ראשית דבר
טוֹבּיאס
בן ארבעים וארבע
סן ז'אן דה לוּז, צרפת
"בוא הנה, אֵזֵקיאֵל," הוא אומר לי בצרפתית, ואני ניגש אליו. ידו פשוטה לפנים, ובכפו מונח צדף עגול חום בעל תחתית שטוחה. אני מתקרב לקחת אותו, והוא מרחיק אותו ממני.
"מה זה?" אני שואל. גם אני מדבר צרפתית.
"דולר חוֹל. כשתמצא אחד כזה, תשמור אותו. ורק כשתהיה מוכן, תשבור אותו. בשביל לתבוע את האוצר, חייבים לשבור אותו בדיוק באמצע."
"מתי אני אהיה מוכן?"
הוא פורע את שערי. "אתה כבר תדע."
אני מדלג בין הסלעים שעל שפת המים, לאורך הגלים הקוצפים ששוטפים את כפות רגלי. מעולם לא נזכרתי בכל השיחה מהיום שבו אבא שלי הביא אותי הנה. זכרתי רק את מראה הים, מראה חטוף של חול, הבזק של שמש הבוקר המוקדמת שהציצה מאחוריו ואת הדבר המוזר הזה שהיה בכף ידו. הוא עצמו נזכר מילה במילה בשיחה ההיא, ברגע נדיר של צלילות, בביקורי האחרון במוסד. הוא סיפר לי על הבן שלו, אזקיאל, וחזר בבהירות מפתיעה על השיחה שהיתה לנו באותו יום, רק כמה דקות לפני שביקש ממני לחפש אותו.
אולי זה היה סימן, גורל או משהו אחר בעל משמעות. כך או כך, מצאתי בחוף דולר חול במצב מושלם, ממש ביום שהתחלתי לחשוב על הבית הזה. אף שהוא צץ בזיכרוני רק כעבור שנים, מה שמשך אותי לשמור אותו התבהר לי לגמרי. איכשהו, בלי לדעת את הפרטים, הבנתי את המשמעות שלו.
המוח, ובמיוחד המוח שלי, עובד בדרך אירונית ואכזרית. ישנם זיכרונות שאני חי מחדש באופן קבוע, שפרטיהם כל כך חיים במוחי ונטועים בו עד כאב, אם כי הייתי עושה הכול כדי לשכוח אותם. זיכרונות אחרים, דווקא הזיכרונות היקרים ללבי, חומקים ממני מדי פעם. הזיכרון החמקמק ששתל את הזרע באותו יום, האינסטינקט שגרם לי להסתיר את הצדף ההוא — הם שעושים את כל העניין הזה למשמעותי ביותר. רק כשניסיתי לגלות את משמעותו של ה"אוצר", הבנתי את הלוך הרוח שלו באותו יום, שדמה מאוד להלוך הרוח שלי עכשיו.
מעולם לא היינו קרובים. אמא שלי ברחה ממנו בגלל מזגו ובשל מחלת הנפש שלו — הוא אובחן כסכיזופרני — אבל כעת אני מרגיש איזשהו קשר אליו. הייתי מלא פחדים מאז אותו יום, כעבור עשרות שנים, שבו מצאתי אותו מכוסה בצואה של עצמו וממלמל מילים מטורפות בצרפתית אל העוברים ושבים ברחוב ההוא בפריז. כשראיתי אותו במצב הזה, התחלתי לחשוש שיום יבוא ואני עצמי אסבול מאותו גורל — שכל מי שטוען שאכפת לו ממני ינטוש אותי בגלל מחלת נפש ואובדן שליטה. הפחד הזה הצמית אותי במשך שנים ומנע ממני להשקיע בעתידי, מנע ממני להאמין באנשים בלב שלם.
בעיני, אהבה היתה תמיד תלויה בדבר — עד שפגשתי אותה.
אמי מעולם לא הבינה לחלוטין את חומרת מחלתו של אבי. עכשיו אני משוכנע: היא הניחה שהוא פשוט השתגע. אף על פי שזה היה נכון בחלקו, לא היתה שם החלטה מודעת. הוא לא אִפשר לצד האפל שלו להשתלט עליו, כפי שהיא חשבה עד יום מותה, לדעתי. המחלה השתלטה על אבי, ובמשך שנים רבות חששתי שהיא תורשתית.
אבל בשלב הזה של המשחק, ההסתברות והגיל שלי משחקים לטובתי ומנבאים שלעולם לא אסבול מגורל דומה.
אני מוציא את הצדף שהלבין בשמש מהמקום שבו החבאתי אותו לפני חיים שלמים ומתחיל ללכת לכיוון המדרגות. הן מתפתלות על הצוק ומובילות אל קו הסיום שלי. עכשיו ברור לי, יותר מאי־פעם, שהבית מעולם לא היה הדבר שציפיתי לו. חיכיתי ליום הזה, לרגע הצלילות הזה, שבו ראשי ולבי לא מתנגשים עוד זה בזה.
אם הייתי צריך לסכם את חיי ואת המסע שלי במילה אחת, המילה הזאת היתה היום. עשיתי הכול בשביל הרגע הזה. האירוניה היא שמעולם, למרות כל הקנוניות והתחבולות שלי, לא חשבתי שיום כזה בכלל אפשרי בשבילי. הגורל חילק לי את הקלפים, והקארמה נהגה בי בדרכה המרושעת. המזל מעולם לא היה גורם משמעותי בחיי, אבל די היה לאופורטוניסט כמוני לדעת שלעתים הוא נוכח בחיי וברגעים אחרים נוטש אותי לחלוטין.
רשמתי את זה לפני, מזל. לך תזדיין.
אבל אם יהיה עלי להעריך את חיי בהשוואה לכוחות הבלתי נשלטים של מה שהיה יכול לשחק בזמן כזה או אחר לטובתי או נגדי, אני אצטרך להעיף ממני את כולם. יהיה עלי לבחור משהו אחר למדוד באמצעותו את חיי, ישות אחרת לגמרי, כוח קוסמי שיגבר על כל האחרים, היא.
