי דרך איי יוון ואתונה, במקום זה.
אפילו רק בעזרת דף שתלשתי מאטלס, במקום מפות ימיות, נדרשו לי רק יומיים לא חפוזים להגיע ליוון. הרבה ממה שמספרים על המלחמה הקדומה ההיא היה ללא ספק מופרז מאוד.
ובכל זאת, יש דברים מסוימים שמעוררים רגש.
למשל יום או יומיים אחר כך, לראות את הפרתנון בשמש בין הערביים.
החורף ההוא הוא החורף שֶגרתי בו בַּלובר, נראה לי. שרפתי חפצי אומנות ומסגרות של תמונות כדי להתחמם, בחדר לא מאוורר כראוי.
אבל אז, עם הסימנים הראשונים להפשרת השלג, תוך החלפת מכוניות בכל פעם שנגמר הדלק, יצאתי לדרך חזרה לאורך רוסיה התיכונה כדי לחזור הביתה.
כל זאת אמת ללא עוררין, אם גם לפני הרבה זמן, כמו שאמרתי. ואם גם, כמו שעוד אמרתי, ייתכן בהחלט שהייתי משוגעת.
מאידך גיסא, אני בכלל לא בטוחה שהייתי משוגעת כשנהגתי למקסיקו, לפני כן.
ואולי לפני כן. כדי לבקר את הקבר של ילד שמת לי, עוד לפני כל זה, ילד בשם אדם.
למה כתבתי שהשם שלו היה אדם?
סיימון, זה היה השם של הבן הקטן שלי.
זמן לא נודע. כלומר שאת יכולה אפילו לרגע לשכוח את השם של הילד היחיד שלך, שהיה אמור להיות כבר בן שלושים?
ספק אם שלושים. נגיד עשרים ושש או עשרים ושבע.
אז אני בת חמישים?
יש רק מראה אחת, כאן בבית הזה על החוף הזה. אולי המראה אומרת חמישים.
כפות הידיים שלי אומרות את זה. הגיל ניכר עכשיו בגב כפות הידיים שלי.
מנגד, אני עדיין מקבלת מחזור חודשי. הוא לא סדיר, לפעמים נמשך שבועות ואז נעלם ואני כמעט שוכחת ממנו.
אולי אני רק בת ארבעים ושבע או ארבעים ושמונה. אני בטוחה שניסיתי פעם לערוך חשבון מאולתר, אולי של החודשים, אבל בטח לפחות של העונות. אבל אני כבר לא זוכרת אפילו מתי הבנתי שכבר מזמן הפסקתי לעקוב.
ובכל זאת, נראה לי שהייתי על סף גיל ארבעים כשכל זה התחיל.
האופן שהשארתי את המסרים ההם היה באמצעות צבע לבן. באותיות דפוס ענקיות, בצמתים, במקומות שכל מי שבא או הולך שם יראה.
שרפתי חפצי אומנות וחפצים אחרים גם כשהייתי במוזיאון המטרופוליטן, מטבע הדברים.
טוב, כל הזמן הייתה לי שם אש דולקת, בחורפים.
האש הייתה שונה מהאש שהייתה לי בלובר. המקום שהדלקתי בו את האש במטרופוליטן היה באולם הגדול ההוא, בדיוק איפה שאת נכנסת ויוצאת.
לאמיתו של דבר, ייצרתי מעל למדורה ארובת פח גבוהה, גם כן. כדי שהעשן יוכל להתנדף אל החלונות הגבוהים בתקרה מעליה.
מה שהצטרכתי לעשות זה לנקב את חלונות התקרה ביריות, מרגע שבניתי את הארובה.
עשיתי את זה באקדח, מאוד בזהירות, בזווית מאחת המרפסות, כדי שהעשן יֵצא אבל הגשם לא ייכנס.
נכנס גשם. לא הרבה גשם, אבל נכנס.
טוב, בסופו של דבר הוא נכנס גם מחלונות אחרים, כשאלה נשברו מעצמם. או ממזג האוויר.
חלונות ממשיכים להישבר גם עכשיו. יש כמה שבורים פה, בבית הזה.
עכשיו קיץ, עם זאת. וגם הגשם לא מפריע לי.
מהקומה העליונה את רואה את הים. פה למטה יש דיונות שמסתירות לך את הנוף.
למעשה זה הבית השני שלי בחוף המסוים הזה. את הראשון שרפתי עד היסוד. אני עדיין לא בטוחה איך זה קרה, אף כי אולי בישלתי באותו זמן. לרגע הלכתי אל הדיונות להשתין, וכשהסתכלתי אחורה הכול בער.
בתי החוף האלה בנויים כולם מעץ, כמובן. יכולתי רק לשבת בדיונות ולצפות בו בוער. הוא בער כל הלילה.
אני עדיין מבחינה בבית השרוף, בבקרים, כשאני הולכת בחוף.
טוב, ברור שאני לא מבחינה בבית. הדבר שאני מבחינה בו הוא השרידים של הבית.
בכל זאת, את נוטה לחשוב על בית כעל בית, עם זאת, אפילו אם לא נשאר ממנו יותר מדי.
*המשך העלילה בספר המלא*
