פרק 1
הָיֹה היה איש שתר את העולם ואיבד את ידידיו, מבולבל היה בליבו ומעורער בנפשו; הוא שמע את הסיפור מאדם שהכיר פעם – ח'ליף אחד ולו שישה בנים.1 מטבעם היו השישה בעלי שאיפות נעלות, ורגשות גאווה מילאו את נפשם. הם היו בקיאים בכל המדעים של זמנם, ולא היה מי שישווה להם בידיעותיהם.
כיוון שכל אחד מהם היה רב-אומן של אומנויות העולם הזה, וכיוון שכל אחד מהם היה כאדם הראשון בשני העולמות,2 הזמינם אביהם יום אחד לשבת יחד. "כולכם", פתח ואמר, "בקיאים בידע של העולם הזה, אתם בניו של הח'ליף, מלכים – מהו הדבר שחסר בחייכם ואותו תבקשו בכל מאודכם? לוּ היו לכם מאה משאלות, או אפילו רק משאלה אחת, אמרו לי מה הן, כל אחד ואחד מכם, וכאשר אדע משאלותיכם אוֹרֶה שיתממשו הדברים, איש איש על פי מאווייו".
ראשון הנסיכים קם לגלות את סודו וכך אמר: "רצוני קשור למלך השדים האדיר והמכובד, יש לו בת בתולה שאפילו הלבנה לא תשווה לה ביופייה. היא יפה כמו הנפש ועדינה כנשמה, נאווה מכל העלמות בשמיים ובארץ. לוּ אוכל להגשים את משאלתי, רק אליה אשתוקק ואותה אבקש עד יום מותי. כה יפה היא. איך אפשר לרצות שלמות מעבר לזה? מי שקרוב לשמש, מדוע יבקש לו קרן אחת בלבד? אישה זו היא תשוקתי, ואם לא תתממש, טירוף יהיה גורלי".
תשובת האב
אמר לו אביו: "היזהר מפני התאווה, כי כשהיא גוברת אתה נעשה שיכור לגמרי. כשלֵב גבר שבוי ברדיפה אחר סיפוקים, כל משאבי הווייתו מתבזבזים. אך כל אישה הדומה לגבר בהתנהגותה, תהיה שוות נפש לחלוטין לתאווה שכזו, בדיוק כמו האישה בסיפור שאספר לך, על אישה שהופרדה מבעלה והפכה מנהיגת הגברים בחצר האלוהים".
***
סיפור על אודות האישה הצדיקה שבעלה יצא למסע3
הָיֹה הייתה אישה טובת לב וטובת מראה, נאים פניה ותלתליה בלילה וביום. היו בה נדיבות לב, מעלות רבות וענווה, טוּב ליבה היה מופת לכול והיא ניחנה במתיקות ובקסם רב. כל שערה משערות ראשה הסתלסלה בחמישים או שישים תלתלים. יפי צורת עיניה, כשקדים, וגבותיה, כקשתות, היה מוחלט כמו כתבי הקודש שאין עליהם עוררין. כשהישירו עיני האזמרגד שלה היה במבטה כדי לקטול את הענק ממעייני חיד'ר.4 הגיבורים אומרים ששפתיה המחייכות היו כצדף אשר מתוכו בהקו שיניה כפנינים. שפתיה היו כאבני אודם, ומאחוריהן נגלו פניני שיניה הבורקות. סנטרה היה כתפוח כסוף, אשר ממנו התייסרה האנושות כולה בסבל רב. למראה פניה אפילו השמיים נכרכו אחריה במלוא נשמתם, כפי שעשו מעריציה בני האדם. אלו המפזרים מילותיהם כפנינים כינוּהָ "מרג'וּנה", החומלת. היא הייתה אישה מרשימה, וכבר בדברי הימים נחשבה לאחת מאותם גברים עזי נפש כארי.
יום אחד התכונן בעלה של אישה זו לצאת למסע עלייה לרגל. היה לו אח צעיר שטוּב לב לא היה מטבעו. הבעל ייפה את כוחו של האח והפקיד בידיו את כל נכסיו. לאחר שסוכמו הדברים יצא למסעו.
האח קיבל על עצמו את המשימה, ועל פי פקודת אחיו דאג היטב לאישה. יומם ולילה טרח למענה ובכל שעה שלח לה דבר מה. יום אחד שיגר מבטו אל אישה זו: מבעד לצעיף נגלו אליו פניה הקסומות. ליבו החסיר פעימה, ראשו הסתחרר; לא, איך אתאר מה באמת קרה לו?
