1
"המטרה זוהתה," קראה באושר טובי, אחותה הצעירה של קמי אובטולה, פחות מעשרים דקות אחרי שהן נכנסו לקפה אבוג'ה. טובי בת התשע-עשרה ממש ריקדה בנעלי העקב המשובצות אבני חן שנעלה באותו הערב. היא נראתה כאילו היא עומדת להתפקע מרוב שביעות רצון ומרוב התרגשות.
למרות שהאחיות היו כמו תאומות בכל מה שקשור לפניהן וגיזרתן, עם לחיים שייראו עגולות לא משנה כמה יתאמצו עליהן עם עיפרון קונטור, עור בגוון ענברי כהה ועיניים חומות, עגולות כמו פניהן, מבחינת האישיות, הן היו שונות לחלוטין. קמי הייתה שקטה, מהוגנת, התנהגה תמיד כמעט בביישנות, בגלל מה שהטיפו לה בלי סוף אימן המנוחה ושרשרת האימהות החורגות שבאו בעקבותיה. ואילו לעומתה, טובי הייתה בחורה עם פלפל וקמי מצאה את עצמה רודפת אחריה תמיד, כדי לוודא שהנערה לא מסתבכת בצרות.
הערב היה אחד הלילות בהן נאלצה להתאמץ במיוחד.
"טובי," אמרה קמי בלאות. רק שעה חלפה מאז שיצאו מהמלון, וראשה של קמי כבר הלם בכאב; זאת בדרך כלל הייתה ההשפעה של אחותה עליה. "משקה אחד. זה הכול. ואז אנחנו זזות."
"כל השבוע נדנדתי לך שתבואי לבלות איתי," אמרה לה טובי בעליצות והבזיקה חיוך מתוק לעבר המארחת שבחזית המסעדה, שהייתה גם מועדון לילה. "בשום פנים אני לא נותנת לך לגרור אותי הביתה אחרי שעה אחת בלבד!" קמי כמעט איבדה את שיווי המשקל שלה, כשטובי כרכה את זרועה סביב כתפיה ונשענה עליה בכבדות. "רק תראי את המקום הזה. זה ערב ממש מושלם, בּיקוֹ. אנחנו בחוץ, קמי. עשינו את זה – הצלחנו לברוח!"
קמי הייתה קצת אחוזת בחילה מתערובת האדרנלין והאימה שהציפה אותה, אבל היא לא יכלה שלא לחוש ניצוץ קטן של התרגשות מתלקח באמצע החזה שלה.
הצלחנו לברוח. מתי לאחרונה זכתה להיות ככה בחוץ? ולטובי היה הכישרון לגרום לכל דבר להיראות כל כך קסום. להתלבשות בחופזה בחדר המלון שלהן, בבגדים היקרים שרכשו היום – שמלות ונעליים שנוצרו כדי לרקוד בהם, כדי שירקדו איתן בהם. לשמפניה ולעוגות. למתן שוחד לאנשי האבטחה חמורי הסבר, כדי שיסייעו להן.
הנערות התלוו אל אביהן, האובּה של גְבָּאל, אל אבּוּג'ה, שם הוא עמד לשאת נאום, יחד עם עוד כמה מלכים ומנהיגים מקומיים, לדבר על ההתקדמות בתחום חינוכן של נערות וההישגים העצומים של נשים צעירות בכל רחבי ארצו. זאת הייתה נסיעה נדירה – אביהן היה ידוע בשמרנות שלו, לא פחות מאשר בשליטתו הנוקשה במשק ביתו, וקמי לא יכלה לזכור זמן בו הן הורשו להיות כה רחוקות מביתן. אפילו בתקופה המודרנית הזאת, כששאר בנות ארצן זוכות לנסוע בכל רחבי תבל ולהצטיין בכל קריירה ותחום עיסוק שהן בוחרות. אביהן נותר כפי הנראה תקוע בעידן שחלף מזמן מהעולם, ולבנותיו לא הייתה בדרך כלל ברירה אלא להיענות לכל דרישותיו.
"זה כאילו שאנחנו שבויות באיזו כת," הכריזה טובי בלהט. וזה היה נכון. מערך האבטחה בארמון עקב אחרי כל תנועה שלהן; לא הייתה להן גישה לכסף, לתחבורה או למשאבים כלשהם, שלא באישורו של המלך. בריחה לא הייתה בגדר אפשרות; לאיפה יכלו ללכת שתי נסיכות מפונקות, שהוחזקו נעולות מאז הולדתן? הן היו מוצאות את עצמן מתות, או משהו גרוע יותר, ואביהן לא חדל מלהזכיר להן את זה, להלעיט אותן בסיפורים על נשים שנאנסו ונחטפו מרחובות העיר, כשהיו טיפשות מספיק בשביל לצאת בלי הגנה.
