שני הבטים מרכזיים של מהפכת השיבה היהודית אל ההיסטוריה נדונים בספר הזה: הבניית הקולקטיב של מדינת ישראל כאומה ועיצוב דמותה כדמוקרטיה מערבית. התנועה הציונית שהולידה את מדינת ישראל ביקשה ליצור בארץ ישראל קולקטיב אומתי אחוד שישמש מופת מוסרי לעולם. החברה בישראל איבדה כל ענין בהפיכת כלל אזרחי המדינה לאומה מדינית. ישראל נתפסת בעיני קברניטיה כמדינת לאום במובן הישן והרע, מדינה שבה מיעוטים מופלים לרעה ומודרים ממוקדי קבלת ההחלטות על עתידה. ישראל הרשמית הפנתה עורף לדמוקרטיות המערביות, שבהן ראו האבות המייסדים של הציונות מופת לחיקוי, וחברה בגאווה למדינות לאומניות ואף אנטישמיות, דוגמת הונגריה של אורבן, פולין של מורבייצקי, הודו של מודי, ברזיל של בולסונארו, ארה“ב של טראמפ ורוסיה של פוטין. את הריאקציה נגד הציונות הפוליטית, טוען מנחם פיש, מובילים אלה הנחשבים לציונים האדוקים ביותר, ובראשם אנשי הציונות הדתית. פיש חושף את שורשי פרשנותה המסולפת של קבוצה זו לחזון הציוני. הוא עוקב אחרי תהליך התקבעותה של תמונת עולם קסנופובית ואנטיפוליטית ומצביע על התפקיד המרכזי שמילאו בתהליך קריאה סלקטיבית של המקורות ושהתקבעה בסידור התפילה. המחבר מצביע על מסורת יהודית אחרת, מסורת הנטועה עמוק בשכבת היסוד של הקנון היהודי. תפיסת העולם הזאת, הוא טוען, מעניקה לציונות הפוליטית עיגון תרבותי עמוק בהרבה מן ההגות המדינית המערבית שבה דבקו מחוללי התנועה.