וכך, בבת אחת, נפל אל תוך מלכודת היופי שבה החיים כולם נטרפים. הוא נאבק בכוח ההיגיון, אבל עם כל רגע שעבר נעשתה אהבתו לוהטת יותר ויותר. כיוון שהיה מנוּע מלפנות אליה, לפי שעה לא עשה דבר בעניין. אך כאשר השתלטה עליו האהבה והשכל הישר אבד, הלך וגילה את רגשותיו בפני האישה. הוא משך אותה אליו בכוח, הפציר בה, הציע לה זהב, אך היא דחקה אותו ממנה בבוז ואמרה לו: "האם אינך מתבייש בפני האלוהים? האם כך אתה מכבד את אחיך? האם אלו הם אמונתך ויושרך? האם כך אתה שומר אמונים לאחיך? לך, הבע חרטה ובקש מחילה, חזור לאלוהים והימנע ממחשבת רוע שכזו".
אמר האח לאישה: "אין טעם. את חייבת להיענות לי כעת, אחרת אחדל מלדאוג לך, אחשוף אותך לבושתך, אעלוב בך ברבים. עוד רגע ואשלח אותך לאבדון, אביאך על עברי פי פחת".
אמרה לו האישה: "איני מפחדת מאבדון. אובדן החיים טוב לי מאשר אבדון זה".
אחרי הדברים האלה חשש האיש הנלוז פן תספר האישה לבעלה את שאירע. כדי להגן על עצמו הלך אדם נתעב זה ושילם זהב לארבעה אנשים, כדי שרשעים אלו יעידו כי אישה זו אשמה בניאוף.
כאשר הובא המקרה לפני השופט, גזר זה מייד את עונשה – להיסקל באבנים.
לקחו אותה לשדה פתוח בדרך ראשית, והשליכו עליה אבנים מכל עבר.
לאחר שרגמוה באין-ספור אבנים, חשבו שנשמתה פרחה ממנה – וכאזהרה לאנשים למען יראו וייראו, השאירוה שם כמות שהיא.
האישה חסרת המזל נותרה מוטלת על הארץ מלוכלכת מעפר ספוג דם. כשחלף הלילה והבוקר הפציע החלה לחזור לעצמה אט-אט. היא גנחה בכאב ובחולשה, לחייה הסמוקות שטופות דמעות.
כשזרח היום עבר בשדה בדואי רכוב על גמל, וכששמע את בכייה קרב אליה, ירד מהגמל וצעד לעברה.
"הו, אישה", קרא אליה, "מי את ומדוע את נראית כמו מת?"
אמרה לו: "אני פצועה ושרויה במצוקה".
אמר לה: "אעזור לך".
הוא הושיב אותה על הגמל ונשא אותה במהירות אל ביתו, שם טיפל בה במסירות יומם ולילה עד שהחלימה והקסם שב אט-אט לפניה, קסם שהותיר רושם רב על סביבתה. ושוב פרח הרימון של פניה ונראה רענן, ומחלפות ראשה הסתלסלו מטה. מתחת לאבני הסקילה קמה והייתה יפת מראה, כמו אבן אודם שנחצבה מסלע קשה.
כשראה הבדואי את יופייה – נחרץ גורל חייו. מאהבת פניה לא ידע את נפשו, וגופו התפתל מכאב עמוק.
אמר הבדואי לאישה: "היי נא אשתי החוקית כי מתִּי, השיביני לחיים והתאחדי איתי".
אמרה לו: "הרי כבר יש לי בעל אחד, האם אפשר שיהיו לי שניים?"
לבסוף, כשאהבה טורפת את דעתו, ביקש הבדואי לדבר עם האישה ביחידות.
אמרה לו: "הו אתה, שראשך סוטה מהאמונה, אינך חושש מזעם האל? למען השם, אתה הוא שסייע לי – האם עכשיו תיכנע לפקודתו של שד מרושע? עשית מעשה טוב, אל תקלקל זאת, אל תפר את מצווֹת האמונה הקדושה. כבר לפני כן סירבתי למעשה כזה, ועל כן סבלתי ייסורים רבים ונסקלתי באבנים. עכשיו אתה מבקש לי לעשות שוב את אותו המעשה – אינך יודע עד כמה טהורה אני באמונתי? גם אם תקרע את כולי לאלפי חתיכות – לא תמצא רבב בגופי. לךְ לךָ, כי בשביל לקנות סיפוק לתשוקתך אתה תשלם בייסורי נצח של נשמתך".
בגלל כנותהּ לקח אותה הבדואי שתהא לו כאחות. הוא הביע בפניה חרטה על התנהגותו והסביר שהיה זה מעשה ידיו של השטן.
