פרולוג
ונסה
רוח קרה מסתחררת סביב כפות רגליי היחפות, ושריקת האוויר העדינה מגרה את עור התוף שלי ומעירה אותי משנתי. ציפורניים ננעצות בזרועי וגוררות אותי מהמיטה. עיניי ממצמצות ונפקחות כשפחד, חזק ומציק, לוחץ על החזה שלי. "עזוב אותי!" אני צועקת בקול צרוד, כשאני מכה בחזה שלו ומנסה להשתחרר מהאחיזה שלו.
הוא זורק אותי לרצפה המכוסה בשטיח, כאילו הייתי חתיכת זבל. "יש לך עשר דקות לארוז את החפצים שלך ולעוף מהבית שלי," דורש אהרון ברין וגוהר מעליי כמו איזה יצור אפל, קודר ומאיים מהגיהינום. לא יפתיע אותי לגלות שאבי החורג חולק די־אן־איי עם השטן עצמו, כי יש מעט אנושיות באיש.
אור קלוש חודר מבעד לחלון הפתוח ומאשר שעדיין מוקדם. נסגרתי בחדר שלי מייד כשחזרתי מההמפטונס אתמול בלילה. נכנסתי למיטה במכנסי הג'ינס הקצרים והקרועים שלי והרשתי לעצמי להיכנע לכאב מהדחייה של קאם וסויר לזמן קצר, לפני שהסתתרתי שוב מאחורי החומות שבניתי סביבי וששכללתי עם השנים. ברגע שהחומות האלה עולות, אני מרגישה קהות חושים, לא מרגישה כאב. אף אחד ושום דבר לא יכול להגיע אליי, כשאני מוגנת מאחורי קירות הפלדה הללו, וזו הבחירה הראשונה שלי כמנגנון הישרדות.
אני קמה על הרגליים ומשלבת את הידיים על החזה בזמן שאני בוהה במפלצת, שהיא בעלה של אימי. "אתה רוצה שאני אלך מפה? בסדר. אני אלך."
הייתי עושה מסיבה כדי לחגוג את זה, לולא קיילי. אחותי רק בת תשע, ואני מפחדת עליה. הלסת שלי מתהדקת, כשאני מצמצמת את המבט אליו. "אבל אם רק תיגע באחותי או באחי..." אני מוסיפה וכוללת את האנטר, האח התאום של קיילי, כי אני לא בוטחת באהרון עם אף אחד מהילדים שלו, "אני פאקינג אקבור אותך."
חשבתי על זה. הרבה. אבל זו תהיה המילה שלי נגד המילה שלו, והרקורד שלי לא יעזור. עורכי הדין היקרים שלו ימחצו אותי בבית המשפט, אבל אני בספק שהמוניטין של המפלצת לא ייפגע. וזה הנשק היחיד שיש לי נגדו.
הוא מזנק קדימה, לופת את הסנטר שלי וצובט את העור שלי בציפורניו. "אל תאיימי עליי, כלבה טיפשה. אני יכול לגמור אותך, ברגע אחד." הוא דוחף אותי ממנו ומקיש באצבעותיו. "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם. את לא רצויה פה. ותתרחקי מהילדים שלי." הוא צועד לעברי באיום ודוחף אותי לקיר חדר השינה שלי. "אני לא אזהיר אותך שוב."
"למה עכשיו?" אני שואלת, אף שאני מנחשת שמפני שרק עכשיו מלאו לי שמונה־עשרה. חשבתי שהוא ייתן לי להישאר עד שאסיים את התיכון. אם לא הייתי מפשלת כל כך בשנה הראשונה שלי בתיכון ונאלצת לחזור עליה, הייתי חופשיה לגמרי עכשיו.
"אני לא צריך להסביר לך את עצמי. זה הבית שלי ואלו הכללים שלי."
הידיים שלו לופתות את הגרון שלי והוא מטה את ראשי לאחור. "אילו רק הייתי יודע." העיניים שלו מתכהות בזעם גלוי, כשהאחיזה שלו מתהדקת.
אני מרימה לאט ברך אחת, מוכנה להכות.
"אילו רק הייתי יודע, זה היה קורה לפני שנים," הוא אומר.
אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל זה הדבר שהכי פחות מטריד אותי כרגע, כשאני נאבקת לנשום. בצעד מפתיע, הוא עוזב אותי לפני שאני מספיקה לנעוץ את הברך בביצים שלו.
"הוא היה מאוכזב כל כך אילו ידע." המבט שלו סוקר אותי מכף רגל ועד ראש, הפנים שלו מתעוותות בגועל, אבל הוא לא יכול להסוות את ניצוץ התשוקה הקורן בעיניו.
מרה עולה בגרוני ואני שוב משלבת את הידיים על החזה, כשצמרמורת חולפת בעמוד השדרה שלי.
אני שונאת אותו ברמות קשות.
כעס מתפתל ומתהפך בבטן שלי, ואני מזכירה לעצמי את הנדר שלי - אני אגרום לו לסבול.
מתישהו, איכשהו, המנוול הזה ישלם על כל הדרכים בהן שבר אותי.
"תיק־תק." הוא מעיף מבט אל חדר הארונות שלי. "תתחילי לארוז."
הוא יוצא מהחדר שלי ואני נושפת בכבדות. אני לא יודעת מה גרם להחלטה הזו עכשיו, אבל אני לא אישאר פה כדי לברר.
עדיין לא פרקתי את המזוודות מהחופשה שלי בהמפטונס, אז אני לוקחת מזוודות נוספות וזורקת לתוכן ערמה מהבגדים ומהחפצים האישיים שלי פנימה. אני מוציאה את ערמת המזומנים שחסכתי בשנתיים האחרונות מקופסת הנעליים שהסתרתי מתחת לאחד מלוחות הרצפה בחדר הארונות שלי, יחד עם הדרכון שלי, ואת האקדח הקטן שבחור מבית הספר רכש עבורי בשנה שעברה.
אני מחזיקה את המתכת הקרה בכף היד ומרגישה בטוחה יותר, מעצם הידיעה שיש לי את האקדח הזה ושאני יודעת להשתמש בו. הוא היה שווה את המחיר הרב ששילמתי עבורו, כי ידעתי שהיום הזה יגיע, והשתדלתי להיות הכי מוכנה שאפשר.
אני מכניסה את האקדח לתיק שלי ובודקת שיש לי את הטלפון הנייד ואת הארנק לפני שאני מתלבשת. אני לובשת סוודר שנופל על כתף אחת, מחליקה את כפות הרגליים לנעלי הוואנס בצבעי לבן־זהב ומעיפה מבט אחרון בחדר ילדותי, בלי להרגיש טיפה של צער שאני עוזבת.
חדר השינה הזה אוצר בתוכו רק זיכרונות רעים. המנוול מסתכל כשאני גוררת את המזוודות שלי למטה. אני נאלצת לעלות פעמיים, והוא לא עושה דבר כדי לעזור. רק עומד בלובי העגול והגדול של הבית הענק שלו, עם הבעה משועממת על הפנים, בזמן שהוא בודק שוב ושוב את שעון הרולקס עשוי זהב ראוותני, שעל מפרק כף ידו.
לרגע קצר, אני תוהה איפה אימא, אבל אני לא מופתעת שהיא לא כאן, כדי להיפרד ממני לשלום.
היא ויתרה עליי, על החיים בכלל, לפני הרבה זמן.
אני הולכת לכיוון דלת הכניסה בראש מורם, כשאני מחזיקה את המזוודה האחרונה שלי ומרסנת הדוקר את עורי, על אחותי הקטנה. ברגע שאצא מכאן ואמצא מקום שאוכל לקרוא לו בית, אמצא תוכנית להגן על קיילי.
"נסה." קולה הקטן חודר את השכבות שעוטפות את ליבי, ואני בולעת את גוש הרגשות המבולגנים שחוסם את גרוני. אני מעלה על הפנים הבעה נעימה לפני שאני פונה אל אחותי. היא עומדת על המדרגות, לבושה בפיג'מה של אנה ואלזה ומשפשפת את הפנים הישנוניות שלה. השיער הבלונדיני־דבש באורך הכתפיים שלה פרוע בסבך של קשרים, מכסה חצי מהפנים שלה, מסתיר את האף הכפתורי החמוד שלה ואת העיניים הכחולות הגדולות, הבהירות בכמה גוונים מהעיניים שלי. "את שוב הולכת?" היא הודפת את השיער מהפנים ומסתכלת עליי, כשכאב בורק בעיניה.
