הקדמה
איזי


"נישקת אותו?" קול נמוך וצרוד נלחש מאחורינו בחצר הבית של הוריי.


שיט. הבטן שלי התהפכה, ליבי זינק ומחשבותיי התפזרו למיליון כיוונים שונים.


קפצתי בבהלה וסובבתי את הראש. בעודי מתכווצת, עצמתי עיניים ונשמתי את ריח העץ שנשרף באותו ערב סתווי קריר, שעה שהאש השמיעה קולות התפצחות במרכז מעגל הכיסאות. אולי אילו נשארתי קפואה, יכולתי להעלים בכוח הרצון את הגבר שהיה הבעלים של הקול הזה.


האם שמע את כל השיחה שלנו?


רגע לפני כן הקנטתי את אחי המתלונן הסדרתי, כי הוא לא הפסיק לקטר שדנטה – החבר הכי טוב שלו והבוס שלי לשעבר – התחתן עם אחותנו. אמרתי לו שיתגבר על זה, כי אני זאת שצריכה לבכות. אני נישקתי את דנטה – גם אם זה היה לפני שהוא הצהיר על אהבתו לאחותי התאומה, דלַילה, והציע לה נישואים.


ברוכים הבאים לחיי הזוועתיים.


אבל עכשיו כשהסתכלתי עליהם מכורבלים יחד מול האש, הלב שלי כאב הרבה פחות. ידעתי שהוא מביט בה כמו שלעולם לא יביט בי. אומנם היינו זהות כמעט בכל מובן אפשרי – אותו שיער חום גלי, אותם תווי פנים, אפילו אותם קימורים – אבל אני לעולם לא אזכה לקבל מדנטה את אותה האהבה שדלילה קיבלה. גם אחרי שהתוודיתי בפניו על אהבתי ארוכת השנים, ידעתי שהיא לעולם לא תהיה הדדית, מפני שהם נועדו להיות יחד.


השלמתי עם זה עכשיו, אחרי שנה של שיברון לב חרישי. חרישי מפני ששמחתי בשמחתה של אחותי, חרישי מפני שידעתי שאהבתי אליו לא חזקה וכאוטית. חרישי מפני שרציתי לשמור על שלום בית ולא להדאיג את המשפחה.


נדרשה לי שנה שלמה להתגבר על הכול. שנה שלמה שבה קברתי את עצמי בעבודה וחשפתי את עצמי למערכת היחסים שלהם.


ובאמת התגברתי על הכול. אבל קייד ארמנלי, המניאק הכי שיפוטי שאי־פעם פגשתי, לא היה אמור לשמוע על זה. זה אמור היה להיות עניין רק למשפחה ולחברים קרובים.


לא האמנתי שקייד מעלה את הנושא. הוא ואני עבדנו יחד עם דנטה כסוכנים סמויים מטעם הממשלה לפני שנים, ותמיד הרגשתי שהוא מתייחס אליי בחוסר כבוד וזלזול. האיש האמין רק בעצמו, וחשב שכולנו פוגעים ביכולת שלו להשלים את העבודה.


כשיצא מבין הצללים, הסתובבתי ונעצתי בו מבט, מתעלמת משאלתו בנוגע לנשיקה. "אימא'לה, מאיפה צצת?"


פניו המפוסלות פירקו אותי מבפנים. אף האקר שעובד עבור ממשלת ארצות הברית לא צריך להיראות ככה. קעקועים מעטרים את צווארו ואת ידיו, מציצים מצווארון חולצתו ומשרוולי החליפה. לסתו המרשימה מסותתת כמו של אל יווני, ושערו הכהה גלי ומסודר כאילו עוצב במקצועיות, למרות שאני בטוחה שלא התערב במעשה שום מעצב שיער.


אבל שום דבר מזה לא ממש שינה משהו, חוץ מאשר המבט החודר שלו שתמיד הפנט אותי. בעבר, הוא היה מסתכל דרכי כאילו הייתי מים שקופים שאין בהם שום עומק. אבל הערב הוא בחן אותי כאילו הייתי אוקיינוס, כאילו הייתי תעלומה במצולות החשוכות. תשומת הלב שלו, הדרך שבה נעץ בי מבט – היו רודפות אפילו מלאך.