"ניגריה היא כבר לא מה שהייתה בעבר," הוא הכריז, ואז, בהביטו בקמי, עיניו היו נעכרות מדאגה. אבל הוא לא היה רק סוהר אכזר; טכנית, היה להן כל מה שהן יכלו לרצות. כסף, מתנות, האוכל הטוב ביותר שניתן למצוא. מלתחה עשירה. הן רק לא היו חופשיות – לא באמת.
ולמען האמת, קמי לא יכלה להאשים אותו, לא אחרי כל מה שהיא גרמה לו לעבור.
טובי הייתה נחושה, כמו תמיד, לחמוק מההגבלות שאביהן הטיל עליהן, והנסיעה "החינוכית" הזאת הייתה ההזדמנות המושלמת. אחרי שבוע של ישיבה כנועה לצידו של האיש המבוגר, בוועידת הפסגה הזאת, ואחרי ביקור בחנויות המובחרות ביותר של אבוג'ה, תחת השגחה של צוות האבטחה של אביהן, טובי שכנעה סוף-סוף את קמי לחמוק איתה מהמלון – בכך שסחטה אותה, בעצם.
"אם לא תבואי איתי, אני אלך לבד," היא איימה.
"טובי!" האפשרות שאחותה הקטנה תסתובב לבד בסצנת הבילויים של אבוג'ה הייתה הרבה יותר מפחידה מהמחשבה על יציאה. אז טובי שיחדה את אנשי צוות האבטחה של אביהן, בעזרת פריטים מתיבות התכשיטים המתפקעות שלהן, כדי שיאפשרו להן יציאה בטוחה מתחומי המלון, ללא שום הפרעה.
כעת, המאבטח של אביהן חנה במרחק מה משם, ממתין לאות שיזמן אותו לבוא ולאסוף אותן כדי להשיבן אל המלון. קמי שנאה להיות חשופה כך בחוץ. הדבר היחיד שאיפשר לה להישאר שלווה היה שכאן, בעיר הענקית הזאת, איש לא יודע מי הן. הן השתלבו בקלות בין כל הנערות שחיכו להיכנס, בשמלותיהן הצמודות והאופנתיות, כדי לשתות, לרקוד ולפלרטט, כדי לאפשר ללבבותיהן להישבר.
הלוואי.
טובי בחרה היטב; מועדון הלילה האפלולי היה אחד המקומות החדשים, הלוהטים ביותר, וכיכב בכל טורי החברה בעיתונים. ואלוהים, טובי בהחלט עקבה אחר כל הטורים הללו. למרות זמזום המזגנים ומספר מאווררים תעשייתיים, חלל המועדון היה חמים והביל, ומעטה זיעה דקיק צץ על עורה של קמי תוך כמה רגעים מרגע כניסתן. אבל היא יכלה להבין את סוד הקסם של המקום. שולחנות עגולים בגודל בינוני היו פזורים ברחבי אולם, כשהם יוצרים כוכים של פרטיות להתרועעות יותר אינטימית, ותאים מרופדים בעור היו פרושים לאורך הקירות, עטויים צמחיה עשירה שנראתה כה אמיתית שקמי השתוקקה לגעת בה כדי לבדוק. ריח של סיגרים ואלכוהול עמד באוויר, בשר צלוי ותערובת ניחוחות הבשמים של אלפי הנשים שהיו שם עד היום. רחבת הריקודים נמתחה החוצה אל פטיו ענקי מחופה וכללה במה מוגבהת עם להקה חיה שניגנה מקצב ג'וּג'וּ קצבי שגרם לבהונותיהן להתחיל להקיש על הרצפה, מיד בהיכנסן אל המקום. טובי לא נראתה מעולם יפה יותר; עיניה הגדולות ברקו מהנאה, ושפתיה המלאות השתרבבו בציפייה.
"זה מקום יפה," הודתה קמי, בהרימה את ידה להסיט את צמותיה אל מאחורי אוזניה. היא אהבה מוזיקה, אהבה לרקוד, והמקצב החליק על עורה, חמים ומפתה. היא התנודדה, רק קצת, וטובי ראתה את זה וגיחכה.
"לבר," היא החליטה, והוליכה את קמי לעבר הגוש המאסיבי עם משטח השיש, שתפס את אמצע האולם. גברים ונשים הסתובבו שם, אוכלים מצלחות קטנות, שותים, מרכלים, מתבוננים בהמונים המבלים. הגברים הבודדים, ואלו שהסתודדו בזוגות, היו אלו שהדאיגו את קמי. הם נראו כבוחנים את הסחורה. זוממים. רעבים.
זאבים.
טובי סידרה את המחשוף של שמלתה, ואז הזמינה פעמיים ג'ין עם טוניק מהברמן, בחור צנום, לבוש בבגדים שחורים, עם שיניים עקומות שהיו ממש-ממש צחורות.