אני הולכת לעברה וכורעת על הברכיים לפניה. "אני בת שמונה־עשרה עכשיו, נסיכה קטנה. הגיע הזמן לפרוש כנפיים."
"את לא חוזרת?" הקול שלה עולה בכמה דציבלים, ודמעות נקוות בריסים הארוכים שלה.
"לא בזמן הקרוב." אני שונאת לשקר לה ועונה לה בתשובה מעורפלת ככל האפשר, בלי להבטיח הבטחות שלא אוכל להתחייב להן.
שילך להזדיין המנוול הזה.
אני פאקינג שונאת אותו כל כך.
אני מושכת אותה אליי לחיבוק, וחום חודר אל אבריי כשהיא מצמידה את הגוף הקטן שלה אליי.
"אני לא רוצה שתלכי. אני אתגעגע אלייך יותר מדי." היא בוכה לתוך הצוואר שלי, וסדק מתחיל להיווצר בליבי.
"אין לי ברירה, אבל אמצא דרך לראות אותך," אני לוחשת באוזנה. "גם אני אתגעגע אלייך," אני אומרת בקול רם יותר כדי להסתיר את השיחה השקטה שלנו. אני שוב מנמיכה את הקול. "אבל זה יהיה הסוד שלנו. אסור לך לספר לאף אחד. אפילו לא להאנטר."
"מספיק," המניאק נובח, והיא קופצת בזרועותיי לפני שהיא מהנהנת הנהון קטן.
אני מנשקת את הלחיים הקטנות והרכות שלה. "אני אוהבת אותך." אני אוהבת גם את אחי הקטן, אבל זה יהיה חסר תועלת לבקש להיפרד ממנו, כי אני יודעת שהמנוול לא יסכים לזה.
הוא רוצה להעיף אותי מהבית ולהעמיד פנים שאני לא קיימת.
כאילו מעולם לא גרתי כאן או הייתי חלק מהמשפחה הזו בכלל.
בעיניו, מעולם לא הייתי, כי הדם שלו לא זורם בעורקיי והייתי חלק לא רצוי מהחבילה, כשהוא פגש את אימי והתחתן איתה.
"ונסה צריכה ללכת, מתוקה," הוא מוסיף, ומרכך בכוונה את הטון שלו כשהוא מרים את קיילי מזרועותיי. הוא מנשק אותה על המצח. "ואת תהיי בסדר. יש לך אותי ואת אימא ואת האנטר. זה כל מה שחשוב."
הידיים שלי מתעוותות מהדחף לחבוט בו, ואני שואפת עמוקות כדי לייצב את עצמי. אני שולחת נשיקה באוויר לאחותי ומסתובבת במהירות, לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו.
כמו להוציא את האקדח שלי ולירות כדור בין הגבות של המנוול.
כשאני יוצאת החוצה, אני לוקחת נשימה רועדת וסוגרת את הדלת מאחוריי. תחושת ההקלה שלי חדה, אך מהולה בעצב, כי לא אהיה כאן ולא אוכל להתערב יותר.
אור היום עולה לאט אל השמים ומטיל גוון זהוב מרהיב על הקרקע. קצת בהלם, אני בוהה במדשאה המטופחת והמרשימה שמולי. חיכיתי לרגע הזה, אבל הוא בכל זאת סוריאליסטי. אנחנו גרים בשכונה יוקרתית בניו יורק, בקהילה סגורה ואקסקלוסיבית הכוללת סלבריטאים, עורכי דין, אנשי עסקים וכמה פוליטיקאים.
יפה כאן מאוד, אבל בשבילי, זו אשליה.
אני מעדיפה להיות ענייה ומאושרת מאשר עשירה ולחיות בשקר.
אני משאירה את המזוודות ליד המזרקה, צועדת לצד הבית הענק בן שתי הקומות ונכנסת למוסך שיכול להכיל עשר מכוניות. אני מניחה שאני צריכה להגיד תודה שהוא נתן לי לשמור את מכונית הריינג' רובר איווק שלי. זו הייתה מתנה מההורים שלי ליום הולדתי השישה־עשר.
אני יודעת שקיבלתי אותה, רק כדי שהם יוכלו לשמור על מראית עין.