"הסתכלת עלינו?" לחשתי.


לא הייתי שוללת את האפשרות הזאת. דנטה וקייד היו בני דודים רחוקים, ונראה שקייד תמיד התבונן בכל דבר שקרה במשפחה שלו. והייתה לו התבונה לעשות זאת, בהתחשב בכך שהיה ככל הנראה ההאקר הטוב בעולם. כזה שכיבדתי, חששתי מפניו וגם תיעבתי, הכול בעת ובעונה אחת. כשעבדנו יחד כסוכנים סמויים, הוא נהג לגחך כשמישהו ניסה להודיע לו משהו, כאילו כבר ידע הכול, כאילו זה היה הכוח המיוחד שלו.


אחר כך עברתי למחלקת אבטחת מידע, הרחק מעבודת השטח כסמויה, וחשבתי שלא אצטרך להתמודד איתו. גם אם טכנית שימש כראש מחלקת אבטחת הסייבר בתוך המחלקה להגנת המולדת – קייד עבד לבדו. הוא לא נזקק לעזרתו של איש, וגם לא הגיע למשרד כדי לבקש אותה.


"אני תמיד מסתכל, איזי," קייד אמר בנימת אזהרה, מבטו המאיים מטריד לא פחות מקולו. תמיד מסתכל עליי? לא רציתי שיבחן את צעדיי או יתנהג כאילו אני לא יכולה לעשות את העבודה שלי. ידעתי שזו הכוונה שלו, כי הוא כבר אמר פעם או פעמיים שאני לא מתאימה לעבוד באבטחת מידע, או עבור הממשלה באופן כללי.


בכל זאת הגוף שלי הצטמרר מדבריו. כאילו משהו לפתע ניצת בי, לחיוב ולשלילה, רק מעצם המחשבה שהוא מסתכל עליי.


זה היה מגוחך. חד־משמעית מגוחך. לכן הסתכלתי עליו ועיקמתי את הפרצוף בלעג בזמן שהרמתי מקל כדי לצלות מרשמלו. אימא שלי הביאה בערך אלף מהם, בידיעה שכל ששת הילדים שלה מגיעים.


כשהוא התקדם לעבר המדורה שלנו, ארבעת האחים שלי הזדקפו במקום, דרוכים כמו כלבי שמירה. הם סוף־סוף קיבלו את דנטה לחיק המשפחה, אבל לבטוח באדם אחר ממשפחת ארמנלי היה קשה. קייד היה אחיו של הבוס באחת ממשפחות הפשע החזקות בעולם, ויכולותיו כהאקר הפכו אותו אפילו מסוכן יותר. ובכל זאת, אף אחד, אפילו לא ארמנלי, לא יאיים עליהם כשמדובר באחיות הקטנות שלהם.


האש רחשה, והאור שהפיצה ריצד על פניו, האיר את תוויו המושלמים בזמן שהוא אמר, "דנטה, דלילה. המטוס מוכן להמראה."


דנטה ודלילה? הוא הגיע בשבילם? לא בשבילי. אני לא יודעת למה זה הפתיע אותי, ולמה האגו שלי נפגע.


"הערב?" קולה של אחותי נשמע מופתע אבל מלא תקווה. דנטה ודאי תכנן להם חופשה בעזרתו של קייד. הגיוני בהתחשב בכך שהיה לקייד את המטוס הפרטי של המשפחה. ככל הידוע לי, האיש היה יכול גם להגיע במטוס הנשיאותי, לאור העובדה שהופיע בחדשות כל הזמן במסגרת עבודתו באבטחת סייבר עבור הממשלה.


כשאחותי קמה לפנות את הכלים למגש שהיה מונח על השולחן, קמתי בעקבותיה מהר כל כך שהברכיים שלי השמיעו קול. עזרתי לה והלכתי אחריה בידיים מלאות לתוך בית החווה של ההורים שלנו.


לחשתי בקול רם כדי להתגבר על המוזיקה הקלאסית שאימא שלנו נהגה להשמיע בקולי קולות במטבח, "אני לא מאמינה שקייד הופיע פתאום במדורה שלנו."