בלעדיה, הייעוד שלי היה חסר משמעות, וכך גם היום הזה.
משום שהיא לא טעתה. אנחנו, מה שיש לנו ומה שמצאנו זה בזה — אלה הדברים החשובים ביותר. הדרך שהלכתי בה כדי להגיע הנה היתה מסתכמת בלא כלום, ללא אדם שאיתו אוכל לשקף את זה. ואין מסַפרת סיפורים טובה ממנה. אין עיניים שישקפו טוב יותר את ערכי מאשר עיניה של האישה שחלקה עמי את מסעי ועזרה לי לנווט את דרכי בכל המקטעים הקשים.
היא המראָה שלי, השופטת שלי, וכפי שגיליתי — היא הייעוד הבלעדי שלי. כשאיבדתי את דרכי, היא החזירה את הכיוון לנשמתי הגוועת. והיא ממשיכה להחזיר אותי לתלם, כוכב כה זוהר שאי אפשר להתעלם ממנו, לא חשוב כמה רחוק אני תועה.
אין בחיים כוח חזק יותר מייעודו של האדם. במשך שנים רבות חשבתי שהייעוד שלי אחר לגמרי — עד שהיא הראתה לי את האמת. תמיד החשבתי את עצמי לנוסע בודד, עד שהיא הגיחה באור גדול אל נתיבי. היא — יריבה, מאהבת, מורה, שותפת סוד וחברתי הטובה ביותר.
מספר הרגעים המשמעותיים בכל יום מהימים שביליתי על פני כדור הארץ יסתכם תמיד בה.
אם הייתי מצליח להשליך את הייעוד שלי, אם הייתי מצליח בהרס העצמי שלי, לא הייתי יודע שתחושה שלמה כזאת בכלל קיימת. לעולם לא הייתי מוצא בתוכי שלווה כזאת. מזמן היתה הפאניקה אוחזת בי ומזיקה לי עד לנקודת האל־חזור.
ברגע שאעבור בדלת הבית, לעולם לא אביט לאחור על אכזריותה של הדרך ועל מספר הצעדים שצעדתי לבדי. במקום זה אוקיר כל עיקול במסעי, חוץ ממכה אחת, שהיתה כה חסרת רחמים, עד שלעולם לא אוכל לנער אותה מעלי. לעולם לא. אובדן כה קשה, שלעולם לא יעבור יום בלי שיכאיב לי.
אח שלי.
המושיע שלה.
צלקת בלתי נמחית, שלעולם לא תגליד לגמרי ולנצח תהיה ההוכחה למסע המתיש שעברתי. אני כבר בחצי הדרך לפסגת הצוק כאשר הטלפון רוטט בכיסי.
ליידי בירד נמצאת בקן.
בכל מקרה כבר חשתי שהיא קרובה. מלמעלה אני שומע אותה קוראת בשמי בעודה מתרוצצת בתוך הבית. בהלה והתרגשות ניכרות בקולה. לבי דוהר ואני מתחיל לעלות במדרגות שתיים־שתיים.
"אני שומע אותך, מון טְרֵזור, אוצר שלי," אני עונה ומחיש את צעדי בלב הולם. בידי המִנחה העדינה. תמיד אשמע אותך.
אני כבר חנוק מרוב רגש, כשאני מהנהן אל שני העורבים שעומדים על המשמר בחלק האחורי של השטח ונכנס מהדלת האחורית. בּוֹ מקדם את פנַי בעמידה היהירה האופיינית שלו וסוקר אותי לפני שהוא מניח לי להעביר את אצבעותי על אוזניו. עם השנים למדתי להיות סובלני כלפיו, אף על פי שהוא עדיין מרגיש בעלות על האישה שלנו.
"בונז'ור, חתיכת בן זונה חמדן."
מכל התוכניות שהגיתי בחיי, מעולם לא רציתי שרעיון יתממש יותר מהרעיון הזה. אבל אם בו נמצא כאן איתה, זה אומר שלא רק שהיא קיבלה את המסרון שלי, אלא גם הבינה בבירור את המשמעות הכפולה שלו.
תפגשי אותי על קו הסיום.
אף שמעולם לא הנחתי את כף רגלי בבית הזה, סירבתי לעשות זאת בלעדיה, אני מקדיש לו תשומת לב מועטה בלבד בעודי פוסע לאורך מעקה הברזל של המדרגות. אני יודע בדיוק היכן אמצא אותה. במהלך השנים חלמתי את החלום הזה אלפי פעמים. לבי וגם ראשי יודעים את הדרך.
בריזה קלילה מלווה אותי לאורך המסדרון הארוך המרוצף באריחים ספרדיים, שקירותיו מחופים בטיח מחוספס בגון קרמל. עוד כמה חדרים, והבית היה נחשב לארמון, ועם זאת, הוא בהחלט מתאים למלכה.
אני סופג בדרכי רק פרטים מעטים, שכן הדבר שאני מתמקד בו מושך הרבה יותר. אש יוקדת וצורך עז פועמים בחזי, הולמים בו בכוח, כמו בפעם הקודמת שבאתי אליה עם בקשה. גם אז הייתי מבועת להחריד. פחדתי שהיא תסרב לקבל אותי בחזרה. שהיא האמינה לשקרים שלי. שאני עצמי האמנתי בהם כל כך הרבה זמן, עד ששכנעתי את עצמי שהם האמת.
לפני שתים־עשרה שנה הוצאתי אותה בכוח מחיי. כשעשיתי זאת, איבדתי את עצמי, את הייעוד שלי, את המשמעות ואת הראש.
מחצית מהשנים הללו עברתי בלעדיה בגלל פחד, רגשי אשמה וגינוי עצמי.
היום אני בא אליה אדם אחר, בזכות השנים שאיבדנו והשנים שהביאו אותנו לכאן. ייתכן שהיא לא האמינה לשקרים שלי, אבל אני האמנתי תמיד באמת שלה, באהבתה, בוודאות של לבהּ.