אהרון ברין מעריך את המוניטין שלו מעל לכל דבר ועניין בחייו.
הוא הפך את המורשת שהוריו השאירו לו לעסק מצליח מאוד. הוריו הקימו וניהלו רשת חנויות מכולת ברחבי מדינת ניו יורק, אבל הבן היחיד שלהם הפך אותם למותג עולמי המגלגל מיליונים מדי שנה.
הוא אוהב לשחק את המשחק בכל היבט בחייו. החל מהאישה היפה התלויה על זרועו ועד לילדים הבלונדיניים, בעלי העיניים הכחולות, המושלמים שלו.
תמיד הייתי יוצאת הדופן. המוזרה בהא הידיעה. הבת החורגת, הפזיזה והאנוכית, שמכתימה את התדמית שלו בהתנהגות חסרת השליטה שלה.
התנהגות שהוא היה הסיבה לה.
אף שהוא לא רואה את זה ככה.
על פני השטח, נראה כאילו לא חסר לי דבר.
מתחת למסכה, נשלל ממני כל מה שרוב הבנות בגילי לוקחות כמובן מאליו.
כאב מפלח את חזי, ואני מחזקת את חומות הפלדה שלי ומקהה את הרגשות, עד שרק ריקנות רגועה נשארת. אני נכנסת למכונית שלי ומתניעה אותה, כשצללית בפינת המוסך מושכת את העין שלי. אימי מתקרבת אליי, ושכבות כותונת המשי הוורודה שלה מרחפות מאחוריה. היא הולכת בצליעה ניכרת, וחומצה מטפסת בגרוני. כשהיא מגיעה אליי, אני מורידה את החלון והעיניים שלי סורקות את שלל החבלות הטריות המכסות את החזה ואת הזרועות שלה. הן נמצאות במיקום אסטרטגי כדי שיהיו מוסתרות מתחת לבגדים, אבל זה לא חדש.
"קחי." היא מושיטה לי מעטפה עבה ומרופדת. "זה כל מה שהצלחתי להשיג. אם הייתי לוקחת עוד, הוא היה שם לב." אני מציצה לתוך המעטפה ומוצאת צרור שטרות של מאה דולר. אני בכלל לא שוקלת לדחות את הכסף. אצטרך כל סנט שאוכל לשים עליו את הידיים שלי, והאישה הזו חייבת לי הרבה יותר.
אני מחליטה לעשות ניסיון אחרון. "עדיין לא מאוחר עבורך לקחת את התאומים ולבוא איתי. נוכל לתכנן את זה. נוכל —"
"תפסיקי, ואן. את יודעת שהוא לא ייתן לי ללכת." הקול שלה חד וברור. היא לא בולעת מילים, וזה דבר נדיר. רגעים צלולים כאלה בינינו היו מועטים ונדירים לאחרונה. "אין שום מקום שנוכל לברוח אליו ולהתחבא בו." היא תופסת את זרועי ומסתכלת עליי בעיניים מלאות דמעות. "אני יודעת למה את לא רוצה ללכת. אני אשמור עליה."
צחוק קשה וחסר הומור פורץ מהשפתיים שלי. היא כל כך פאקינג הזויה. "אני מצטערת שאכזבתי אותך," היא מוסיפה בלחש, והדמעות זולגות על לחיי. "מגיע לך הרבה יותר."
"נכון, אימא, אבל זה לא קשור אליי יותר." מאוחר מדי בשבילי, אבל לא בשביל אחותי.
אני לופתת את זרועהּ ויורה לעברה מבט חמור. "אל תאכזבי את קיילי, אימא, או שאני נשבעת באלוהים, אני אחזור לנקום לא רק במפלצת הזו."
חלק ראשון
הקיץ שאחרי התיכון
פרק 1
ג'קסון
אחד־עשר חודשים מאוחר יותר...
"תודה, גבר," אומר האנט, כשאני יוצא מהמעלית היישר אל חדר הכניסה של דירת הפנטהאוז בניו יורק שאני חולק איתו. הוא לוחץ יד לבחור גבוה ורזה שמרכיב משקפיים, ושניהם נראים רציניים בטירוף. "מה קורה, אחי?" אני מהנהן בראשי בברכה אל הבחור החנון, כשאני מגיע אליהם.
