פרולוג
ג'ון לנון כתב לבנו, שון, 'החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות'. הוא רצה להעביר בשיר אחד את כל הלקחים שלמד בחייו כדי שבנו לא יצטרך להתמודד עם אותם הקשיים שהוא חווה. הוא רצה למנוע מבנו לחזור על הטעויות שעשה וללמד אותו לקבל את מה שעובר עליו באורך רוח. זו המחשבה שמלווה אותי בהיכנסי למעלית בדרכי לפנטהאוז.
ג'ון לא הבין שהחיים הם רצף של אירועים שיוצר מעגליות פתלתלה של סיבה ותוצאה, רצף שמבוסס על קבלת החלטות והתמודדות עם ההשלכות. לעיתים מתמזל מזלנו ואנחנו זוכים להחליט מה יהיה השלב הבא? לאן נמשיך מכאן?
לעיתים, אם אנחנו מתמהמהים, ההחלטות מתקבלות עבורנו על ידי הזמן, הגורל, אלוהים או מישהו אחר.
רצף של אירועים הביא אותי למקום שבו אני נמצאת היום, ולא לכל האירועים האלה הייתי אחראית.
אני מעבירה את ידי על שערי בזמן שאני מביטה בבבואתי המשתקפת אליי מהדלתות המבריקות. כמה השתניתי בשלוש שנים. איפה אותה נערה שהיה לה הכול? איפה התמימות? איפה הצחוק?
קטעים מההיסטוריה המשפחתית שלי מתחברים במוחי לפאזל תלת־ממדי. עוד צעד קטן ואוכל להשלים את כל הפאזל, אוכל לסיים את מה שהתחיל עוד לפני שנולדתי, אוכל להיות סוף־סוף אדונית לעצמי. זה יהיה סופו של העבר ותחילתם של חיים חדשים.
ניצוץ של אופטימיות מנסה לבקוע בתוכי, אז אני עוצמת את עיניי ושומרת עליו בפנים, שומרת את התקווה בתוכי.
שלוש שנים של גיהינום לא הצליחו לכבות אותי, אז גם עכשיו, כשהסוף נראה קרוב יותר מכפי שיכולתי אי פעם לדמיין, עליי להישאר עם הרגליים על הקרקע.
עד עכשיו הוטחה בפניי שוב ושוב הידיעה שלסיפור שלי אין סוף טוב. החיים הם לא סיפור אגדה או סרט הוליוודי מתקתק. בחיים הדמויות אמיתיות. כשסרט נגמר הגיבורים מתאחדים באהבה, בשלמות, רוכבים לעבר השקיעה, לחיים מאושרים עד עצם היום הזה. במציאות, לעומת זאת, החיים נגמרים במוות.
המעלית נעצרת ואיתה הנשימה שלי. עיניים שאני אוהבת עולות בזיכרון שלי. חיוך שאזכור לנצח מתמוסס מול עיניי.
אופנוע, מטוס, רכבת, חליפה, הבזקים שמחזירים אותי לעבר, לאירוע שהתחיל את הכול.
1
"ולסיום, ברצוני לשלוח אתכם עם מסר לעתיד!" צעקות עידוד נשמעות מכל עבר, כשאני עוצרת עצירה דרמטית ומתמלאת בתחושה עילאית של גאווה, של ניצחון ושל הישגיות. "תעזו להגשים את החלומות שלכם, תעשו את הצעד הראשון לעבר העתיד, תסתכלו לפחד בעיניים ותבעטו לו בשיניים כי המחר שלכם, מתחיל היום!!!" אני מסיימת בשאגה והקהל מצטרף.
"הנה הבת שלי!" אימא רצה לקראתי, מבטה מלא גאווה, קורן מאושר. בעצם, למה לא? הבת שלה סיימה את לימודיה בהצטיינות וכרגע נאמה את נאום הכבוד בטקס הסיום כמצטיינת המחזור.
התקבלתי לכל המכללות שאליהן נרשמתי ובחודש הקרוב אבקר בשלוש המועדפות עליי כדי לבדוק איזו מהן הכי מתאימה לי. מעולם לא השתמשתי בסמים או הייתי מעורבת בקטטה ותמיד פעלתי לפי חוקי המדינה והמועדון, וכל זאת אף שאני בתו של יושב ראש 'היתומים הממזרים'.
"אלכס, הנאום שלך היה מעורר השראה," היא לוחשת באוזני בהתרגשות בזמן שהיא מוחצת אותי בגופה הזעיר, מוציאה ממני את כל האוויר.
"תודה, אימא," אני אומרת, ומתכוונת לכך. היא חלק חשוב מאוד בהצלחה שלי, תמיד שומרת עליי ותומכת בי, וההצלחה שלי היא ההצלחה שלה.