מפני שהיא הצילה אותי.
הכניסה שלי אל תוך חייה ואל תוך לבה היא ההישג הגדול ביותר שלי, הנכס המוערך ביותר שלי.
אוצר שכל גנב ראוי לשמו ינסה לגנוב.
אוצר שרבים כבר ניסו לגנוב ונכשלו. כי וידאתי שייכשלו. בעבר לא התרברבתי בהישג הזכייה בה בשל המחיר הגבוה. בעבר, רגשי האשמה שלי לא אפשרו לי לצאת בהכרזות כאלה.
העבר... הוא היה כל כך כואב.
הייתי אנוכי אז, אנוכי כמו עכשיו, איתה, ללא התנצלויות, מפני שמשקלו של הצורך עולה על זה של רגשי האשמה — ברוב המקרים.
אחרי ארבעים וארבע שנות חיים, אני משוכנע שהיא הדבר היחיד שאינני יכול לחיות בלעדיו.
ואשר לארבעים ושלוש השנים הבאות, לעולם לא אוהב אחרת.
היא אהבה רבים. זהו טבעה. זה מה שעיצב אותה. אבל הלב שלי חמדן, והוא בבעלותה של אישה אחת בלבד. דבר מעולם לא השתווה ולעולם לא ישתווה לסערה שהיא מחוללת בקרבי.
בגלל האנוכיות שלי, השאפתנות שלי, הקנאה והחמדנות שלי, כמעט איבדת את עתידי, כמעט איבדתי אותה.
מאז הסכמתה לקבל אותי בחזרה העברתי כל רגע ורגע מהזמן שלנו יחד בהענשה עצמית בעודי מחכה ומצפה ליום הזה.
ריציתי את עונשי.
ימי בכלא הסתיימו, ואני באופן רשמי אדם חופשי.
ובדיוק בגלל זה אני חייב למצוא אותה. ממש עכשיו.
התשוקה החורכת והכאב שבחזי גורמים לי למהר אליה. בו מטופף לצדי בחשיבות, נחוש להיות הראשון שיבקש את חיבתה.
"תתחפף מפה, כלב, היא שלי עד סוף הלילה."
בו ממשיך ללכת לצדי ומתעלם מהפקודה. נדרש יותר מחודש להביא אותו לארץ הזאת, והוא בילה שישה שבועות נוספים בהסגר. נראה שעכשיו כבר ביסס את מעמדו כראש הבית.
"תסתלק. עכשיו. או שבחיים לא אכין לך שום סטייק."
אוזניו מזדקפות כאילו הוא מודע למשמעות האיום שלי. הוא עוצר יחד איתי ומסתובב סביב רגלי. הוא נושך את אצבעות רגלי, מחזיר לי מבט בלי להירתע ומתרחק לאיטו.
בן זונה.
אני מגיע ליעדי ומוצא אותה בדיוק במקום שבו חשבתי שתהיה: היא יושבת במרפסת, ושערה הארוך מתבדר ברוח ומתפתל סביב פניה. ידיה מונחות על מעקה החומר העבה ועיניה צופות לעבר הים הרוגש. היא לבושה לבן, והבד המשיי יורד במחשוף וי נמוך על גבה וחושף כל סנטימטר מעמוד השדרה שלה. עורה זהוב מהשמש, אבל מראה הכנפיים העדינות לאורך כתפיה הוא שתופס אותי. עיני שותות אותה בצמא בתערובת של תשוקה והקלה.
הבאתה לכאן היתה הצעד האחרון באינספור צעדים.
אני מחכה שהיא תגלה שאני כאן לידה. בחלוף שנייה מהרגע שנעמדתי ליד הדלת אני רואה שהיא נדרכת, מכירה בנוכחותי. עיניים כחולות כהות, מֵימיות וזועמות, פוגשות את עיני שעה שאני בולע אותה וגרוני חנוק מרוב רגש.
עברנו דרך ארוכה מאז אותו יום במגרש החניה בווירג'יניה. אז, כל מה שהיה לי, פשוטו כמשמעו, היה החולצה שעל גבי, התנצלות שלעולם לא יהיה בה די והמאבק שהיא עוררה בתוכי לרצות לזכות בה, להחזיק בה, לתבוע בחזרה את כל מה שגנבתי לפני שנים.
והנה, הגענו רחוק כל כך.
כל כך רחוק.
נראה שמאז ועד עתה עברו חיים שלמים.
במובן מסוים חיכיתי... אבל מרגע זה, הכול עבר.
בתוך שניות אשלים את כל מה שתכננתי לעשות. היום הראשון של גזר הדין עולה בזיכרוני כשאני עובר בדלת ודוהר לקראתה. בשבריר השנייה שנדרש לי להגיע אליה, אני חי את הכול מחדש.
1
טוֹבּיאס
בן שלושים ושמונה
גיהינום, היום הראשון.
המשקל הפתאומי על חזי זורק אותי למצב של מודעות, שנייה לפני שנשימה לוהטת ומצחינה מכה בפני. אני פוקח את העיניים ופוגש בצלליתו הברורה של שד מחורבן על ארבע.
הכלב המטורף עומד בגאון על החזה שלי, והריר שנפלט עם נהימתו פוגע בסנטרי. הנביחה המלווה בליחה מצלצלת באוזני.
"פסיכופת," אני רוטן בצרפתית ומגרש את הבולדוג הצרפתי. נביחותיו רק מתגברות ככל שאני מתרומם ומתאמץ להרחיק אותו ממני. הוא לא שוקל הרבה, אבל הנביחות שלו מאותתות על דימוי עצמי עצום.
הבן זונה לא הפסיק לנהום לעברי מאתמול, מהרגע שנכנסתי בדלת. ססיליה מצאה את זה משעשע למדי.
אני לא.
