פרק 1
לוקה
"נחשי מה, מאמא?"
חיוך רך מופיע על פניה של מאמא ועיניה, שמלאות באהבה ללא תנאים, מביטות בי.
"תינוק שלי?" היא טופחת בעדינות על לחיי כאילו שואלת ללא מילים, 'מה אתה עושה כאן עם לורן'?
מאמא יודעת שאני לא מתנזר ושעד אתמול בלילה לא הייתה לי חברה, שלא לדבר על ארוסה.
מאדי נעמדת ליד מאורו, ונסה ליד כריסטיאן, וארבעתם מביטים בנו כאילו אנחנו חייזרים שכרגע נחתו על כדור הארץ.
אני מרים את ידינו השלובות ומציץ בחטף בלורן, שלא נראית נלהבת כמוני, ומכריז, "התינוק שלך מתחתן."
אני מבין את מבטיהם המבולבלים. שנאנו זה את זה מאז הרגע הראשון שבו הכרנו.
הפה של כולם נפער ואני מנשק את לחייה של לורן. אנחנו חייבים להראות יותר חיבה פיזית מול כולם, אם אנחנו רוצים שהם יאמינו לנו.
מבזק חדשות, האירוסין מזויפים.
איך הגענו לזה?
לפני כמה חודשים התנדבתי להשתתף במכירה הפומבית לזכר חללי כוחות ההצלה כיוון שאני פרמדיק. הייתי בטוח שאיזו בחורה שווה תזכה בי, ושתרומה נכבדה תיאסף לצדקה.
לאחר שצפיתי בשתי נשים נאבקות על הרצפה כדי לזכות בי, התלהבתי לראות מי מהן זכתה לבלות לצידי במשך לילה שלם. לצערי גיליתי שבחורה, שהכרתי עוד בתיכון, ושתי החברות שלה החליטו להחליף ביניהן שלטי מספרים ולהציע מחירים אחת בשם השנייה. כך מצאתי את עצמי עם לורן האנט.
כן, האגו שלי נפגע מעט מכך שלורן היא לא זו שהציעה עליי כסף בעצמה, אבל כדי להבין למה החלטתי לעבוד על המשפחה שלי, אנחנו צריכים לחזור לאתמול בלילה.
בעצם, זה לא נכון. אנחנו צריכים לחזור ליום שישי כדי שתבינו למה לורן הסכימה לבקשה המטורפת שלי מלכתחילה.
פרק 2
לורן
"לורן!" קולה של הילדה הקטנה מעלה חיוך גם על פניו הכעוסים על ג'רמי, שהבהיר לכולם שאינו מעוניין להיות כאן היום.
"פוליבריאנה." אני פורשת את זרועותיי והיא מדדה לעברי, שתי צמותיה האדומות, סימן ההיכר שלה, מתנודדות מצד לצד.
היא נופלת לזרועותיי ואני מצמידה את בת התשע קרוב לחזי.
"הבאתי לך משהו." היא צועדת לאחור, עיניה סורקות את החדר ונוחתות לבסוף על ג'רמי.
וואו, יכול להיות שלרצות את הבחור הרע מוטבע בבנות עוד מלידה?
לחייה מאדימות, היא מורידה את תיק הגב שלה מכתפה ומוציאה מתוכו צמיד בצבעים אדום, שחור ולבן.
"צמיד חברות?" קיבלתי המון ציורים במהלך עבודתי כפיזיותרפיסטית לילדים. יש לי מדף מלא בספלים וכרטיסי תודה, ואני אוהבת כל אחד מהם. צמיד זה פריט חדש.
"זה רק צמיד." היא אומרת.
חייבים לאהוב ילדים ואת היכולת שלהם לומר את האמת.
"אני אוהבת את זה." אני אומרת ומחזיקה אותו קרוב לחזי.
"הכנתי אותו בצבעים של ההוקס!" עיניה הקטנות מנצנצות בהתרגשות בזמן שהיא מביטה ביצירה שלה.