"הענקת לי גאווה גדולה, סאנשיין," אומר אבא המגיח מאחור ומחבק את שתינו. הכינוי הזה דבק בי מאז ימי ילדותי ואבא משתמש בו בכל הזדמנות. אני לא זוכרת אותו משתמש בשמי או בכל כינוי אחר שלי למעט סאנשיין, וזאת כי אני, כפי שהוא אומר, קרן האור שלו באפלה.
לנהל מועדון רכיבה זה בדיוק כמו לנהל חברה גדולה ומצליחה, התפקיד דורש מאמץ והקרבה ונותן בתמורה הרבה לחץ. יש לאבי הרבה אויבים מבחוץ ומבפנים, אז אם אני קרן האור שלו, אני שמחה במי שאני. לקחתי על עצמי את התפקיד מאז שאני זוכרת את עצמי, דואגת תמיד להיות הילדה הטובה, הממושמעת, התלמידה המשקיעה, הנאמנה למשפחה ולמועדון ומוכנה לעזור בכל מה שיאשרו לי. ככל שהתבגרתי אבא הכניס אותי יותר ויותר לניהול עסקיו החוקיים, וכשהוריי יפרשו אהיה המנהלת הבלעדית. אחי, ניק, ינהל את העסקים הלא־חוקיים, שבהם הוריי בשום פנים ואופן לא מרשים לי לקחת חלק, גם לא ברמת הידיעה.
"אתם מוחצים אותי," אני צוחקת ומנסה להשתחרר מהחיבוק. הם מרפים ממני, אך לא מפסיקים לחייך.
"יש לך כל מה שאת צריכה לערב?" אימא שואלת.
החיוך נמחק מפניו של אבא. אני יודעת שקשה לו, אבל סיכמנו כבר לפני שנתיים, כשהתחלתי לצאת עם טים, שלא יהיה סקס לפני טקס הסיום. ביני לבין הוריי יש תקשורת פתוחה, בלי סודות. אבא אומר שסודות מפרקים את נשמתו של האדם ואת מערכות היחסים שלו, ובמשפחה כמו במועדון, הסודות מפירים את הדברים החשובים ביותר, שהם אמון וכבוד.
טקס הקבלה למועדון הוא מבחן אמינות. אם עברת אותו מקעקעים על גב כפות ידיך את המילים 'אמון' ו'כבוד'. מי שמפר את השבועה למועדון... או שיאבד את האמון של המועדון או את הכבוד. אולי את שניהם.
לי אין את הקעקועים האלה, אבל זה לא אומר שלמילים יש משמעות פחותה עבורי. אני שומרת על כבוד המועדון ומשמרת את האמון שנותן בי כל אחד מחבריו. אחרי הכול, אני חלק מהמועדון כבר מהבטן.
נכון שלקחתי על עצמי את תפקיד הילדה הטובה, אך אין זה אומר שאין בי את הצד המרדן, שרוצה להיות גם קצת רע. בסך הכול אני אישה וההורמונים שלי משתוללים בדיוק כמו אצל כל אחד אחר. אני לא שיה תמימה, יש לי עקרונות ואני לא מטומטמת. עד כה הסתפקתי בנשיקות, בחיבוקים וקצת יותר מטים, אבל הוא אף פעם לא חדר אליי, והלילה תהיה הפעם הראשונה.
כמו כל דבר חדש בחיי, גם לקראת האירוע הזה ערכתי מחקר מקיף מסיפורים אמיתיים, לא מספרי רומנטיקה. למדתי כל מה שיכולתי כדי שהחוויה תהיה כמה שפחות טראומטית עבורי. אני יודעת שיכאב, אבל אפשר לרכך את עוצמת הכאב. שיתפתי את טים בתחקיר שערכתי וכבר צברנו מספיק ניסיון בלענג זה את זה, כך שאחרי הנשף אוכל להכניס לרשימת ההצלחות שלי גם את החוויה הזאת.
"כן יש לי הכול, אל תדאגו." אני מחייכת.
"כשתהיי הורה, תביני שכשמדובר בילדייך למשפט הזה אין משמעות," אבא אומר.
אימא מלטפת את זרועו בניסיון להרגיע את הדוב ומביטה בו בהערצה. הזוגיות שלהם היא מודל לחיקוי עבורי. גם אחרי שלושים ואחת שנים יחד התשוקה שלהם לא דועכת, הצורך שלהם זה בזה, האמון והכבוד שהם מעניקים זה לזה מסנוור. אמון וכבוד במשפחה ובמועדון. "אני אוהבת אתכם." תמיד אהיה הילדה הקטנה שלהם, גם כשיהיו לי ילדים משלי. חיבוק חזק אחרון ואני מתכוונת ללכת, אבל לאימא תוכניות אחרות.