אני מתרומם לישיבה בחדר החשוך וממשש את הריקנות לצדי במיטה. בו, שם שהלוואי שלא היתה מבזבזת על כלב, חושף את שיניו במקום שבו היא שכבה לצדי רק שעות אחדות קודם לכן. הוא יושב על אחוריו ונובח כדי לוודא שאני שונא אותו.
ואכן, שעות ספורות אחרי שהכירו בינינו, אני מחליט שזה נכון.
אני מתוח בגלל היעלמותה ומציץ מבעד לחלון. עדיין חשוך בחוץ כמו באמצע הלילה.
אני מעביר יד לאורך פני, והפחד מתחיל להתגנב לתוכי.
הופעתי אחרי שמונה חודשים, הבטחתי לה את העולם כולו, הסברים וארוחת בוקר ונשבעתי לזכות בה. אבל מיד אחרי סיור קצר בבית ומקלחת איבדתי את ההכרה. אני לא זוכר הרבה אחרי ההקלה שהציפה אותי כשעברתי את המפתן, שנוספו לה האדים החמים. הם הרגיעו אותי יותר מכפי שהצלחתי להירגע זה שנים.
ואחרי כל ההבטחות שהבטחתי, לא עברה אלא שעה מרגע שהוצאתי אותן מפי וכבר נכשלתי במימושה של כל אחת ואחת מהן — בגלל התשישות. אחרי שהאדרנלין התפוגג, התרסקתי, והתרסקתי חזק.
מה לעזאזל קורה איתך, טוביאס?
אני משליך מעלי את השמיכה, לובש את הבגדים שבהם הגעתי ומשתחל לתוך הנעליים שלי.
לאחר סריקה של החדר אני מוצא שעון קטן שנראה עתיק — מִקשת זהב עם פעמונים בראשו. הוא מונח על אחד ממדפי הספרים שלה, ואני מצליח לראות את השעה.
ארבע לפנות בוקר.
השעה מציינת את היום הראשון שלי בגיהינום.
לא רק זה, אני כמעט בטוח שהיא מתחרפנת.
לעזאזל.
קיוויתי שהיא תישן כל הלילה, אבל אני כבר מכיר אותה. בגלל הג'ט לג שגרם לי מסע בן שלושים ושש שעות, התעלפתי עוד לפני שהספקנו לנהל שיחה אמיתית. ממש איבדתי את ההכרה לפני שנתתי לה הסבר אחד לְמה שהרחיק אותי ממנה. אני זוכר שבזמן שהתנגבתי היא החליפה לפיג'מת פלנל מכף רגל ועד ראש. אני זוכר את הפרט הזה כי נראה לי משעשע שהיא טרחה עד כדי כך רק כדי לוודא שאני אדע שאין בכוונתה להעניק לי פרס מיוחד על חזרתי — כלומר את גופה. לא שזה מנע ממנה לזיין אותי בעיניים כשהיא חשבה שאני לא מסתכל.
אני בטוח שהיא בדרך כלל משכימת קום כי עליה לפתוח את בית הקפה שלה, אבל עדיין מוקדם כל כך, שהיא בוודאי לא ישנה מספיק. אני, לעומת זאת, ישנתי כמו מת, טוב מכפי שישנתי זה שנים, מפני שהייתי במיטה שלה. אני יודע שזאת הסיבה שבגללה היא לא נחה.
בגללי, ובגלל הכניסה המפוארת שלי בחזרה לחייה.
ייתכן שהנחתי את כף רגלי על הסף, אבל היא עדיין מחזיקה את הידית ומוכנה לטרוק את הדלת ולהשאיר אותי בחוץ אם אפשל. ואין ספק שהיתה לי התחלה מזהירה.
אני נאנח בתסכול כשבו ממשיך לנהום לכיווני במה שנראה כמו הכרזה כלבית על מלחמת טריטוריה. לבסוף אני נובח בחזרה.
"סתום את הפה!" אני קורא בצרפתית, ובו משתתק מיד. הוא מביט בי בראש זקוף, עיניו השחורות נוצצות, כאילו הוא מפקפק בסמכותיות שבקולי.
"ארצה!" בו מציית ללא היסוס. הוא מזהה את הפקודות הפשוטות. הוא מבין אותן היטב בצרפתית.
הכלב בעל האוזניים המחודדות מקפץ סביב עקבי בעת שהעיניים שלי מסתגלות לחשכה. אף על פי שאני להוט להגיע אליה — היכן שלא תהיה — אני לא מצליח להימנע מלהביט סביב חדר השינה מתוך סקרנות. החדר הזה שונה לגמרי מהחדר שהכרנו בו. החדר בביתו של אביה שבו ניצלתי אותה, זיינתי אותה ופגעתי בה, לפני שהתחלתי לסגוד לה, לאהוב אותה.
היא אמרה שהבית שלה לא להיט, אבל כל חלק בו קיבל נגיעה של צבע, של השראה, או שיש בו משהו ממנעמי החיים.
היא כאילו תכננה בתשומת לב כל חדר בבית הזה הן כמקדש והן כעדות להתפתחות שלה. אני יכול לראות אותה בכל החלקים המתוחכמים בו, ביצירות האמנות, בבחירות שעשתה.
אני מדליק את המנורה עם אהיל המוזאיקה הצבעוני בסגנון טיפאני שניצבת על שולחן, שפעם היה לו שימוש אחר, ובוחן את הספרים בעלי הכריכה הקשה שהיא עדיין לא סידרה על המדפים. אני רואה כמה פתקים בכתב ידה שמונחים לצד ערימה של חשבונות, מעין רשימת מטלות.
לארגן התרמת מזון לקראת חג ההודיה (להשאיר בבית הקפה).
להצטרף ללשכת המסחר.
להירשם לסדנת בישול?
יוגה חמה?
ערב בנות עם מריסה?
מועדון קריאה?
להיפגש עם מר חתיך?
אני כובש את הדחף המאיים ומחליט לא להתחיל את שיחת הבוקר בשאלה "מי זה לעזאזל מר חתיך?"