"קיבלתי מהמאבטח מספיק בשביל שני סיבובים," היא לחשה לאחותה, בשלפה צרור שטרות קטן מתיק היד הזעיר שנשאה עימה. בטנה של קמי התכווצה. למרות שהחלק הזה של אבוג'ה נחשב בטוח יחסית, עדיין זאת הייתה שעת לילה – וזאת הייתה עדיין עיר שהן לא מכירות. זה הותיר אותן חשופות לכל מיני דברים מהסוג שטובי כפי הנראה לא הייתה מסוגלת להעלות בכלל בדעתה. קמי הצמידה את תיק היד שלה אל צידה, חזק ככל שעלה בידה, ונרתעה כשגבר מגודל, ידידותי למראה, בחליפה ממש טיפה הדוקה מדי, התנגש בה, הפטיר התנצלות, ואז הביט בה שוב וחייך חיוך רחב.
"איזה קטע – "
תמשיך ללכת," קטעה אותו קמי, בנימה מרושעת קצת יותר מכפי שרצתה; העצבים העניקו לקולה מין חדות חותכת. האיש הרים גבה, אבל המשיך בכל זאת בדרכו, וטובי הצליחה לסגור את פיה הפעור.
"קמי, הוא היה יכול להזמין אותנו לשתיה!"
"הוא התנהג כמו חלאה," רטנה קמי, למרות שזה לא היה נכון. המשקאות שלהן הגיעו בדיוק בזמן, וקמי לקחה לגימה ארוכה, למרות שבעצם היא ממש לא אהבה את הטעם של ג'ין.
טובי עשתה פרצוף, החליקה את פניה במאמץ מסוים, ואז שלחה את ידה וחפנה את לחייה של קמי בכפה. "בלי הטפות מוסר," היא אמרה. "אני מתכוונת לעשות חיים פה הערב, ואת תהיי זאת שתעשה חיים יחד איתי."
"טובי – "
"לא." אחותה נדה בראשה. "די כבר להיות קדושה מעונה, קמי. למרות מה שקרה בעבר, ההתנהגות של אבא ממש מחפירה, ואת יודעת את זה יפה מאוד."
קמי חשה איך עורה מתלהט. אף אחת מהן לא הזכירה את העבר באותו הערב, אך הוא ריחף מעל שתיהן כמו עננה, נקודת התייחסות שבקיומה הן לא רצו להודות. קמי שלחה יד בהיסח הדעת והחלה לעסות את זרועה למלוא אורכה.
הצלקת שנמתחה מהמרפק עד לכתף, ועדיין הכאיבה מאוד לפעמים, למרות שכל רסיסי הקליעים חולצו מתוך בשרה, משריריה ומן העצמות. הניתוחים השיבו לה את השימוש בזרועה, אך זאת הייתה זרוע שלמרות היותה כשירה, עדיין כאבה מדי פעם, כאילו ביקשה להזכיר לה את מה שעברה. שנים, היא התאמצה ללמד את עצמה לכתוב ולהסתדר בעזרת יד שמאל. אפילו כעת, ההרגשה הייתה קצת לא טבעית, כאילו חוסר הטבעיות הזה חודר אל כל תחום של חייה, כאילו תמיד היא עושה הכול טיפה לא נכון.
עיניה המהירות של אחותה תפסו את המחווה שלה. "הזרוע שלך בסדר?"
קמי הנהנה. טובי המשיכה לקשקש בקשר לזה שהן צריכות לתפוס לעצמן שולחן וקמי צריכה לקחת אספירין נגד כל כאב שהוא, אבל קולה נמוג ממוחה של קמי, שנאחז בזיכרון, בהדפו מעליו את האורות, הצלילים, כל מה שהיה שייך לרגע הנוכחי.
שלושה קליעים.
לעולם היא לא תשכח את המספר הזה, והיא חטפה אותם בערב שהיה בעצם די דומה לערב הנוכחי. היא לבשה שמלה די דומה לזאת שטובי לבשה הערב, ויצאה לבלות בערב חם ומהביל במהלך העונה הגשומה, ממש כמו ערב זה. היו שם מוזיקה, גברים יפי-תואר ומועדון לילה, והיא הייתה נועזת בדיוק כמו טובי, כשטיפסה על חומת הארמון כדי לפגוש את חברותיה. היא לא הבינה מה קורה, עד שקנה נשק חצי אוטומטי הוצמד אל שיפולי גבה –
לא. היא נשפה אוויר ומיהרה להחזיר את עצמה אל ההווה. טובי הביטה אל תוך פניה ונראתה כל כך מודאגת, שקמי אילצה את עצמה לחייך חיוך חיוור. היא התנודדה מעט על עקביה, ואז הצליחה להרים את סנטרה ולהישיר מבט אל עיני אחותה.
המשך הפרק בספר המלא