"סביר להניח שדנטה התקשר אליו." דלילה משכה בכתפיה, מבולבלת מהתסכול שלי. גם אני לא הצלחתי להבין למה אני מרגישה כך. אולי בגלל הדרך שבה אמר לי בביטחון שהוא מסתכל עליי, כאילו הייתי איזה פגע רע, או אולי כי בכל פעם שראיתי אותו, הוא עורר בי משהו שאמור היה להישאר רדום. הייתי צריכה לשמור על חיי שלווים כמו אגם רגוע, אבל כשקייד היה בסביבה האגם הפך לאוקיינוס סוער שגליו מתנפצים באלימות על החוף.


הסתכלתי על אחותי והנדתי את הראש בזמן שנשענתי על השיש. "הוא מתנהג בכוונה כאילו הוא הבייביסיטר שלי, רק בגלל העבודה שלי." לא הייתי צריכה אף אחד שיסתכל מעבר לכתפי כאילו אני עומדת לפשל. הוכחתי את עצמי שוב ושוב במהלך שנים של עבודה כסוכנת סמויה. ועכשיו כשהייתי באבטחת סייבר, הייתי נחושה להצטיין. אפילו השתתפתי בקורסים כדי לחדד את יכולותיי. "אני יכולה לדאוג לעצמי."


"טוב, הוא בטח רוצה לוודא שאת בטוחה, בהתחשב בחברים שלך." היא משכה בכתפיה והניחה עוד צלחת בכיור.


"עמיתים," תיקנתי אותה תוך כדי שעיקמתי את האף והברשתי קווצת שיער בידי. "ממש לא חברים."


לילה הביטה בי כאילו היא מפקפקת בשפיותי. כנראה הרמתי את הקול יותר מדי. "רשמתי לפניי," היא רטנה, ואני פניתי לכיור כדי לשטוף את רוטב הברביקיו מהכלים, שונאת את העובדה שהנחתי לקייד להשפיע עליי בכלל.


היו מספיק אנשים שלא האמינו בי לאורך השנים. והוא היה הגרוע שבהם. הוא אף פעם לא העיף לעברי יותר ממבט חטוף כשנכנס לחדר, וידעתי שדיבר עליי לא יפה כשרק התחלתי לעבוד שם.


אחותי עצרה פתאום, הנידה בראשה מעבר לכתפה תוך כדי שאמרה, "אני צריכה ללכת לשירותים, איזי," ומיהרה לצאת מהמטבח.


הסתובבתי, בידיעה שדלילה לא הייתה ממהרת להסתלק אם לא הייתה מנסה להתחמק ממשהו. והמשהו הזה עמד ממש מולי. גוהר מעליי עם כל המטר שמונים וכמה סנטימטרים שלו, כאילו מנסה לאיים עליי.


הוא לא יצליח. לא היה לי אכפת אם הוא גבוה ממני בראש. ככל שחשבתי על זה נעשיתי עצבנית יותר שבכלל ניסה להיות בקרבתי מחוץ לעבודה. שילבתי זרועות. "אל תתגנב מאחוריי בבית של ההורים שלי, קייד."


הוא הרים גבה כהה כאילו אני מגזימה. "זו לא ממש התגנבות אם אני נעמד בדיוק מולך."


"מה שתגיד. זאת מסיבה משפחתית," ציינתי בפניו, מנסה להבהיר משהו. "אתה אפילו לא אמור להיות כאן."


הנה. עכשיו הוא ידע שאני לא רוצה לראות אותו מחוץ לעבודה, שאני לא מחבבת אותו, שהוא לא רצוי.


"טכנית, אני מהמשפחה של דנטה." הוא הציץ בטלפון, כאילו אין לו אפילו זמן לנהל איתי את השיחה הזאת. ואז שוב הביט בי, בהתנשאות שאיכשהו תפסה אותי בהפתעה. "אתה רוצה גם להגיד שאנחנו קרובי משפחה?"


הרגשתי שהוא מתגרה בי. הסתובבתי ושפשפתי צלחת חזק בהרבה מהנחוץ. "אוי אלוהים, אתה כזה מעצבן."