"ראית את המשחק אתמול בלילה?"
"קיין היה מדהים."
אני מתיישבת על כדור הכושר וקושרת את הצמיד סביב מפרק ידי. "תעזרי לי לקשור אותו?" אני שואלת רק כי זה עוזר לה עם הכישורים המוטוריים העדינים.
אנחנו מצליחות לקשור את הצמיד יחד, ואני מחליטה שאגזור את החוטים הארוכים מאוחר יותר.
"זה מתאים בדיוק!" אני מחייכת אל הילדה המתוקה שעברה חיים קשים כל כך. היו לה קשיים בהתפתחות שהתגלו מאוחר יותר משהם היו אמורים להתגלות.
"היי, ג'רמי," היא אומרת לבן השלוש־עשרה שצועד על הקורה ומנסה להתרכז בהנחת רגל אחת לפני השנייה.
"היי." הוא ממלמל ואפילו לא מביט לכיוונה.
"בריאנה, אני מת על הצמות שלך." הבוס שלי והפיזיותרפיסט של ג'רמי, פיטר, מחייך לעבר הילדה הקטנה ואז קורץ אליי.
בריאנה מצחקקת ושולחת לעברי את המבט הרגיל שלה כשפיטר איתנו.
"בואי." אני נעמדת, מזיזה את כדור הכושר וטופחת על המזרן כדי שתשכב עליו.
"הוא מחבב אותך." היא אומרת ומקרבת אליי את רגלה. אני מסירה את הסד ומתחילה לכופף את הברך שלה.
מאחר שזה רק חימום, היא לא נרתעת. צד אחד של פניה לחוץ למזרן ופונה לג'רמי, בעוד פיטר מתחיל בטיפול כדי לעזור לו לחזור למסלול אחרי תאונת דרכים נוראית. הוא התקדם מאוד למרות הגישה שלו. לדעתי, פיטר נחמד אליו מדי ולא נוהג בו ביד קשה, אבל זו האישיות שלו.
"הוא הבוס שלי." אני אומרת לבריאנה ומנידה בראשי.
"מתי ג'רמי יסיים כאן?"
היא מחליפה את הנושא מפיטר, תודה לאל, אבל עוברת לנושא שאני שונאת לדבר עליו איתה.
היא מגיעה לפה כבר חמש שנים וראתה עשרות ילדים באים והולכים. בריאנה יודעת שהיא כנראה לעולם לא תסיים את הפיזיותרפיה שלה.
"אני חושבת שמצפים לו לפחות עוד שישה חודשים. עכשיו, מספיק לדבר על בנים," אני מדגדגת אותה באזור הצלעות. "ספרי לי על בית הספר. על מה את לומדת?"
בריאנה צוחקת, מספרת לי שהיא לומדת ספרדית ומדגימה מספר משפטים שאני מכירה עוד משנותיי בבית הספר. העובדה שאני יכולה לענות לה משעשעת אותה. אנחנו מסיימות את הטיפול חצי שעה מאוחר יותר. ג'רמי כבר הלך, כך שלשמחתי, כל תשומת הלב של בריאנה מופנית אליי.
"נתראה בעוד יומיים." אני זוקרת שתי אצבעות.
"אל תאבדי את הצמיד." היא משיבה לפני שהיא יוצאת לאזור הקבלה יחד עם אימא שלה.
אני מנופפת אל אימה, שאימצה אותה לפני חמש שנים והצילה אותה, תרתי משמע, מחיים שלמים בכיסא גלגלים.
אחרי שהן הולכות, אני מבחינה בכך שנותרו לי חמש דקות לאכול משהו לפני המטופל הבא. אני צועדת במהירות אל חדר האוכל, והדבר הראשון שאני מבחינה בו כאשר אני נכנסת לחדר הוא חתיכת נייר בצבע אדום עם כיתוב בצבע לבן על המקרר.
אוי, מסיבת חג המולד. שכחתי ממנה.