האף שלו מתעקם בסלידה, כשהוא בוחן את הגוף המיוזע שלי.
חם מאוד היום, אז רצתי את המסלול הרגיל שלי בסנטרל פארק, במכנסיים קצרים ונעלי ספורט בלבד. הזיעה מדביקה את שערי למצח, והיא נוצצת על פלג הגוף העליון שלי ומחליקה במורד גבי. אני מנגב את המצח החלקלק שלי בגב היד ושולח גל של משב רוח מסריח לכיוון הבחור המסתורי. הפנים שלו מחווירות, ואני מחייך וצוחק, כשהוא מתרחק ממני צעד אחד.
"ג'יימיסון הולך עכשיו," מאשר האנט ומוביל את הבחור לכיוון המעלית שזה עתה יצאתי ממנה.
אני נכנס לחלל הסלון הפתוח והגדול שלנו, שולף בקבוק מים מהמקרר, צועד אל החלון הגדול שמכסה את כל הקיר וצופה אל המרחב העצום של הסנטרל פארק מתחת. אני שותה את המים בזמן שאני צופה ברעש ובבלגן של חיי הקיץ בניו יורק.
מעולם לא חשבתי שאגיד את זה, אבל אני מתגעגע לריידוויל, וחלפו רק שלושה שבועות מאז שסיימנו את התיכון וחזרנו לניו יורק לחופשת הקיץ. אני מתגעגע לסגנון החיים הרגוע יותר, לחבר הכי טוב השני שלי, אנדרסון, לאשתו אבּי ולחבורה שלנו. אבל אני בהחלט לא מתגעגע לשטויות של האליטה שהסתבכנו בהם.
"אתה חייב להיות מגעיל כל כך?" שואל האנט ומופיע לצידי.
אני מבזיק אליו חיוך לבן־שיניים. "אוי, העלבתי את היזיז שלך?"
הוא מגלגל את העיניים. "אני לא מזיין את ג'יימיסון. הוא הבחור שסיפרתי לך עליו. זה ששילמתי לו סכום נאה כדי לחפור בעברו של ג'רלד אלן ג'וניור, כדי לראות אם הוא יכול למצוא איזה קשר לדני."
כאב דוקר את ליבי, כמו בכל פעם שמישהו מזכיר את אחותי. אני עדיין מתקשה להאמין שהיא איננה. אף שחלפו כמעט חמש שנים, הכאב על אובדנה לא מתפוגג. את חמש השנים האחרונות העברתי בשימוש בגראס, אלכוהול וסקס כדי להקהות את הכאב, אבל אלו הקהו גם כל רגש אחר.
כולל את היכולת שלי להתאבל כמו שצריך, וזה מנע ממני להתנקם.
הייתה זו אבּיגייל הרסט מאנינג — שעכשיו היא אבּיגייל אנדרסון, מאז שהתחתנה עם החבר שלי קיידן בחג המולד האחרון — ששינתה את דרך החשיבה שלי. הכוח והנחישות של אבּי גרמו לי להוציא את הראש מהחול. היא נלחמה כדי להחזיר לעצמה את השליטה על חייה ולגרום לאבא שלה ולאותם אנשי האליטה המנוולים לשלם על מה שהם עשו לה ולאחרים, וזה הצית ניצוץ שצמח ללהבה של אש בתוכי. עכשיו, הלהבה הזו התפרצה והפכה לכבשן, ומשתוללת בפראות, בקושי נשלטת, והדבר היחיד שירסן אותה הוא למצוא את המניאק שהרס את אחותי, ולגרום לו לשלם על זה.
אומנם דני נטלה את חייה, אבל הדברים שהם עשו, שהוא עשה, הם ששברו את רוחה ואת רצונה לחיות. אומנם דני קפצה מגג הפנטהאוז של ההורים שלי במרכז מנהטן, אבל כריסטיאן מונטגומרי היה זה שדחף אותה.
ואני לא אפסיק עד שהמניאק הזה ימות.
"לאודר." האנט מניף את היד מול הפנים שלי. "הקשבת בכלל למה שאמרתי עכשיו?"
"מצטער, אחי." אני נאנח ומשפשף את המתח בחזי. "ריחפתי לרגע. החנון מצא משהו?"
