"אפשר לקבל את הצמר בחזרה, בבקשה? שאלה עוד כבשה תמימה בקול הכי רשמי
שהא הצליחה להפיק מגרונה.
גיזה הרועדת עמדה בטבורה של החנות ככבשה בין שבעים זאבים, המומה ממזל הגדי
שנחת עליה משמים בבוקר יום עבודה שגרתי. שנים שהיא מוכרת בגדי צמר ללא כל תקלה
- מעילים, חליפות, חצאיות, אפודות, סודרים, שכמיות, צעיפים, גרבים - הכל!
העדר הפרוע לא חיכה למוצא פיה.
נחפשה צמרנו - ונשובה! פקדה רחל הכבודה. הצמר - צמרי, והבגדים בגדי.
המשיכה להחציף פנים אל פניה המתכרכמות של גיזה.
קדימה! קראה ללא הסוס. היא דלגה על המדף השלישי, רחרחה פה, רחרחה שם.
לבסוף נטלה אפודה ורודה מחוררת בעלת שני פונפונים, וקראה בסיפוק: מצאתי!
האפודה הזו - מצמרי היא!
היא דחפה את רגליה הקדמיות אל החורים המיועדים לידיים, רכסה את האפודה
מתחת לראשה. הביטה בסיפוק במראה וחייכה אל עצמה חיוך ורוד.
צאן מאליפות, למה אתן ממתינות? הצמר שלכן כאן - קצת למשש, קצת לחפש,
שם להריח - וגזל הגז בידינו"".