בגלל מצבי הנוכחי אני הודף מעלי את אינסטינקט השליטה הטבעי לי כדי שאוכל להתפייס איתה, לפני שאכריז על מלחמה על טריטוריה. ובמלחמה אני מתכוון לקרב בהיקף מלא, כך שנוודא שאנחנו עושים כל דבר שעולה על הדעת כדי לשחזר את מה שהיינו, את מי שאנחנו מתחת לחורבותיה של המלחמה הקודמת.
אני עדיין נבוך מן הגילוי שלי כשאני הולך לחפש אותה במטבח. הוא ריק, ואני נעשה עצבני יותר, אם כי אינני מצליח שלא לחייך למראה הפרנץ' פרס שעל השיש. ובאותו הרגע, חרב הפיפיות של מצבי ננעצת בחזי.
אולי אני כאן, איתה, אבל לא כפי שאני רוצה להיות.
סבלנות היא חלק חיוני במאמץ שלי לזכות בה בחזרה, אבל היא גם עקב אכילס שלי.
עבר זמן רב מאז שהיינו יחד באמת. שנים חסרות רחמים חלפו מאז שהיינו שלובים זה בזה והתוודינו על אהבתנו בחצר האחורית של רומן, לפני שנקרענו זה מזה בגלל הנסיבות הגרועות ביותר, שאת חלקן יצרתי בעצמי.
מאותו רגע, לפני שנים רבות, ועד הרגע הזה — כל הקשיים שהתמודדתי איתם בשמונת החודשים האחרונים, כל המכשולים שגברתי עליהם כדי להגיע לכאן, כדי לעבור את סף דלתה — הכול נראה לי מוצדק.
אבל גם אם היא קרובה, היא לא איתי. עדיין לא.
הספקות מתגנבים כאשר אני מביט סביב המטבח ומחפש מקום מובן מאליו להשאיר בו פתק, אבל לא מוצא דבר. ובכל זאת, האינסטינקטים שלי אומרים לי שהיא לא בבית. אני פותח את הדלת האחורית לבו, משב רוח צונן מצליף בפני והפאניקה מתחילה להצטבר.
היא עזבה?
זיעה מצטברת על מצחי כשאני מביט מטה על הכלב, שללא ספק סובל מתסביך נפוליאון. הוא עושה את הצרכים הראשונים של הבוקר וכל הזמן ממשיך לנהום לעברי. ברור שלא נסתדר מיד, אבל עניין גדול יותר גורם לדם להלום ברקות שלי.
אני יכול להאשים אותה אם היא באמת עזבה?
אתמול עשיתי צעד גדול, אבל כשהתרוממות הרוח מהופעתי הפתאומית התפוגגה והמציאות החלה להכות שורש, הרגשתי שהיא שומרת ממני מרחק כדי להתגונן.
אני עוקב אחרי בו מהמרפסת ונושף לתוך כפות ידי. הקיץ האינדיאני כבר חלף, ונראה שגל קור פתאומי הגיע במפתיע במהלך הלילה ללא אזהרה מוקדמת, כמעט כמוני. צינת הסתיו חודרת לעצמותי בשעה שאני יוצא מן המרפסת והולך לחצר. אני חש הקלה כשאני רואה אותה. היא רוכנת מעל גינתה ועובדת לאורה של מנורה ניידת, כשהיא לבושה רק בפיג'מת הפלנל ובמגפי הפרווה השחורים שלה.
הדחף לנגוע בה, לטעום אותה, לזיין אותה, לתבוע אותה בחזרה, מזמזם בתוכי. הוא דרישה סמויה שאני מסרב להיענות לה אף שכל גופי כואב. ואני יודע שהיא מרגישה צורך זהה.
אלה מי שאנחנו.
אצלנו, להסתכל זאת אהבה, להילחם אהבה, להזדיין אהבה. אפילו עכשיו, כשאנחנו מנסים להיחלץ מן הפחדים שלנו, שהם משותפים אך שונים, אהבה.
זאת עובדה שהיא מסרבת להניח לי להכחיש. עובדה שהשלמתי איתה. הדלק שאני זקוק לו בשביל המאבק שמצפה לי. "לא חשוב איך נהיינו, היינו ואנחנו עדיין. אתה גנבת את לבי ואפשרת לי לאהוב אותך באמצעותו, וגם וידאת שאני אדע איפה הבית שלו."
אני צריך להאמין בזה. חייב להאמין בזה. המילים שלה הן הכוח המניע אותי. אולי עברו שמונה חודשים, אבל המסע בחזרה אליה נדמה לי כנצח.
כל מה שהיה בינינו הסתכם תמיד באהבה, כפי שהיא ציינה בתעוזה ולא השאירה לי ברירה אלא להפנים את האמת ולהיכנע לה.
האמת היא שאני אוהב אותה בלהט כזה, עד שאני לא יכול לסבול את הרעיון שזה יימשך אפילו יום אחד נוסף, אפילו שעה אחת נוספת. אבל אני אחכה. בשבילה אני אתאזר בסבלנות.
והדרישות שלי יהיו מועטות.
בנסיעה הביתה היא ישבה כעומדת על המשמר והביטה בי כמו באדם זר שהיא מנסה לפצח. היא נראתה קשוחה כמו עכשיו, כשהיא נועצת כף קטנה באדמה. היא במגננה.
אני מתקרב אליה ויודע שזה רק עניין של זמן עד שהיא תחוש בקרבתי. היא תמיד חשה בי, כשם שאני חש בה.
בו, המזדיין התאוותן, מגיע אליה ראשון.
"היי, מתוק," היא ממלמלת אל הכלב שלה בקול צרוד, מסירה מידה כפפה מלוכלכת בחול ומעבירה את אצבעותיה לאורך גבו. כשהיא מדברת, היא לא טורחת להציץ בכיוון שלי. "הוא העיר אותך?"
"זה לא חשוב. קפוא כאן. אני אביא לך מעיל."
"אני בסדר." היא שבה ועוטה את הכפפה, חוזרת לעבודתה, משליכה הצידה מעט אדמה ולוקחת מְכל עם מגוון שתילי פרחים צבעוניים.