"הוא מצא... משהו," הוא עונה לי במסתוריות, מקיף את ספת העור הגדולה ומתיישב. הוא מרים תיקייה משולחן הסלון. "לא מה שחיפשנו, ואני לא יודע איך זה יעזור לנו, אם בכלל." הוא גורף את הידיים בשיער הכהה שלו ומקמט את המצח.
אני לא רואה לעיתים קרובות את סויר האנט מבולבל או נבוך. "מה הוא מצא?" אני שוקע על הספה לידו.
בלי מילים, הוא מגיש לי את התיקייה, ואני מתחיל לקרוא. אני מודע במעורפל שהאנט קם, אבל אני שקוע מדי בחרא שהחנון גילה מכדי לשים לב. החדר פועם בדממה מתוחה, כשאני קורא.
"אלוהים אדירים." אני מטיח את התיקייה לצידי אחרי שאני מסיים לקרוא. "לא ידעת?" אני שואל ומעיף מבט אל גבו של החבר שלי. הוא עומד מול החלון ומחזיק ביד כוס של קוקטייל אולד־פשן.
הוא מסתובב ומנענע את הראש. "לא היה לי מושג."
"איפה היא עכשיו?"
"בניו יורק." הוא לוגם מהמשקה שלו ומסתכל עליי במבט זהיר.
"יש לך כתובת?" אני שואל, והרגל שלי מקפצת על הרצפה.
"למה? מה אתה מתכוון לעשות?"
אני משפשף את היד על הלסת הדוקרנית שלי. "אני לא יודע עדיין. אני צריך לחשוב על זה."
האנט נאנח ומתקרב אליי. הוא מתיישב על קצה שולחן הסלון הגדול. "אני יודע שאתה לא מחבב אותה."
אני נוחר בצחוק. "אתה בהחלט יכול להגיד את זה. בכל השנים שנפשנו בהמפטונס, מעולם לא שכבתי איתה. מה זה אומר לך?"
"שהיא תלותית, ואפילו אתה לא הולך לכיוון הזה."
"בדיוק." אני מניח את הרגל על שולחן הסלון ומתעלם מהפרצוף הזועף של האנט. "תראה איזו מפחידה היא הייתה אחרי שאנדרסון זיין אותה פעם אחת." צמרמורת עוברת בי. "הייאוש לא נראה טוב על ונסה, וזה מבאס, כי היא נראית פצצה. חבל שהיא פסיכית כל כך."
"תמיד ריחמתי עליה," מודה האנט.
"תחסוך ממני את הטפות המוסר," אני יורה, כשאני מנחש מה הכיוון שלו.
"מעניין אם היא יודעת," הוא אומר בהרהור ומסיים את הוויסקי שלו.
"יש רק דרך אחת לגלות."
האנט מצמצם את העיניים. "מה אתה מתכוון לעשות?"
"אני חושב שהגיע הזמן לביקור קטן אצל ונסה ברין, לא?"
***
"מצאת את הכתובת שלה?" אני שואל כמה ימים אחר כך, כשהאנט חוזר מיום קשה במשרד. אבא שלו מתעקש שהוא ישקיע שעות בחברת הטכנולוגיה הבינלאומית השווה מיליארדי דולרים — אותה יירש יום אחד.
להאנט יש כישורים טכניים מטורפים וגישה לצוות עובדים שלם מלא במוחות מבריקים, והוא האיש שלנו, כשאנחנו צריכים משהו. כשאתה מוסיף לתערובת את זאוויר דניאלס — עוד גאון טכנולוגיית מידע והשותף של האנט למיטה בשלב כלשהו — אי אפשר לעצור אותנו.
וזו הסיבה שהיעדר המידע בעניין הפשוט הזה גורם לי קצת לחשוד. האנט יכול להשיג את הכתובת של ונסה תוך דקות מבלי להזדקק לכישורים הטכנולוגיים שלו. שיחת טלפון אחת להורים שלו תעשה את העבודה.
