1
ג'ינה
אני אוהבת גברים. גברים צעירים, כאלה שלא מחפשים משהו מורכב יותר מלעשות קצת כיף יחד.
כי כיף איתי. אני מה שרוב האנשים בעיירה שכוחת האל הזאת מכנים קוגרית. טוב, שידברו. אני לא מזדיינת אם הבעל או עם האבא של אף אחת. אני אוהבת אותם עצמאיים לגמרי, ועם זין בגודל יפה. ושהוא ידע איך להשתמש בו כראוי, אם אפשר.
זה לא שיש לי משהו נגד גברים בגילי או אפילו מבוגרים יותר, אני פשוט עדיין לא מעוניינת להשתקע.
אולי לא אהיה מעוניינת בזה אי פעם, ובגיל שלושים וחמש כבר אין הרבה גברים רווקים בגילי שלא מחפשים לקרקע את הישבן שלהם במקום אחד ולהצמיח שורשים. אפשר לחשוב עליי כעל זרעים של סביון. אני ניידת.
אין לי בעיות מחויבות, ואין לי שום דבר נגד ילדים, אני פשוט לא יכולה ללדת אותם. זה די סוגר את הרעיון הזה של להשריש. הדבר האחרון שאני צריכה זה שאיזה בחור שנראה לו שהוא מאוהב בי יוותר על החלום שלו להקים משפחה, ואז ינטור לי טינה לשארית הקיום המשותף האומלל שלנו.
אין לאף אחד זמן לזה.
זה לא הסיפור הטרגי שלי, ואני לא רוצה שאף אחד ירחם עליי. לא אפריז ואומר שאני בסדר עם זה, אבל זה מה שזה, והשלמתי עם המצב. עדיף להפיק את המרב מהסיטואציה וליהנות ממנה אם אני כבר יכולה, נכון?
כדי להרגיע את השעון הביולוגי שלי, אשר למרבה הזוועה לא נהרס עם שאר איברי הרבייה הנשיים וחסרי התועלת שלי, אני קרובה מאוד לבני הסנדקאות שלי.
החברה הכי טובה שלי, ספנסר, ואני, גידלנו אותם יחד עד שהיא נישאה לאהוב הילדות שלה, קופר, לפני שנתיים. ברגע זה ממש הם מוסיפים שתי בנות לכת הקטנה שלנו, ואני בדרך לבית החולים עם התאומים בני החמש־עשרה שלהם, לייק ולנדון, ועם בנם בן הארבע, קייל, המוכר גם בשם פרא, כדי לפגוש את האחיות שלהם.
"דודה ג'יג'י?" קול סקרן נשמע מהמושב האחורי.
"כן, קייל?"
"איך האחיות שלי נכנסו לבטן של אימא?"
שיט. לא משנה איך אבחר להשיב על זה, אכניס את עצמי לצרות. זיעה קרה מכסה את מצחי והדופק שלי עולה.
בדיוק כשאני עומדת לנעוץ את המסמר בארון הקבורה שלי לנדון קופץ ומציל אותי מעצמי. "אבא הכניס זרעים קטנים לביציות בבטן של אימא והתינוקות גדלו."
אני נושמת לרווחה ומעיפה מבט בגיבור המתבגר שלי. "תודה, לנדון."
"אין בעד מה, דודה ג'ינה." הוא מנענע את ראשו ושפתיו מתעקלות לחיוך קטן.
"ככה גם אני נכנסתי לבטן של אימא?" פרא שואל את אחיו, אשר מכחכח בגרונו בקול רם.
"מממ, לא. אתה זוכר שקופר אימץ אותך?"
אני מציצה במראה הקדמית ורואה את קייל מהנהן.
"אז איש בשם אלכס הכניס זרע לביצית של אימא, ואז אתה גדלת בבטן שלה."
ההבנה נוחתת על קייל, וזה ניכר על פניו. "תנו לי לנחש. טייט החרא הכניס את הזרע שלו לביצית שלה וככה אתם גדלתם בבטן שלה?"
הבנים פורצים בצחוק היסטרי ואני נושכת את שפתי, נאבקת להחזיק בפנים את הצחוק שלי. כנראה הייתי צריכה להבהיר מבעוד מועד שיש סיבה טובה לכך שכולנו מכנים את קייל בכינוי 'פרא'.