"היה לך חלום?" אני שואל בידיעה שזה אחד הדברים שמטרידים אותה.
"זה לא מה שקורה תמיד?" היא עונה בטון עוקצני.
אני כורע לצדה. היא ממשיכה לנעוץ את הכף באדמה.
"צריכה עזרה?"
"לא. אני מסתדרת."
"דברי איתי," אני מפציר בה ובוחן את צדודיתה באור הצהבהב.
היא נועצת את הכף שלה באדמה, דוקרת אותה, בו בזמן שהשתיקה שלה דוקרת אותי, ואני לא עושה דבר לעצור בעדה. היא עצבנית או פגועה, או גם וגם, וזה הדבר האחרון שאני רוצה.
זה היום הראשון, טוביאס.
"דברי איתי, ססיליה."
"אולי אני לא רוצה." התשובה שלה שקטה כל כך, עד שאני לא בטוח אם היא רצתה שאשמע. אני לא טורח להתגונן. היא כבר ניצחה. היום לא נועד להתקוטטות, אלא לכניעה. כל כך התגעגעתי אליה. במהלך השנים, בחלוף החודשים, תהיתי לפעמים אם אני מדמיין חלק מן הצורך שלי בה, מהחיבה שלי אליה. התיאוריה הזאת הלכה לעזאזל ברגע שנכנסתי לחדר ההנהלה וראיתי אותה אחרי שנים של פירוד. זה היה רק שקר נוסף שסיפרתי לעצמי בימים ובחודשים שעברו מאז שסילקתי אותה. אין שום טעם לנסות למצוא היגיון באהבה. היא לא מתחשבת בסיבות שלך, בין שהן נכונות ובין שלא. האהבה אינה מתחשבת בנסיבות ולא שמה זין באיזה מצב היא מעמידה אותך. היא רגש אכזרי, היא אינה יודעת מחילה והיא לעולם לא תניח לך לשקר לעצמך.
מבטי קבוע בצדודיתה מתוך צורך נואש לזכות במבט חטוף מעיניה הכחולות כים. אני מתיישב על עקבי ומתכונן למאבק הראשון מני רבים.
"למה עכשיו?" היא שואלת כשהיא מוציאה שתיל של חרצית מהמכל ושותלת אותו באדמה הממתינה. "חיכית עד שאני אתמקם בחיים חדשים. חיים חדשים שלא כוללים אותך. וזה לא מתאים לך בכלל. למה?"
"הייתי חייב..." אני פולט נשיפה יגעה, והיא נותנת בי מבט אלכסוני. "כל מה שאגיד לך עכשיו יישמע כמו תירוץ, אבל יש לי סיבות, הרבה סיבות. ואומר לך את כולן."
היא עוצרת לרגע את תנועת אצבעותיה, המהדקות את האדמה סביב השתיל. "אני מקשיבה."
"אני מצטער שנרדמתי. זה הדבר האחרון שרציתי לעשות. אני בג'ט לג."
היא לא טורחת לשאול איפה הייתי. היא רגילה לא לדעת. או גרוע מזה, כלל לא אכפת לה.
"הייתי בדובאי, בעניינים של אקסודוס. בדיוק רכשנו חברה. זאת היתה המשימה האחרונה שלי כמנכ"ל בפועל, לפני שהתפקיד עבר לידֵי שלי. לא ישנתי כבר כמה ימים. כשגמרתי לסדר הכול, באתי ישר אלייך ו..."
"ישר אלי?" היא אומרת בלעג. "אתה יודע מה, טוביאס, אתה צודק. כל מה שתגיד עכשיו יישמע כמו תירוץ. אולי כדאי שתחזור לישון."
"תני לי להסביר."
"אני לא יודעת אם אני מעוניינת בהסברים שלך כרגע."
"טוב, מגיע לך לשמוע אותם, וממש קור כלבים בחוץ. בואי ניכנס ונדבר."
היא מתעלמת מבקשתי וממשיכה בעבודתה כאילו לא שמעה אותי.
"אני לא הולך מכאן," אני לוחש רכות, בידיעה שאני לא מגיע איתה לשום מקום. היא לא רוצה לשמוע אותי, לא עכשיו. אני נעמד, ובניגוד למה שהצהרתי, נכנס הביתה ופונה לחדר השינה שלה. אני מוציא קפוצ'ון משידת המגירות שלה וחוזר החוצה, בדיוק כשהיא מרוקנת מכל נוסף. היא מביטה בי כשאני מושיט לה את הבגד העבה.
"אני בסדר."
"ססיליה, קפוא כאן."
היא קמה על רגליה, מורידה את הכפפות, חוטפת את הקפוצ'ון מידי ומושכת אותו מעל לראשה. הלוגו של האוניברסיטה שעליו משמש תזכורת בוהקת לכך שהחמצתי את ארבע שנותיה בקולג', את כל הקיצים שבילתה בצרפת בין לבין ואת השנים שאחריהן. תזכורת כואבת לכך שהיו לה חיים שלמים בלעדי. למרות הדיווח היומי שקיבלתי על מצבה, כולל המידע שיכולתי לעכל על חייה האישיים, רוב הפרטים האינטימיים לא ידועים לי. ממילא לא הייתי יכול להתמודד איתם. ובכל זאת, יותר מפעם אחת הסתקרנתי מאוד, שתיתי את עצמי לדעת ועצרתי את התקדמותי. כעת היא עומדת מולי, עיניה חשדניות, ועצם קרבתה אלי מציתה אש בעורקי. המשיכה שלנו מוחשית. דופק מתמיד פועם בינינו מאז היום שנפגשנו בו. אפילו באור הצהוב הדלוח אני יכול להבחין בנמשים הדהויים שעל אפה. פניה סימטריות בצורה מושלמת, ובסנטרה יש גומה קטנה. אני מתקרב כדי לגעת בה, אבל היא מתרחקת.