"אם את חושבת שאני מעצבן אז תתפטרי מהעבודה המעצבנת שלך."


כן. הנה זה הגיע. הוא התנהג כמו מניאק. קייד לא רצה אותי בשום צוות שעובד עבור הממשלה. הוא היה נגדי מהיום הראשון כי חשב שאני לא יכולה להתמודד עם הלחץ בעבודה. זה לא ניבא טובות עבורי. כולנו ידענו על הקשרים שלו עם הנשיא, עם הפנטגון, עם כולם. האיש הסתנן לכל דבר כי הייתה לו גישה לכל דבר. כמה הקלקות בשבילו, כמה פריצות, והוא בחן את הסודות הכי כמוסים ואפלים שלי.


"תתחילי לעבוד בעבודה נורמלית."


הפסקתי את המתקפה שלי על הצלחת האומללה, ועיקמתי את הפנים בתגובה להצעתו. הייתי רוצה לחשוב שאני עובדת קשה בדיוק כמוהו. והיה לי עסק לא סגור עם הממשלה. חקרתי מספיק בזמן שעבדתי כסוכנת סמויה וגיליתי שמשפחה אלבנית גדולה הפרה חוקים במדינה שלנו. תפסנו אותם פעם אחת, ולא התכוונתי להפסיק עד שאכניס את כולם מאחורי סורג ובריח. "הבחורים האלה לא סיימו. אתה ואני יודעים את זה." נפנפתי בידי כאילו הוא אמור להבין. הוא כבר ראה מה הם מסוגלים לעשות, והתפקיד שלנו היה לוודא שזה לעולם לא יקרה שוב. כשהשתפרתי ביכולת שלי לסרוק מידע, מצאתי עוד ראיות. "הסמים הם רק מסווה למלחמה גרעינית, ואני עוזרת לעצור אותם."


"את חופרת במקומות שלא כדאי לך לחפור. ואת לא טובה כמו שאת חושבת. איתרתי כל פאקינג פריצת מחשב שביצעת," הוא אמר בחיוך יהיר. ואז רכן אליי ולחש, "זאת לא מלחמה, יקירה. זאת הלבנה של כל כך הרבה כסף שהם ישלטו בכל דבר. אבל בנינו בריתות. זה בסדר. את צריכה לרדת מהעניין."


חשתי את נשימתו על עורי, על הצוואר שלי, כל כך קרוב שיכולתי להריח אותו... זה מצא חן בעיניי, לצערי. הגוף שלי נמשך אליו מייד, כאילו אני חייבת לרכון אליו במקום להתרחק. "הם לא יכבדו את הברית הזאת. אז או שתיתן לי לעשות את העבודה שלי, או שתעוף לי מהעיניים!" את החלק האחרון צעקתי, מנסה להתעלם מכל מה שהוא עשה.


הוא המהם בקול נמוך, לא נסוג אפילו סנטימטר. "אם יחטפו אותך, אני משאיר את התחת שלך אצל החוטפים."


"מעולה." הצצתי לתוך עיניו וסובבתי את הפנים כך שהשפתיים שלנו כמעט נגעו. "בטח יהיה הרבה יותר נחמד איתם מאשר איתך."


"תגידי את זה שוב, ותנסי הפעם להתכוון לדברים שאת אומרת," הוא נהם.


המשכנו להביט זה בזה, וראיתי בעיניו משהו חדש. קייד היה מלא חיים כשעמד שם, מבטו השתנה ונראה פראי ומלא אדרנלין והתרגשות, כמו ילד שעומד לשחק במשחק האהוב עליו. מראה שאפיין גם אותי כשמצאתי משהו להתרכז בו במקום בשדים שרודפים אותי. בחיים אחרים יכולנו לעבוד טוב יחד.


שמענו את דלת השירותים נפתחת והתרחקנו זה מזה. גיסי נכנס למטבח ודלילה תחת זרועו. חיוכים ברוחב קילומטר נמרחו על פניהם בזמן שמיהרו להיפרד ממני.


קייד ליווה אותם החוצה מהבית בלי להביט לאחור.