"אתה חייב להיות בלגניסט כל כך?" רוטן האנט ומכווץ את השפתיים, כשהוא מתכופף להרים כמה פחיות מקומטות מהרצפה. אני סורק בקצרה את החדר ותוהה על מה הוא מתבכיין ומתלונן. נכון, קצת מבולגן, אבל זה לא נורא כל כך. המגבת הרטובה שלי עדיין מונחת במקום שזרקתי אותה אחרי המקלחת שעשיתי לאחר הריצה, והמכנסיים הקצרים המיוזעים ונעלי הספורט שלי זרוקים ליד החלון. שולחן הסלון מלא בכוסות, צלחות משומשות ושקיות עוגיות וצ'יפס ריקות. כשאני מתיישב על הרצפה, הר של תיקיות וניירות מקיף אותי. התחלתי את החקירה שלי על הספה, אבל הייתי צריך יותר מקום כדי לעבור על כל הראיות שג'יימיסון החנון גילה בחודשים האחרונים.
"פלורנטינה תגיע לכאן מחר לנקות," אני מזכיר לו. "אין צורך להשתולל."
בשנה האחרונה, האנט ואני גרים יחד אבל זה היה קל יותר בריידוויל, כי הבית שלי שם היה מעל לתשע מאות וחמישים מטרים רבועים של שטח נדל"ן משובח, והיה קל לשכוח שאני גר עם שותף. הפנטהאוז של האנט קטן יותר, וזה מורגש. הסדר והארגון הכפייתיים של האנט עולים לי על העצבים באותה מידה שהבלגן וחוסר האכפתיות שלי, עולים על העצבים שלו.
"כל מה שאני מבקש הוא שפאקינג תסדר אחריך." הוא סותם את האף כשהוא מרים את המגבת שלי ומעווה את פניו כאילו מחזיק תחתונים מסריחים. "אני לא יכול לחיות ככה כל הקיץ."
"אל תוציא עליי את היובש המיני שלך," אני צועק אחריו כשהוא הולך לכיוון חדר הכביסה. "מחר יום שישי. תתקשר לזאוויר ותביא את התחת שלו לפה. אתה צריך זיון דחוף."
האנט נועץ בי מבט זועם כשהוא חוזר עם שקית אשפה שחורה גדולה. "אל תרגיז אותי, לאודר. ובפעם האחרונה, הסקס עם זאוויר הוא סקס מזדמן, ואנחנו לא יחד. בקושי הזדיינו, וזה לא משהו שאני מתכוון להפוך להרגל."
"אם אתה אומר." אני מחייך בזחיחות, זוחל אל השולחן וזורק זבל לתוך שקית האשפה. "תתקשר לאחת המזכירות שלך או לברמנית ההיא שהיית דלוק עליה בקיץ שעבר. רק תמצא כבר מישהו לזיין, כי אתה כבר עולה לי על העצבים."
"אתה רוצה את הכתובת שלה או לא?" יורה האנט ומפנה את הכלים המלוכלכים.
"אז אתה מודה שהשגת את הכתובת?"
"שנינו יודעים שכן," הוא צועק מעבר לכתף. "אם אתן לך אותה, זו כבר שאלה אחרת."
אני קם על הרגליים וקושר את שקית האשפה אחרי שכל הזבל פונה.
"מה הבעיה שלך?" אני שואל וזורק את השקית בחדר הכביסה. פלורנטינה תוכל להיפטר מזה מחר.
"אני צריך לדעת מה אתה מתכוון לעשות עם הכתובת שלה," הוא מודה ושולף שני ספלים מהארון העליון במטבח. הוא מדליק את מכונת הקפה ומתיר את העניבה שלו, בזמן שהוא ממתין שהקפה יהיה מוכן.
"למה? אתה רוצה שוב להיכנס לתחתונים שלה?"
"אסור לך לפגוע בה," הוא אומר ומתעלם מהשאלה שלי.
אני מרים גבה ומוציא שמנת מהמקרר. "מי אמר משהו על לפגוע בה?"
האנט משלב ידיים ומצמצם את המבט אליי. "אל תשחק אותה טמבל. אנחנו חברים מספיק זמן כדי שאני אדע איך המוח הדפוק שלך עובד."
"אני אקח את זה כמחמאה."
"זו לא הייתה אמורה להיות מחמאה."
אני צוחק, כשאני לוקח את ספל הקפה החם מידו. "אני לא מבטיח שום דבר, אחי, ואל תעמיד פנים שאכפת לך. אנדרסון התנהג כמו שמוק רציני עם ונסה, ולא שמתי לב שהתערבת."