"את הולכת?" אני מסתובבת ורואה את פיטר נשען על משקוף הדלת, ידיו משולבות על החזה שלו.
"אצטרך לבדוק ביומן שלי, שכחתי ממנה לגמרי." אני פותחת את המקרר, מוציאה את התפוח ואת חמאת הבוטנים שלי ומתיישבת על יד השולחן.
פיטר נכנס ומתיישב מולי.
"ראית מה החברה מארגנת? תחרות כישרונות." הוא משכל את רגליו, עיניו עוקבות אחר התפוח הטבול בחמאת בוטנים שאני מכניסה אל פי.
"טוב, ממש הרגע צצו לי תוכניות אחרות שאין להם שום קשר לתחרות הכישרונות." אני לועסת את התפוח.
חיוכו המטריד והמוכר של פיטר עולה על פניו בזמן שמבטו מתקבע על שפתיי כאילו הוא חושב על משהו אחר שהוא לא תפוח בתוך הפה שלי. אלוהים, אני מקווה כל כך שהמחשבות שלי מוגזמות.
"נו, בחייך. יהיה כיף! תני לאנשים הזדמנות להראות לך את הצד הכיפי שלהם."
אני בולעת את חתיכת התפוח. "כן, אני חושבת שאוותר."
"חבל." הוא מיישר את גבו, משלב את אצבעותיו על השולחן ומתקרב לעברי.
בבקשה, אלוהים, לא! אני מנסה להעביר לו בטלפתיה שלא יעשה את זה. אני יודעת שפיטר מחבב אותי, אבל הוא הבוס שלי. אין שום סיכוי שמותר לו לחצות את הקו הזה, למרות שאני לא זוכרת שום סעיף בנוגע ליחסים בין־אישיים בחוזה שלי.
"חשבתי שיהיה כיף אם נלך יחד. את יודעת... את רווקה, אני רווק."
"אתה הבוס שלי, אני העובדת שלך." אני מזכירה לו בעדינות.
הוא מגחך, רוכן אליי ומצמצם את המרחק בינינו, רגלי הכיסא שלו מחליקות על רצפת הלינוליאום.
"בדקתי, ואין שום בעיה עם כך שנצא."
"איך זה ייתכן? אנחנו במאה העשרים ואחת." אני אוכלת חתיכת תפוח נוספת וכך מונעת מעצמי לומר משהו שאתחרט עליו אחר כך. אני לא רוצה להרוס את העבודה הטובה ביותר שהייתה לי מאז סיום הלימודים.
"אנחנו חברה קטנה. למען האמת, יש סיכוי שהם שכחו להוסיף את הסעיף הזה לתקנון העובדים כשהם פתחו את המקום." הוא זוקר את גבותיו.
כשהוא אומר 'הם', הוא מתכוון לאוֹלִי ורִיבַה גארפילד, בני הזוג שהקימו את החברה הזו. יש שלושה מבנים בסך הכול, ופיטר מנהל את המבנה שקרוב לבית החולים לילדים. אולי וריבה נראים מסוג האנשים שישכרו עורך דין שיוודא שאין נקודה או פסיק במקום הלא נכון, כך שאני לא בטוחה מה מטריד אותי יותר, העובדה שהסעיף הזה לא קיים או העובדה שפיטר בדק את זה.
"זה לא נשמע כמוהם."
הוא מושך בכתפיו. "זה פועל לטובתנו."
הבטן שלי מתהפכת. אין סיכוי שהוא רציני. איך אני מסרבת לבוס שלי, אבל עדיין שומרת על מערכת יחסים טובה במקום העבודה? בדיוק בגלל מקרים כאלה, אולי וריבה היו צריכים לבדוק טוב יותר את התקנון ולוודא שיש חוק שאוסר על יחסים בין־אישיים בחוזי העובדים.
"אז?" הוא שואל. "בואי איתי. אנחנו יכולים להיפגש בימי רביעי ולהתאמן על הריקוד."
"ריקוד?" אני פולטת. חתיכת תפוח קטנה עפה מפי ונוחתת על השולחן.