כעת היא מתנודדת בחוזקה, ואני מרגיש כל תנודה. אני תוחב את ידי לתוך כיסי הג'ינס שלי ובועט באבן משוחררת משולי גינתה, מחזיר אותה למקומה. "על מה היה החלום?"
היא נושכת את שפתה, מרימה את מבטה המרוחק ומדברת. "פרויד בטח היה אומר שהפירוש שלו הוא שאני לא באמת מכירה אותך." היא חוזרת לשבת על הברכיים. "למשל, אני לא יודעת באיזו משחת שיניים אתה משתמש."
"זה קל. מה עוד קרה?"
"אני לא זוכרת."
"את משקרת. אני מוכן להתערב שאת כאן בחוץ בגלל החלום ההוא. כי אני מכיר אותך."
היא פולטת נשיפה מאומצת. "אני חייבת לסיים את זה."
"זה נקרא ריבוי משימות." אני כורע שוב ומזיז אותה הצידה כך שנחלוק את מרחב העבודה. אני לוקח כף נוספת מארגז הכלים המיושן, העשוי עץ, שמונח על מדרכת האבן שמאחורינו.
"מוקדם בבוקר, אתה עייף, ואני לא צריכה שתעזור לי."
"אנחנו נהיה יחד. היום, מחר וגם מחרתיים, ססיליה."
"רק... תתרחק קצת, טוביאס." הרעד בקולה אומר לי כל מה שאני צריך לדעת. היא ניגשת לשק גדול של אדמה וגוררת אותו לעברי. אני לא עוזר לה, כי אני בטוח שאם אנסה להתקרב אליה אפילו קצת, היא תדקור אותי בכף החפירה שבידה.
היא כועסת. ציפיתי לכעס, אבל הוא בכל זאת מכאיב לי. אתמול התפרצתי בלי רשות למרחב שלה, ממש כמו שעשיתי כשהתחברנו, ואני לא רוצה שזה יקרה שוב, אבל הדחף חזק ממני.
היא מטה את ראשה כאילו חשה בקונפליקט שמתחולל בתוכי, אף על פי שאני לא מסגיר דבר. "אני לא רוצה לריב, טוביאס."
"ממתי את כל כך פוחדת מעימותים?"
"אני לא פוחדת." הגננית העצבנית קורעת בקלות את שק הפלסטיק העבה. "פשוט אין לי מה להגיד לך כרגע."
"עם כמה שקרים נתחיל?"
עיניה הכחולות הכהות מביטות בי במבט מקפיא. "בניתי לי חיים כאן. עד כמה שהם נראים זמניים, אני לא עוזבת אותם בשבילך. לא הפעם."
"טוב, אני מבין למה. את נמצאת במסלול המהיר לחיים מרגשים. יוגה חמה? לשכת המסחר?" אני מאגרף את כפות ידי לצד גופי. הוויכוח הזה יחכה לפעם אחרת.
"ברור, התחלת לחטט. ממש מתאים לך לבוא הנה ולפלוש לפרטיות שלי אחרי שנים בנפרד."
"ידעת במי את מתאהבת."
"זה לא אומר שרציתי את זה."
"זמן ופירוד לא נחשבים כשמדובר בנו. זה כבר ברור."
"אבל הם כן נחשבים. הם נחשבים בעיני. אני יודעת שהסכמתי לנסות, אבל מה בדיוק אתה חושב שיקרה? שאני פשוט אכנס בחזרה למשבצת, בלי שאלות, אפשק את הרגליים ואפתח את הלב? אני כבר לא הבחורה הצעירה ההיא, טוביאס. אני לא אותה אישה."
"אנחנו מדברים עלייך, ואני מכיר אותך. אם לא היית מסוגלת להיות אותה אישה, אישה שסולחת ואוהבת כמו שרק את יכולה, לא הייתי ישן אתמול בלילה במיטה שלך. ואני לא יודע מה התוכניות שלנו, כי עדיין לא דיברנו כמו שצריך, עדיין לא עשינו יחד אפילו תוכנית דפוקה אחת. עכשיו אנחנו במשא ומתן. על מה היה החלום הדפוק שלך?"
"על מה הוא כבר היה יכול להיות?"
"אני לא עוזב אותך. לא היום, לא מחר ולא מחרתיים. לסבתא יהיו גלגלים קודם. אני אוכל דאבל מק רויאל לפני שזה יקרה."
המשפט האחרון הזה היה טעות.
"אתה חושב שזה מצחיק?" היא נועצת בי מבט נוקב, כולה מלוכלכת מאדמה ועיניה נוצצות בהאשמה ובכעס שאינו מרפה.
"אני חושב שקצת חוש הומור יחסוך שפיכות דמים, אבל מהבעת הפנים שלך ברור שאת חושבת אחרת."
"חיית איתה." ההודאה שלה חזקה רק קצת יותר מלחישה.
"חלמת על אלישיה?"
"היא הכירה אותך. נתת לה להכיר אותך. היא ידעה באיזו משחת שיניים אתה משתמש. בבוקר היא בטח בחרה את העניבות הדפוקות שלך. אתה אפשרת לה לדעת דברים."
"תפסיקי." אני מניד בראשי. אני שונא את הכיוון שהשיחה הזאת מתקדמת בו. "אל תעשי את זה."
"זרקת אותי, אבל חיית איתה. אני אפילו לא זכיתי לראות איפה אתה גר."
"זה לא נכון. ראית את המקום היחיד שהחשבתי אי־פעם לבית. החור העלוב של דודה שלי בקצה העיר. זה היה המקום היחיד בטריפל פולס שהחשבתי לבית. בכל שאר המקומות רק הנחתי את הראש בין נסיעת עסקים אחת לשנייה. מאז שההורים שלי מתו לא היה לי בית אמיתי, ולא חייתי איתה."
"היא גרמה לזה להיראות כאילו כן חיית איתה."
"ואני אפשרתי לך לחשוב ככה."
"ברור שזה מה שעשית," היא פולטת צחוק מאולץ.