לבדואי היה עבד שחור שחזר זה עתה ממסע. כשראה העבד את פני האישה התאהב בה מייד. ליבו ונשמתו בערו בו, אך הוא כבש את יצרו. בליבו עלתה תשוקה להתאחד עם אישה זו, אך מאווייו לא יכלו להתממש.
אמר העבד לאישה: "אני הלילה ואת כמו הלבנה, מדוע לא תתאחדי עימי?"
אמרה לו: "לעולם לא, גם אדונך ביקש זאת ממני פעמים רבות. ואם הוא, אשר פניו יפות כירח, לא השיג את איחודו איתי, היאך אתה, שחור הפנים, מעז לבקש זאת?"
אמר לה העבד: "האם את מסרבת לי? הרי לא תימלטי ממני עד שתיתני לי את מבוקשי. לַךְ, אישה חסרת בית, ארקום תחבולה כך שתגורשי מאוהל זה לעד".
אמרה לו: "עשה כרצונך. למה שאפחד, הרי אינני חוששת אפילו אם גורלי יוביל אותי אל האבדון".
העבד זעם בכל נפשו, וכך הפכה אהבה לאיבה. לילה אחד הקיץ משנתו בשל האיבה שהכבידה עליו. לאשת אדונו היה ילד יפהפה. העבד הרג את הילד בעריסתו, לקח את הסכין נוטף הדם והחביאו תחת הכר של האישה שאליה התאווה, לטפול עליה: אישה אכזרית זו שפכה את הדם.
עם שחר התעוררה אימו של הילד האומלל כדי להיניק אותו, וראתה את בנה וראשו כרות. מייד פרצה בזעקת שבר. ליבה התנפץ, היא מילאה את החלל בבכי מר ובקינה קורעת לב, חתכה את צמותיה וקשרה אותן סביב מותניה.
חיפשו מי נטל את חייו של יצור חסר ישע זה, ומתחת לכרית האישה נמצא פגיון נוטף דם.
אמרו הכול: "האישה עשתה את המעשה, עלובת נפש זו שחטה את הילד באכזריות".
העבד ואם הילד הכו את האישה נמרצות, באופן בל יתואר, ואז הגיע הבדואי ואמר: "הו אישה, מה רע עשיתי לך? מה גרם לך לשחוט את הילד היפהפה הזה מבלי לירוא מדמו התמים?"
אמרה האישה: "מי זמם עלילה שכזו? הו אחי, אלוהים נתן לך שכל כדי שתשתמש בו ותבין שעליך להפעיל את תבונתך. התבונן בעיני בינתך, איש צדיק, וראה כמה טוב הבאת עליי. למען השם, לקחת אותי להיות לך לאחות, היית נדיב אליי, האם כך אגמול לך? חשוב. איזו תועלת תצא לי מהרג זה?"
הבדואי, שהיה חכם וידע את דרכי העולם, השתכנע מדברים אלו. הוא היה בטוח שהאישה חפה מפשע, אך היה זה בלתי אפשרי שתישאר.
אמר לה: "כיוון שכך התרחשו הדברים, לראות אותך כאן עכשיו יהיה כנעיצת מסמר בעין. אשתי, כיוון שהטילה את חשדה עלייך, בכל פעם שתראה אותך יתחדש צערה, כאבה ייעשה בלתי נסבל, תדבר בך סרה ולא תנהג בך בכבוד, גם אם אני אתייחס אלייך בטוב. לכן עלייך לעזוב מייד".
בחשאי נתן בידה שלוש-מאות דירהם, ואמר לה: "השתמשי בהם כראות עינייך".
האישה לקחה את הכסף ויצאה לדרכה.
כששכך מעט צערה בהולכה בדרך ראתה לפתע כפר באופק. התקרבה ולעיניה נגלו גרדום ואנשים הבאים מכל עבר ונאספים לידו. ביום ההוא התכוננו להוציא להורג איש צעיר, דואב וסובל.
האישה פנתה אל אחד האנשים שעמדו שם ושאלה: "מי זה? אמור לי, מה פשעו?"
אמר לה: "הו אישה מיוחדת במינה, כפר זה הוא רכושו של האמיר, ששופט בחוסר צדק באופן שאין לו אח ורע. יש כאן מנהג לסמן את מי שאינו יכול לשלם מס גולגולת, ואז העריץ גוזר את דינו להיתלות כשרגליו מעלה וראשו מטה. עכשיו יגררו את הנידון אל חבל התלייה".