אם זה היה כל אדם אחר הייתי מובכת.
פיטר נעמד, לוקח מפית ומנקה את זה בשבילי.
פאק, קיוויתי שאולי ייגעל וייאבד עניין.
"אנחנו צריכים להתחפש כסאני ושר, או שנעשה אולי מערכון אם את לא רוצה לשיר." תקווה מבזיקה בעיניו. זאת חייבת להיות בדיחה.
באותו הרגע, סינדי, בחורה שעובדת איתי, נוקשת על משקוף חדר המנוחה.
תודה לאל, המטופל הבא שלי הגיע.
"היי, סינדי." אני נעמדת וזורקת את שארית התפוח וחמאת הבוטנים לפח. עד כמה נורא יהיה אם פשוט אתעלם מהבקשה שלו?
"הגיעה חבילה בשבילך." היא ניגשת אליי, מבטה נעוץ בפיטר.
אני בוחנת את הקופסה הלבנה הקטנה ששמי כתוב עליה.
"שליח הביא את זה." הבעת פניה סקרנית, אבל אני לא יכולה לספק לה תשובות כי אני בעצמי לא יודעת מה זה או מי שלח את זה.
"מוזר." אני מתיישבת ופותחת את הקופסה.
בפנים יש חבילות שונות של סוכריות מהסוג שהייתי קונה במכולת אחרי יום לימודים בתקופת התיכון.
"רגע, יש גם פתק." סינדי מצביעה על הנייר המלבני שמודבק על אחת החבילות.
"חשבתי שאת פנויה." פיטר ממלמל מצידו השני של השולחן. החיוך עזב את פניו.
אני לא יודעת מה לומר.
"תפתחי את זה!" סינדי כמעט קופצת מהתרגשות ונושכת את שפתה. אפשר לחשוב שהחבילה בשבילה.
"אין לך עבודה?" פיטר שואל את סינדי.
מבטה עובר מפיטר אליי ושפתיה נוטות מטה. "אלך אחרי שלורן תקרא את הפתק. בסדר, פיט?"
סינדי תמיד מותחת את הגבולות ופיטר תמיד נותן לה לעשות את זה. היא גם היחידה שקוראת לו בשם חיבה.
"בסדר," הוא נושף במין ייאוש.
אני מחליקה את אצבעי לאורך המעטפה וחייבת להודות שיש בתוכי התרגשות לא קטנה. לא קיבלתי חבילה כבר הרבה מאוד זמן. הפעם האחרונה הייתה בתיכון כשבן הזוג שלי, קודי, היה משאיר פתקים בארונית שלי.
בתוך המעטפה, יש פתק שנכתב בכתב יד גברי.
תחפשי מתחת למתוקים, שם נמצאת המתנה האמיתית.
אני מניחה את הפתק בצד, מאפשרת לסינדי לקרוא, מזיזה את הממתקים וממצמצת כדי לוודא שעיניי אינן מתעתעות בי.
כרטיס למשחק של הבלקהוקס.
אני מרימה אותו בזהירות כדי לבדוק אם הוא אמיתי.
"אה, זה הכול? כרטיס למשהו של ספורט?" סינדי אומרת באכזבה.
ככל הנראה, היא לא מכירה אותי בכלל.
"למשחק של הבלקהוקס!" אני צווחת ומנופפת אותו באוויר. "וואו, מי ישלח לי דבר כזה? זה לא יום ההולדת שלי או משהו כזה."
"תסתכלי על החלק האחורי של הכרטיס." פיטר מצביע בזעף על הכרטיס בזמן שאני רוקדת משמחה בכיסא.
אהיה באותו הבניין עם דאנקן קית'. אני מקווה שיש להם אבטחה טובה.
אני הופכת את הכרטיס ומגלה פתק נוסף מוצמד אליו.