"אלכסיס קריסטל."
אוי, לא. אימא משתמשת בשמי המלא, זה אומר רק דבר אחד – הרבה רגש והרבה דמעות.
"אני עדיין לא מוכנה לתת לך להתבגר, אבל אני מוכרחה להודות שהזחל שלי הפך לפרפר יפהפה. הצבעים שלך הופכים את כולנו לטובים יותר." היא מושכת באפה.
"אוי, אימא." אני מגלגלת את עיניי.
"בלי 'אוי, אימא'. את נתת את הנאום שלך, עכשיו תקשיבי לשלי. החיים מאתגרים, אלוהים יודע שנאלצנו להתמודד עם יותר ממה שהיינו רוצים והתגברנו על יותר מכשולים ממה שחשבנו שנוכל." היא מגניבה מבט לעבר אבי. "עם זאת, לא משנה מה החיים יזרקו לכיוונך, תמיד תזכרי מי את ובמה את מאמינה כי זה מה שיחזיק אותך. המשפחה והמועדון תמיד יהיו הגב שלך, אבל רק הרגליים שלך ילכו בשביל שייקח אותך למקומות שאליהם תרצי להגיע."
אבא נושק לראשה, כאב ניבט מעיניו. היא מביטה בו ורגע אינטימי מוחלף ביניהם. אני מרגישה שלא בנוח, כאילו אני מפריעה. "או־קיי, אימא, הבנתי, צבעים יפים, גב, רגליים. הכול טוב, שום דבר לא השתנה מאתמול. אני עדיין אני וגם אחרי הלילה עדיין אהיה אני." אבא נוהם. "אני חייבת ללכת עם קאמיל להתארגן לערב אז נתראה מחר?" אני לא יכולה להסתיר את השעשוע שלי כשאבא נוהם שוב. "להתראות, אבא גריזלי." אני חובקת אותו ביד אחת ומנשקת את לחיו. "להתראות, אימא גריזלי." אני מעניקה את אותה החיבה לאימי ויוצאת לחפש את קאמיל.
"אהבת?" טים שואל כשאנחנו נכנסים לחדר.
כן, אנחנו הקלישאה האמריקאית הטיפוסית. שכרנו חדר במלון זול לאחר הנשף כדי לעשות את המעשה. ייאמר לזכותנו שההחלטה הייתה משותפת. לא רצינו שהפעם הראשונה תהיה באחד הבתים, אלוהים יודע שהצורך להתמודד עם ההורים שלנו רק היה מוסיף לנו לחץ מיותר.
חיפשנו מקום ניטרלי שלא נמצא בבעלותו של אף אחד מהמכרים שלנו או של ההורים כי גם מרגלים מטעם ההורים הם בדיוק אותה צרה.
"זה יספיק בהחלט," אני עונה. החדר לא רומנטי במיוחד, אבל כל החוויה הזאת מבוססת על פרקטיות, על מחקר ועל רציונל. משום מה המחשבה הזאת מעיבה על רגשותיי, אך אני מתעשתת במהירות ומוציאה מהתיק שלי את כל מה שרכשתי עבור המאורע: נרות ריחניים לאווירה, שבמקרה זה יפעלו גם להסוואת ריח המלבין שאופף את החדר. אני מוציאה את תחנת העגינה לנייד כדי שנוכל להשמיע את רשימת השירים שבחרנו ולעמעם את הרעשים מבחוץ. את ג'ל הסיכוך והקונדומים אני מניחה על השידה ליד המיטה. את הבגדים להחלפה אני מניחה מקופלים על הכיסא מול המיטה.
לבסוף אני מוציאה את ההלבשה התחתונה שרכשתי במיוחד לערב זה, חזייה ותחתוני תחרה שחורים.
"וואו, את הולכת להיראות שיגעון בזה," טים לוחש בצרידות כשהוא נצמד אליי מאחור, "ואיהנה עוד יותר לראות אותך מסירה אותם." קולו מלא זימה.
"סבלנות, טייגר. אני הולכת להתרענן." דחיפה קלה ואני לוקחת את תיק הרחצה ואת ההלבשה התחתונה ונכנסת לחדר האמבטיה.
השתוללנו כהוגן בנשף. כל ההתרגשות לקראת הערב עוררה את הגוף שלי. רק חיפשתי איך לשרוף את האנרגיה העודפת והזעתי בטירוף.
כשאני יוצאת מחדר האמבטיה טים שרוע על המיטה ומקליד בנייד שלו. "הכול בסדר?" אני שואלת.
"הכול מצוין."