טוב, ברוך שפטרנו גם ממנו. לא שהייתי גאה באצבע המשולשת שהנפתי לעברו כשיצא מהמטבח.


בכל זאת שכבתי לישון כשעיניים חומות עמוקות שזורות בזהב מעסיקות את מחשבותיי. התאפקתי כמיטב יכולתי לא להחליק את היד בין ירכיי ולדמיין איך הייתי מרגישה אילו התקרבתי עוד כמה סנטימטרים וטעמתי את שפתיו של האיש.


שנאתי את עצמי על כך בשבוע שלאחר מכן.


יום העבודה הראשון בשבוע התחיל נורא, עם גשם שירד עליי בדרכי לעבודה, מרטיב את חולצתי הכחולה ואת חצאית העיפרון עם הפסים. לא היה לי זמן אפילו להתייבש לפני שזימנו אותי למחלקת משאבי אנוש.


נעלי העקב שלי השמיעו קולות רטובים מגשם כשעשיתי את דרכי למחלקה בהמשך המסדרון, בתקווה שמדובר רק בעדכון פשוט או משהו דומה. מעולם לא זומנתי כך, גם לא כדי לקבל משוב על העבודה שלי.


אבל כשפניתי במסדרון ודפקתי על הדלת הפתוחה, גיליתי במה מדובר. מאחורי אישה מבוגרת קטנה שישבה מול השולחן שלה, ישב קייד, בחליפת שלושה חלקים שחורה, עם רגל מכופפת על הברך, לפטופ על הירך, ומה שנראה כמו נעל מוקסין יקרה בצורה מוגזמת. הוא היה התגלמות איש העסקים המצליח והמאוד מאיים.


נוסף לכך הוא אפילו לא הרים את המבט או בירך אותי לשלום כשנכנסתי. האישה בעלת השיער הלבן, שמעולם לא פגשתי לפני כן, פתחה את הפה ברגע שסגרתי את הדלת. "ברכותיי, איזי! יש לנו חדשות מדהימות עבורך. שבי בבקשה."


סידרתי את חצאית העיפרון שלי, שהייתה עשויה צמר, והסתכלתי על שניהם לסירוגין בזמן שבראש שלי התרוצצו כל כך הרבה שאלות. "אני מצטערת. איך הוא קשור ל –"


היא קטעה את דבריי. "אה, מר ארמנלי מצטרף לחלק מההליכים שאנחנו מקיימים פה במשרד. הוא מפקח כאן. האם פגשת –"


"פגשתי." הטון שלי הסגיר בדיוק עד כמה תיעבתי אותו.


"בסדר." היא זזה בכיסאה. "טוב, שבי בבקשה."


נשכתי את הלחי מבפנים והלב שלי פעם מהר יותר. חשבתי על השיחה האחרונה שהייתה לי עם קייד ועניתי, "אני מעדיפה לעמוד."


"בטח. בטח." היא צחקקה. "טוב, את מוצבת מחדש בתעשיות סטוֹנווּד, וזה חוזה כזה טוב שתתחילי כבר בשבוע הבא. בלי תקופת המתנה ארוכה."


"מוצבת מחדש...?" גמגמתי, מנסה להסדיר את הנשימה. הרגשתי כאילו הכו בי מאחור באלה.


"כן, השגנו חוזה מעולה." היא החליקה אותו על שולחנה הלבן המושלם בזמן שהוא הקליד בלי הפסקה כאילו רק הוא נמצא בחדר.


העובדה שבכלל היה שם – אחרי שכף רגלו מעולם לא דרכה במשרד בכל הזמן שעבדתי שם – הייתה כמו להניף לי דגל אדום בפרצוף. כאילו רצה לריב.


כחכחתי בגרוני ויישרתי את החולצה, בלי להרים את המסמך כדי לא להיראות אפילו קצת מעוניינת. "אבל מה אם אני לא רוצה להיות מוצבת מחדש?"


"טוב, השינוי נעשה במסגרת הזכויות של המדינה, מיס הארדי. אם תעייני בסעיף..." היא המשיכה ללהג על מרחק בין בית לעבודה, ואיפה שזקוקים לי ועוד כל מיני שטויות שידעתי שאינן נכונות. נעצתי מבט חודר בפניו מדושנות העונג, בזמן שהוא הרים את הראש והביט בי משועשע.