התנאי למימוש הכרטיס הוא שאת חייבת ללכת למשחק איתי. דייט אחד. חברה שלך שילמה עבורי הרבה כסף במכירה ההיא. בחרתי במשהו שתיהני ממנו. משהו שלא ידרוש מאיתנו אפילו לדבר.
סמסי לי את התשובה שלך.
לוקה.
אפילו הכתב שלו מעצבן אותי. האופן שבו הוא חותם את שמו מזכיר לי כתב של רוצח סדרתי או משהו.
"סינדי." פיטר מזהיר.
"אני הולכת, אני הולכת." היא אומרת ויוצאת מהחדר.
אני מוציאה סוכריית קרמל מהעטיפה שלה ונוגסת בה.
"אין הרבה בחורים שהיו עושים משהו כזה. לא ידעתי שאת יוצאת עם מישהו." פיטר נעמד ובוהה בקופסה ובכרטיס שמונח לידה.
"טוב..." אני מתכוונת לתקן אותו כשרעיון גאוני מופיע במוחי.
"אני משער שכבר יש לך סאני למופע הכישרונות." הוא מניד בראשו ומתקדם לכיוון הדלת.
"פיטר," אני קוראת. הוא נעצר ומסתובב אליי. לא כדאי שאשקר, זה רק יגרום לסיבוכים מיותרים. "א...אני מצטערת," אני מגמגמת. השקר שורף אותי מבפנים, למרות שטכנית לא אמרתי על מה אני מצטערת. אולי אני מתכוונת לזה שאני מצטערת על שלצאת איתו זה הדבר האחרון בעולם שהייתי רוצה לעשות, מי יודע?
"אל תצטערי. הייתי צריך לשאול אותך מוקדם יותר. המטופל הבא שלך כנראה כבר כאן."
הוא עוזב את חדר המנוחה ואני מסיימת את סוכריית הקרמל. היא לא טעימה כמו בדרך כלל, כי אני יודעת שכרגע שיקרתי והתנהגתי כאילו לוקה הוא מישהו שאני באמת מעוניינת לצאת איתו.
אני מביטה בכרטיס. הבלקהוקס.
אף פעם לא הייתי במשחק שלהם ויש צדק במה שהוא כתב. ונסה שילמה הרבה כסף במכירה הפומבית של רווקי כוחות ההצלה עבור דייט איתו. אם לא אלך, זה ייראה כאילו אני זורקת את הכסף שלה לפח. כסף שהיא עבדה קשה להרוויח במועדון ההימורים המטומטם שבו היא הייתה מעורבת. חוץ מזה, הוא צודק, אנחנו לא צריכים לדבר הרבה אם אנחנו מעודדים את הקבוצה.
אני מרימה את הטלפון שלי ומסמסת לו.
אני: תאסוף אותי שעה לפני המשחק.
שלוש נקודות מופיעות מייד.
ראש תחת: אהבת את הממתקים?
אני: אני אוהבת את הכרטיס.
ראש תחת: אאסוף אותך שעה וחצי לפני תחילת המשחק.
פאק, ברור שהוא חייב להחליט על הכול.
אני: אמרתי שעה. אני לא מבזבזת את הזמן שלי עליך. למען האמת, אולי עדיף שאפגוש אותך שם.
ראש תחת: בסדר, שעה. אבל אני אוסף אותך.
אני מתלבטת כי אני לא באמת רוצה להגיע לשם בתחבורה ציבורית וחנייה תעלה הון. זו החלטה קשה. לבלות זמן מיותר עם לוקה ביאנקו או לשלם על חנייה. אני כבר יודעת איך להתעלם ממנו, ויהיה טוב יותר לסביבה אם ניסע יחד.
ראש תחת: עדיין שוקלת את היתרונות והחסרונות של לבלות בחברתי?
אני: בסדר.
ראש תחת: נתראה ????
אני תוחבת את הטלפון לכיס, לוקחת את הקופסה וממהרת אל הארונית שלי לפני הטיפול של קירה. אני לא מתכוונת לחלוק בממתקים שקיבלתי, אפילו אם הם מלוקה.