"תראה," צחוק חנוק בוקע מבין שפתיי החתומות בעודי מתמרנת את ה'אאודי' למקום חניה בחניון של בית החולים, "אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא יכול להתווכח עם ההיגיון שלך."
קו זה של חקירה ממשיך כשאנחנו מתקדמים במסדרונות ומנסים למצוא את מחלקת היולדות. הכול מאוד חמוד ותמים עד שהוא מפיל את הפצצה האטומית.
"אבל דודה, איך כל האנשים האלה הכניסו את הזרע שלהם לבטן של אימא?"
הגרון שלי מתייבש ואני מאבדת את היכולת להזיז את רגליי. אני משפשפת את הפנים בייאוש.
"כן, ג'יג'י," לייק מעודד אותו, מתענג על השאלה, "איך באמת כל האנשים האלה הכניסו את הזרע שלהם לשם?"
אני מצמצמת את עיניי לכדי חרכים. "אתה מת, לייק," אני נוהמת.
לייק ולנדון עומדים לצידי בזרועות שלובות על החזות השריריים שהם החלו לפתח לאחרונה ומחכים למפלה שלי. אני מרגישה את עיניהם הכחולות מחוררות חורים בלחיי.
"תראה... אתה מבין... הזרע בעצם מוחזק בתוך, אה... בתאים קטנים שנקראים אשכים, וכשגבר רוצה לעשות תינוק עם אישה, בדרך כלל אשתו... הוא יכול לשגר את הזרעים שלו אל הרחם שלה בעזרת הפין שלו... כמו רובה מים."
שני המתבגרים המרושעים מתקפלים מרוב צחוק ונופלים על הרצפה.
חארות.
"שאף אחד מכם לא יבקש ממני כלום לעולם. אלוהים אדירים," אני מסננת, מבינה שעצרנו בדיוק מול חדרה של ספנסר. אני עוברת את הבנים הצוחקים ופותחת את הדלת בדחיפה לפני שקייל יספיק לשאול שאלות נוספות.
***
דמעות מציפות את עיניי כשאנחנו נכנסים. אימה של ספנסר, גברת איליין, יושבת על הספה ומתפעלת מהחבילה הוורודה שהיא מערסלת בזרועותיה. אימו של קופר, נלי, יושבת ממש לידה עם חבילה די זהה.
ניחוח של קרם לחות לתינוקות ממלא את נחיריי כשאני רוכנת לנשק את המצחים הקטנטנים שלהן בדרכי למחוץ בחיבוק את חברתי הטובה.
"את נראית נפלא, ספנסר. איך את מרגישה?"
"מדהים, וממש עייפה, אבל בעיקר מדהים."
היא זוהרת, למרות העיגולים השחורים שמתחת לעיניה.
"פרא, האיש שלי!" קופר קורא, קם מהכורסה המסתתרת בפינת החדר. הוא פשוט קורן, כל כולו אבא גאה.
"היי, אבא. געגעת אליי?"
"מאוד."
הוא חוצה את חדר בית החולים ולוקח את ידיו של קייל בשלו, מוביל את שלושת הבנים אל הספה הכחולה שעליה יושבות הסבתות שלהם ועושות פרצופים אל התאומות, משמיעות קולות של התרגשות.
"בנים, תכירו את האחיות שלכם, אביגיל ואמלין."
אני יושבת על מיטתה של חברתי הטובה ומתבוננת בתגובה הראשונית של הבנים לתינוקות, מרגישה את ידה מחזיקה את שלי ולוחצת.
ליבי מתהפך בחזי. יותר מכל אדם בעולם לספנסר מגיע את כל זה. מגיע לה ליהנות מהמשפחה שלה, מהאושר הזה.
"מה אתה חושב, חבר?" ספנסר שואלת כשאני מרימה את קייל על המיטה כדי שישב לצידה.
"תיזהר, פרא," אני אומרת, "הבטן של אימא כואבת אחרי שהוציאה את התינוקות."
"אני חושב שהן בסדר, אבל בכל זאת חבל שהן לא בנים. ראיתי כמה בנים בחלון הגדול הזה כשחיפשנו את החדר שלך, אימא." עיניו של קייל נפערות. "אולי מישהו אחר רוצה בנות ואנחנו יכולים להחליף?"