כעס חטוף ולוהט הציף אותי מהר ובלי שליטה. "אתה ביקשת את זה, נכון? קיידן ארמנלי הגדול מכולם." עיקמתי את אפי בגועל.


האישה מייד קמה, עיניה הכחולות נפערו בדאגה כמו שני אגמים עגולים. אנשים לא נהגו לבטא את שמו המלא של קייד בלעג. איש עסקים בתחת שלי. כולנו ידענו שהשימוש בשם ארמנלי משיג את המטרה. "מיס הארדי, דיברנו עם כמה מחברי הצוות שלך, ויש עבודה ממשלתית שעדיין תעשי שם. זאת הזדמנות נהדרת לכל מי שייהנה מהחוזה הזה. גם קאסי וברקסטון יוצבו שם. תקבלו העלאות שכר מדהימות שהמדינה לא יכולה להתחרות בהן. אפילו תזכו לנסוע במסגרת העבודה, וזה טוב לצוות."


"הרשי לי לנחש." הגבהתי את הסנטר. "אם לא אלך, גם הצוות שלי לא ילך."


האישה התקדמה כך שעמדה בין קייד לביני, כאילו רצתה לנתק את קשר העין בינינו. "עשיתם עבודה מצוינת, ונשמח שתמשיכו לעבוד יחד, כן."


"לא יכול להיות שזה לפי הפרוטוקול."


"בכנות..." היא נאנחה ושפשפה את עיניה כאילו התעייפה מהיום. הקמטים שלה, שהעידו על המתח שהתמודדה איתו, נעו במעגלים יחד עם ידיה. "אני אדבר איתך בצורה ישירה. זה אולי לא לפי הפרוטוקול, אבל אם לא תסכימי, סביר להניח שכולכם תישארו מחוסרי עבודה."


נשענתי הצידה מספיק כדי שאוכל לראות אותו. "זה נכון, קייד ארמנלי?"


צד אחד של פיו התרומם כשאמרתי את שמו. "מיס הארדי, אני מבטיח שאמריקה התאגידית תתאים לך."


האישה הנהנה בהסכמה. "קייד באמת מנהל את רוב צוותי האבטחה כאן, מיס הארדי. אני מציעה שתקבלי את ההצעה. המשכורת שלך – כמו המשכורת של כל עובד בצוות שלך – הוכפלה, וסביר שתזכו ליותר הזדמנויות שם מאשר כאן."


נאנחתי.


הייתי מתפרצת עליה, דורשת שישקלו מחדש ואולי אפילו מעיפה עט או שניים מהשולחן. אבל זאת הייתה איזי של פעם, לפני שנעשיתי פסיבית. אני טובה יותר עכשיו. השתקמתי. ארזתי את הרגשות שלי בתוך קופסה קטנה ומסודרת, כך שאף אחד לא יוכל להגיד שאני מתנהגת כמו דיווה או נכנעת לאישיות הקודמת שלי שסיבכה אותי בצרות.


כולם אמרו שאני כל כך בוגרת עכשיו, אבל לרוב הרגשתי פשוט עייפה. מעייף לשמור בבטן כל כך הרבה רגשות. ובכל זאת השלמתי עם גורלי וקיוויתי שאוכל בקרוב ללכת הביתה, לנמנם קצת ולהתחיל מחדש. "תודה על ההזדמנות," אמרתי לה, המילים חמוצות בפי כמו לימונים.


קייד זקר גבותיו. "זהו?"


אני נשבעת שהוא רצה לריב, אבל הוא יכול לחלום. האישה מיהרה להתקדם בצחקוק מתוח. "אני מבטיחה, זה יהיה לטובה. את תודי לי ברגע שתתמקמי בתפקידך החדש. את תראי. סביר שיהיה לך יותר זמן פנוי כשתהיי שם."


מה שהיא לא הבינה היה שרציתי לעשות את העבודה שלי עבור הממשלה. ולא רק שרציתי, הייתי חייבת לעבוד קשה עבורם. המוח שלי לא הסתדר טוב בלי מטרה או משהו שיעסיק אותו. רק כך יכולתי להמשיך לרסן את הצד המתמכר שבי.