אני לא יכול להימנע מהמרירות שבדברי. "מי שגר בבית מזכוכית, ססיליה. אני צריך להזכיר לך שענדת טבעת אירוסים עם אבן ענקית של שני קראט כשחזרת לטריפל, אחרי שעזבת את הארוס שלך, הארוס שגרת איתו? או שאולי הוא עדיין בתמונה?"
תרגיע, טוביאס. מיד.
אני עוצם את עיני מפחד שאראה את השפעתה של ההערה האכזרית.
"איך אתה מעז," היא אומרת בקול שבור שבקושי נשמע. "אז זה באשמתי? הייתי חייבת להמשיך הלאה. לא השארת לי ברירה."
"אני יודע," אני מלעלע. "אני מצטער. הקנאה דיברה מגרוני. תשאלי אותי מה שתרצי."
היא מפנה את פניה ממני, ושתיקתה רק מגבירה את כאבי.
"אנחנו צריכים לדבר על זה. אנחנו כבר בזבזנו יותר מדי זמן."
"אנחנו?"
"בסדר, אני. מֶרְד!" אני מאגרף את כפות ידי. "אם את רוצה לעשות השוואות מי אשם יותר, אני לוקח הכול על עצמי. הכול, אוקיי? ובקשר לסידורי המגורים, לי... לנו... יש דירה בשארלוט, בית בפריז, דירה בספרד ודירת מסתור בגרמניה."
"לך ולאלישיה?"
"את רצינית עכשיו? לנו, לָך ולי. היא מעולם לא היתה חלק מהעתיד שלי, ססיליה."
היא נראית כשוקלת את הדברים. "וקו הסיום?"
אני מהנהן. "עדיין שם. אף פעם לא דרכתי בו. ואת ואני למעשה גרנו יחד בבית של רומן."
"זה לא אותו דבר. ובכל מקרה זאת היתה רק אשליה, נכון?"
"לא נכון. ואת רק חלמת חלום. אני יודע שבעינייך חלומות הם אמיתיים, אבל זה היה רק חלום."
"או אות אזהרה שאני צריכה להתייחס אליו ברצינות."
דקירת חרב. אני מרגיש אותה בכל מקום. אבל אני מוכן לתת לה לנצח במלחמה הזאת ובאלף מלחמות נוספות.
"לא היינו יחד הרבה זמן," אני מנסה ומתכווץ כשאני רואה שזה לא עוזר אפילו טיפה.
"אם אנחנו מנהלים רישום ואם אתה מתייחס לדייטים, אז גם אנחנו לא היינו יחד הרבה זמן."
"אנחנו לא יצאנו לדייטים, אל תמעיטי בערכו של מה שהחזיר אותנו לנקודה הזאת. התאהבנו, וזה הרס אותנו ואת כל מי שהיה סביבנו. הרסנו חיים, גם את החיים שלנו. והאשמה מוטלת עלי. אבל הנה אנחנו, ואנחנו עדיין אוהבים אחד את השני, עכשיו יותר מתמיד, כי אנחנו חכמים יותר ומבינים מה איבדנו. יום אחד לא יספיק כדי להתגבר על מה שאמרתי ועשיתי, על השקרים שסיפרתי, או על החרא שאנחנו צריכים להתמודד איתו. אבל אני מודה בחלק שלי באשמה, כמו שביקשת שאעשה, כמו שאת צריכה שאעשה, כמו שאני צריך לעשות. ואני רק מקווה שתשאלי אותי על כל מה שאת צריכה לדעת כדי שאוכל להודות בכול ולא נבזבז עוד זמן."
היא מתיישבת על עקביה ומשפילה את המבט. "בסדר, אז תתחיל במה שהבטחת. האמת. למה חזרת עכשיו?"
"הרבה מזה קשור למימוש התוכניות שהנעתי לפני יותר מעשרים שנה, ובעיקר המעמד של טיילר בבית הלבן. לא ציפיתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן, וכשזה התארך, הייתי צריך לבטל את כל העיסוקים האחרים שלי כדי לעשות את זה כמו שצריך. הייתי חייב לפקח מקרוב על האנשים המעטים שסמכתי עליהם שיקבלו את השליטה יחד עם שון כדי שאת ואני נוכל..." אני נאנח בתסכול. "הדבר האחרון שרציתי היה לרדוף אחרייך ואז להסתובב וללכת בזמן שאנחנו מנסים לפתור את הבעיות בינינו..." הכעס מתנחשל גלים־גלים כשאני נזכר בגיהינום שעברתי אחרי שהיא עזבה. "ואת נעלמת למשך שבעה שבועות מזוינים לפני שמצאתי אותך."
"היו לי כל הסיבות בעולם לעשות את זה."
"במשך שבעה שבועות ירדתי מהפסים כי לא השארת עקבות." אני מאגרף את כפות ידי על הירכיים בניסיון לשכך את כעסי. "וידאת שכך יהיה."
"כסף," היא מזכה אותי בתשובה. "אפשר לעשות איתו הרבה, כמו שאתה יודע היטב. לכן הבית הזה והמסעדה שייכים לאמא שלי בעיני החוק." היא מפסיקה לחפור. "אולי לא רציתי שימצאו אותי."
"השתגעתי מדאגה."
"כבר לא הייתי שלך ולא היתה לך זכות לדאוג לי. וידאת את זה."
"תמיד היית שלי. שמתי עלייך עין כשהיית בת אחת־עשרה, ססיליה, בלי קשר למה שהרגשתי אלייך. אולי הייתי ראוי לגיהינום שעברתי בשבועות האלה, שבהם לא ידעתי, אבל לא יהיה ולוּ רגע אחד בחייך שבו לא תהיי תחת ההגנה שלי. אכזבתי אותך פעם אחת, ואעשה כל מה שבכוחי כדי לא לאכזב אותך שוב. תאמיני לי, עד שהגעתי אתמול, עשיתי כל מאמץ להבטיח שאף אחד לא בא אלייך, חוץ ממני."