"אוי, מתוק. אל תצחיק אותי עכשיו, זה כואב," היא אומרת מבעד לצחקוק מאומץ. "אנחנו לא מחליפים את האחיות שלך. יש אותך ואת האחים שלך וגם את אבא. יש די והותר בנים במשפחה הזאת."
כתפיו של קייל נשמטות. "בסדר. אבל את צריכה להבטיח לי שלא תיתני לעוד בנים לירות זרע לתוך הרחם שלך, בסדר?"
עיניה של ספנסר נפערות לרווחה ומביטות סביב עד שהן מוצאות את לייק ואת לנדון. "מה אמרתם לאח שלכם?"
אוי, שיט.
"אל תסתכלי עלינו." לנדון צוחק, מרים את ידיו בכניעה. "זו העבודה של דודה ג'יג'י."
אני בולעת רוק. "טוב, שניכם עזרתם קצת." תראו אותם, זורקים אותי מתחת לגלגלי האוטובוס.
"ג'ינה!" גברת נלי משתנקת. "הוא רק בן ארבע."
פניו של קופר כמעט סגולות מרוב צחוק, וספנסר נראית כאילו היא עלולה לא לדבר איתי שוב לעולם.
אני מחליקה באיטיות מהמיטה ומתחילה לנוע בכיוון הדלת. "וזה הסימן שלנו ללכת. קדימה, בנים. תנשקו את כולם לפרידה. יש לי הפתעה בשבילכם."
הם עדיין לא יודעים, אבל כשנצא מבית החולים ניסע ישירות לנמל ניו אורלינס ונעלה על שיט תענוגות לקריביים לשבוע. חשבתי שיהיה נחמד לעשות איתם משהו כיפי בזמן שהתינוקות יספגו את תשומת הלב הראשונית, שלא לדבר על העובדה שקופר וספנסר בהחלט זקוקים לזמן הסתגלות לחיים עם התאומות החדשות.
נכון מאוד, הלב הזה עשוי זהב. רק חבל שהפה שלי כל הזמן מכניס אותי לצרות.
"במחשבה שנייה," ספנסר מתחילה לומר, זזה באי־נוחות במיטתה, "אולי ההפתעה הזאת היא לא רעיון טוב כל־כך."
הו, לא. ממש לא, לעזאזל.
גברת איליין מעיפה מבט בבתה. "ספנסר רוז, באמת? תפסיקי, את מתנהגת כאילו את לא מכירה את ג'ינה כל החיים שלך. אמרתי לך שיום אחד כל האבות של ילדייך ירדפו אותך, אז הנה זה בא." היא מנופפת בזרועותיה.
"אני יוצא רגע כדי לעשן סיגריה," מכריז מר ניל, אביו של קופר, ואז חולף על פניי ויוצא מהחדר.
"אימא! היא הייתה איתם לבד יום אחד ותראי מה היא עשתה. תדמייני את הנזק שהיא יכולה לעשות בשבוע."
איליין מנפנפת אותה. "היא לא יכולה לעשות משהו גרוע יותר מכפי שאת כבר עשית, מותק."
היא מעבירה את התינוקת שבידיה לקופר ומצטרפת אליי ליד הדלת, רוכנת ללחוש באוזני.
"תתעלמי ממנה. קחי את הילדים ותברחי, חומד. יהיה לכם כיף יחד."
היא מצמידה נשיקה ללחיי ומגלגלת את עיניה בכיוון בתה, שעדיין ממשיכה לקשקש.
"קראת לי אימא גרועה?"
ידה של ספנסר נצמדת לחזה שלה בתנועה שמביעה עלבון והיא מביטה בציפייה בקופר, שנראה כאילו ראה רוח רפאים.
"לא, ממש לא. אל תערבי אותי בזה."
"אז אתה מסכים איתה?"
אוי, אלוהים שבשמיים. אלה בוודאי שאריות ההורמונים של ההיריון. קופר מרגיע את אשתו שהיא האימא הנפלאה ביותר בכל העולם כולו, ואני בינתיים אומרת לבנים להיפרד מכולם ולפגוש אותי במסדרון.