קייד הרס הכול, והוא ידע זאת.


כעבור שלושה חודשים


קייד: תפסיקי לנסות לפרוץ לרכוש ממשלתי.


אני: אומייגד, לך תמצא לך חיים ותפסיק לבדוק מה אני עושה.


קייד: טכנית, אני עושה את העבודה שלי. זה ביטחון לאומי ואת פורצת את אחת מחומות האש שלנו.


אני: עדיין, אתה עוקב אחריי.


קייד: לעקוב אחרייך זה לדעת שמכרת את הדירה שלך כדי לעבור לדירה בגרין ליברטי, עם מערכת האבטחה הדפוקה שלהם.


אני: ברצינות, תפסיק.


קייד: אז תפסיקי לסרוק מידע סודי.


אני: תתגבר על זה. זה רק בשביל מידע על האלבנים.


קייד: זאת לא העבודה שלך.


אני: אני מודעת היטב לכך ששינית את מטרות התפקיד שלי.


קייד: כן, לגבי זה...


קייד: אני מחכה ל"תודה מקרב לב, קייד".


אני: תזדיין מקרב לב.


קייד: את מוזמנת לבוא.


אני: אני שואלת את עצמי אם אתה באמת חושב שזה יצליח לך עם נשים.


קייד: אני לא צריך לשאול את עצמי.


אני: אתה זוכר שאתה הבוס שלי. זה לא ייראה טוב במחלקת משאבי אנוש.


קייד: אני מוכן להסתכן אם את מסכימה.


אני: אני לא. יש לי חבר שהוא איש טוב, תאר לעצמך.


קייד: בטוחה? תרצי שאפרוץ למכשירים שלו ואבדוק?


אני: חסר לך.


קייד: כן, ניתן לו ליהנות בזמן שהוא מחוץ למדינה.


אני: איך אתה יודע שהוא נסע?


קייד: אני יודע הכול... תפסיקי לחטט.


אני: טוב. מה שתגיד.


כעבור שלושה חודשים


קייד: אין לך משהו טוב יותר לעשות בשלוש לפנות בוקר?


אני: אולי תהיה לי עוד עבודה לעשות אם תאפשר לתעשיות סטונווד לתת לי קידום.


קייד: מן הסתם את לא מוכנה לזה, או שלא היית עושה משהו פזיז כמו לפרוץ למערכות מחשבים באמצע הלילה.


אני: תעזוב אותי בשקט.


קייד: אז כבי את המחשב שלך ולכי לעשות משהו אחר עם הזמן שלך.


אני: אין לי שום דבר אחר לעשות עכשיו.


קייד: החבר שלך בטח נסע שוב, אה?


אני: אז מה אם הוא נסע? תפסיק לעקוב אחריי.


קייד: תתגברי על זה. בניתי התראה כדי לדעת מתי את מתחילה לחפור במידע על האלבנים. תניחי לזה.


אני: אתה ברצינות האדם הכי מעצבן שאי־פעם פגשתי.


כעבור חצי שנה


קייד: הם כנראה לא נותנים לך מספיק עבודה בתעשיות סטונווד.


אני: טוב, טכנית אתה הבוס שלי, למרות שאתה אף פעם לא במשרד. אולי תרצה לספר על זה למנהל שנמצא שם.


קייד: אני נשבע בכל מה שקדוש, איזי, תפסיקי עם זה מייד.


אני: פשוט תניח לי!


קייד: לכי למיטה. תזייני את החבר שלך. תצפי בסדרה. תעשי כל דבר אחר חוץ מזה.


אני: אני לא עייפה, החבר מחוץ לעיר, והסדרות משעממות.


קייד: אני מתחיל לחשוב שאת צריכה יזיז חדש אם החבר תמיד לא בסביבה.


אני: זה לא עניינך.


קייד: טוב, אז תמצאי תחביב חדש. צאי לנסיעות איתו או שהוא עד כדי כך משעמם?


אני: אני שונאת אותך. תניח לי לנפשי.