הוא מסיים עם הנייד וסוף־סוף מרים את מבטו לכיווני. פיו נשאר פתוח ועיניו נפערות לרווחה.
"אלה. את פשוט אלה."
הוא קם לקראתי, אך כשהוא מנסה לחבק אותי אני עוצרת אותו. "קודם כול תתקלח." אני מצחקקת, משועשעת ממבטו המבולבל.
הוא מתעשת מהר וממשיך להתקדם לעברי. "חשבתי שאת אוהבת אותי מלוכלך," הוא אומר בצרידות מזויפת.
אני לא יכולה להתאפק ומתחילה לצחוק. "אני אוהבת את המחשבות שלך מלוכלכות ואת הגוף שלך נקי וריחני." נשיקה קטנה לעידוד ואני מפנה לו את הדרך לחדר האמבטיה.
"משאלתך היא פקודה."
הוא צוחק בעודו נכנס לחדר האמבטיה וסוגר אחריו את הדלת. בלי לבזבז רגע נוסף אני מתחילה לסדר את החדר, מפזרת את הנרות ומדליקה אותם. ריח וניל מתקתק ממלא את החדר. את הנר האחרון אני ממקמת מול המראה ומתחילה לבחון את עצמי, נעה מצד לצד מולה.
"לעזאזל, ילדונת, את לוהטת," אני מעודדת את עצמי. עוד רגע זה יקרה וההתרגשות שלי בשיא.
המים עדיין זורמים במקלחת ואני מנצלת את הזמן כדי לתכנן ולדמיין מה יקרה, אך לא משנה כמה אני מנסה להתרכז, אני לא מצליחה לדמיין את טים חודר אליי.
אני מנערת את ראשי וחושבת על הוריי, על האהבה ששוררת ביניהם, את האופן שבו הם מביטים זה בזה בהערצה. כבר זמן מה שטים לא מביט בי כך. אפילו עכשיו, כשיצאתי אליו והוא קרא לי אלה, משהו נראה לי לא נכון.
אולי אני סתם מלחיצה את עצמי. מרוב תכנון לא השארנו לרגש מקום. בטח הוא חושש כמוני. כן, זה בטח זה.
אני עוברת לשכב במיטה. בעודי מחפשת תנוחה סקסית להימצא בה כשיפתח את הדלת, צפצוף מהטלפון של טים מודיע על הודעה.
אני מסתכלת לכיוון הטלפון ומספיקה לראות:
8 מתוך 10: נו, גמרת כבר?
מה, לעזאזל? את מי הוא משתף? ומי חושב שזה לוקח כל־כך מעט זמן?
ללא יכולת או רצון לעצור את הסקרנות שלי, אני פותחת את הנייד ונכנסת להודעה. מה שאני רואה מוציא את כל האוויר מריאותיי.
אני: נראה שהערב יהיה מוצלח, אל תחכי לי.
8 מתוך 10: כן, כן, שמענו עליך. אז עוד חצי שעה בערך?
אני: לא הלילה. האירוע מתוכנן אצלה כבר חודשים, אם לא שנים, ואני מחכה לזה כבר הרבה מאוד זמן. אין מצב שהיא תיסוג מזה.
8 מתוך 10: אם אתה בטוח.
8 מתוך 10: אתה יודע שבסוף תתאכזב ממנה. אין לה שום ניסיון.
אני: אעניק לה ניסיון.
אני: היא באה. נדבר מאוחר יותר.
8 מתוך 10: גמרת כבר? אני רטובה ומוכנה.
הבן־זונה הזה!!! כמה זמן? כמה זמן הוא בוגד בי? מבטיח הבטחות ומשקר?
אני גוללת את השיחה עוד ועוד. מדובר בכמה חודשים. אני אפילו לא מסתכלת על מה שכתוב, אבל המוח שלי קולט את המילים, את המסר הכללי, ואז אני נעצרת על תמונה.
חזה שופע, עור כהה, מכוסה בקושי בחזיית פוש־אפ ונושא קעקוע של חרצית על שד אחד.
אני ממש יכולה להרגיש את הרגע שבו הלב שלי מתנפץ למיליוני רסיסים שחותכים לי את הנשמה.
בערפל הדמעות אני מצליחה להזיז את עצמי ברחבי החדר, אוספת את חפציי ומתלבשת בבגדים הנקיים שהבאתי. אני מצלמת את מסך הנייד של טים, את השיחות המרשיעות ביותר, בוחרת את אחת הגרועות ושולחת בקבוצה אל שניהם וכוללת את המסר:
אני איתכם גמרתי.
זרם המים פוסק, זה הסימן שלי להסתלק. אני מעיפה מבט אחרון בחדר, סוגרת את הדלת מאחוריי ורצה אל הלילה השחור.
