ויעל חשבה מתי בכלל תראה אותה שוב ואל מי תפנה עכשיו ואיך תוכל לשאת את כל זה, האם יהיו לה כוחות, כי ה-מה אצלה מאז ומתמיד קשור ב-מי, היא יודעת, זו החולשה שלה, ולרגע חשה בהלה גדולה, שהיא מתרחקת עוד, ומהי הדרך הבטוחה ביותר לחזור, מהי הדרך הבטוחה ביותר להיות.
במשך עשרים שנה לימדה יעל באוניברסיטת תל-אביב כמורה מן החוץ עד שחדלו להעסיקה. בגפה ונטולת מעש, היא מפרסמת מודעה על קבוצת קריאה. שש נשים שבוחרות לקחת בה חלק ייצאו עימה למסע של פעילות חשאית אנרכיסטית; פעילות ששורשיה נעוצים אי-שם, בניו-יורק של תחילת המאה העשרים, ומתכתבים עם יומן שהותירה אחריה ציפורה פרלמן, נושאת הכלים של האנרכיסטית היהודייה־אמריקאית אמה גולדמן, המתעד את החיים לצדה – יומן שהגיעה לידיה של יעל בנסיבות מורכבות.
הרומן האנרכיסטיות נע בתקופות החיים השונות של יעל בתנועת מטוטלת של פרספקטיבות וזמנים, ובורא מתוך כך בעזות מבט ובחיוּת מעוררת השתאות תחנות מכוננות בחייה – תחנות שהן צמתים קיומיים הנטועים בעומק ההוויה הישראלית: השירות הצבאי אי-שם בצפון, הסמינר לחוזרים בתשובה בירושלים, הממסד האקדמי בתל-אביב. בד בבד נארגים אל תוך מסעה דיוקנאות נשים ורסטליים ומרתקים מאין כמותם; נשים שחלקן חצו בעברן זו את דרכה של זו, והן כולם בבואה לה.
נראה שהספר נפל כפרי בשל אל נסיבות הזמן שלנו. שאלת הזהות והנחמה המפוקפקת של השייכות הופכות להיות כאן דחופות מתמיד, עד כי לפרקים נדמה שמנגנון ההישרדות האותנטי היחיד שנותר הוא אולי הספרות עצמה, או במילותיה של המשוררת שהוזמנה על ידי יעל החיילת להרצות בבסיס הצבאי שהיא משרתת בו: "פרח פעור שאין עליו נסגרים לעולם."