"עכשיו זה שונה," הוא אומר ונשען לאחור על השיש.
"איך?" אני לוגם מהנוזל המר ונהנה מהצריבה כשהוא מחליק לי בגרון.
"אביה החורג העיף אותה מהבית בקיץ שעבר. היא ברשות עצמה עכשיו."
"אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותו. היא איבדה כל שליטה לפני שנים."
האנט בוהה בי מבלי למצמץ. "אתה כזה פאקינג צבוע."
"זה לא אותו דבר, לעזאזל," אני מסנן, והכעס מתפתל בתוכי. "חשבתי שאתה רוצה לעזור, לא? זו הסיבה שבאתי אליך, ושלא אמרתי לאנדרסון מילה מזורגגת על מה שאנחנו עושים."
הסיבה הנוספת היא שקיי מאוהב, ואני לא רוצה לגרור אותו או את אבּי לסיפור הזה. עבר עליהם חרא שיספיק להם לכל החיים. מגיע להם להיות מאושרים, ואני יודע שאם הם ידעו מה אני מתכנן, הם ירצו לקחת בזה חלק. אני לא רוצה את זה בשבילם. וזו הסיבה שרק האנט ואני יודעים. זו הסיבה שאנחנו משתמשים בעזרתו של ג'יימיסון המזורגג ולא בזאוויר.
אם האנט מתחרט על כך, אני אצטרך לבחון מחדש את האסטרטגיה שלי. אני לא מתכוון לעצור את עצמי הפעם.
אטיקוס פאקינג אנדרסון — אבא של קיי — הפיל עליי את האמת, רגע לפני שעברנו לריידוויל בתחילת השנה האחרונה שלנו בתיכון. הוא ביקש ממני להבטיח לשמור את המידע הזה לעצמי ולא לקחת את העניינים לידיים.
התמונה הגדולה הייתה עניין דחוף יותר.
חייבים קודם להוריד את מייקל הרסט.
הבנתי את זה, אבל גם שנאתי את זה, אבל אטיקוס הבטיח שכריסטיאן יהיה הבא בסדר העדיפות שלנו, ובטיפשותי, האמנתי לו. המנוול האנוכי שיקר לכולנו. עכשיו, הוא ברח לחו"ל וגם כריסטיאן נעדר, ואני בועט בעצמי על כל ההזדמנויות שפספסתי.
יכולתי לחסל את כריסטיאן בכמה הזדמנויות, אבל לא עשיתי את זה, ועכשיו, אני מלא שנאה ותחושת חרטה.
"אל תנסה עליי את החרא הזה." האנט מטיח את הספל שלו על השיש, וקפה נשפך מהכוס. "אהבתי את דני כאילו הייתה אחותי הגדולה. אני רוצה נקמה כמוך."
אני יודע שזו האמת. סויר בן יחיד, והוא בילה הרבה זמן בבית שלנו כשהיינו ילדים. ההורים שלנו חברים כבר שנים ועשינו כמעט הכול יחד. סויר העריץ את דני כמוני. מה שקרה לה שבר גם אותו.
אבל היא הייתה בשר מבשרי.
האחות שלי.
הייתי אמור להגן עליה ולשמור עליה.
ואחרי שהיא מתה, הייתי אמור לנקום. במקום זה, במשך שנים הייתי עסוק בלהתאבל ולהתפלש ברחמים עצמיים, ופספסתי את הזדמנות לנקום במונטגומרי המנוול הזה. עכשיו הוא מתחבא מעבר לים, פושע נמלט, ואני רק אחד מהאנשים שמחפשים אותו.
"הוא חייב לשלם," מוסיף האנט.
"אז מה הבעיה, לכל הרוחות?" אני צועק ומעיף את הידיים באוויר.
"אני לא רוצה שתוציא את זה עליה. זו הבעיה שלי."
"מעולם לא אמרתי שאני אעשה את זה!" אני מתחמק. האמת היא שהבנתי בלילות האחרונים שהדרך הכי טובה להגיע לכריסטיאן מונטגומרי, היא דרכה.
אני מוכן לעשות כל מה שצריך.
ונסה ברין לא מעניינת אותי. היא אמצעי להשגת מטרה.
ואם היא תיפגע בדרך למטרה הסופית שלי, זה בהחלט לא ידיר שינה מעיניי.