אמרה לו האישה: "מה שווי המס אשר עליו לשלם?"
אמר לה: "זה ידוע לכול, בכל שנה המס הוא בדיוק שלוש-מאות דירהם".
אמרה האישה לעצמה, כי כך הייתה מטבעה: פדי אותו וחי. כמו שאת נמלָטת וחייך נצלו מאבני הסקילה, מגרדום ומחיית השדה, באותו האופן הצילי את האיש הצעיר מהגרדום.
אמרה להם: "אם אתן את הכסף, האם יימכר הוא לי?"
אמרו לה: "כן, לאלתר".
מייד נתנה להם שלוש-מאות דירהם, והצעיר שוחרר מיגונו.
לאחר ששילמה את הכסף מיהרה לצאת לדרכה, והצעיר זינק בעקבותיה כמו חץ שלוח. כאשר ראה את פניה מרחוק באה נפשו לשפתיו וקינתו עלתה השמיימה, ראשו נעשה סחרחר והוא קרא בקול: "למה היא שחררה אותי מהגרדום? לוּ אבדו חיי באחת על חבל התלייה או אז לא הייתי סובל כל כך מאהבתי לאישה זו, בעלת פני הלבנה".
בדרכם דיבר הרבה עם האישה, אך ללא הועיל. אישה זו לא הייתה בה אש – וכיצד אפשר שיעלה ממנה עשן?
הצעיר הלך עימה כברת דרך ארוכה, התחנן בפניה, אך לא עלה בידו לתת לה דבר למעט בושה.
לבסוף אמרה לו האישה: "האם כך אתה מתייחס אליי? האם זהו שכרי עבור מה שעשיתי עבורך?"
אמר לה הצעיר: "לקחת את ליבי ואת נשמתי, איך אוכל להסב עיניי ממך אפילו לרגע?"
אמרה לו: "גם אם לא תסב ראשך ממני, לא תזכה אפילו לקמצוץ הקטן ביותר של איחוד איתי".
הלכו הם עוד דרך ארוכה, מדברים ומקשיבים זה לזה עד שהגיעו אל הים. סמוך לחוף עגנה אונייה עמוסה עד גדותיה בסחורות ובסוחרים.
הצעיר, שהתייאש מחיזוריו אחר האישה, קרא לאחד הסוחרים ואמר לו: "יש לי כאן שפחה יפה כלבנה, פגם אין בה – למעט שיהירה היא. לא ראיתי מעולם אדם חסר צייתנות כמוה, איך אוכל להשלים עם סחטנות כזו? אומנם אין נאה ממנה, אך לא אסבול את מזגה הרע. ניסיתי ככל יכולתי, אך כמה עוד אפשר לשאת זאת? אם תסכים, אמכור לך אותה".
אמרה האישה לסוחר: "הישמר לך. אל תעז לקנות אותי ממנו כי אישה נשואה אני וחופשייה, ואני היא שהצילה אותו מעוולה".
הסוחר לא שעה לדבריה וקנה אותה ממנו תמורת מאה דינרים.
בכוח ובגסות הועלתה האישה לסיפון האונייה, וזו הפליגה מייד לדרכה.
כאשר ראה הקונה את גזרתה של האישה ואת פניה מתחת לצעיף נעתקה נשימתו. נשמתו נשבתה בקסמה. ליבו התהפך בסערת נפשו ותשוקתו גברה כתנין רעב. הוא אזר כוח וניגש אליה.
ירדה היא על ברכיה ואמרה בקול: "בואו לעזרתי, אנשים, אתם מוסלמים ואני מוסלמית, אתם מאמינים ואני מאמינה. אישה נשואה וחופשייה אני, אלוהים עֵדי היחיד ברגע זה. גם לכם יש אימהות ואחיות, וגם לכם יש בנות מאחורי הצעיף. אם מישהו היה זומם משהו נגדן – אזי, ללא ספק, חמתכם הייתה בוערת בכם. כשם שלא הייתם מסכימים שיתנהגו כלפיהן בצורה כזו, מדוע תבליגו על יחס כזה כלפיי? אישה זרה אנוכי, ענייה ופגועה, חולה ומותשת, אישה נקלית ובזויה. אל לכם להתריס עוד כנגד אוצֵר הנשמות, כי יש מחר אחרי היום".
כיוון שאישה רוויית צער זו דיברה ברהיטות ובכנות, ריחמו עליה אנשי צוות האונייה ובאחת הפכו לידידיה ולמגיניה. אך כל מי שראה את פניה, היה נותן כל שברשותו כדי לזכות באהבתה. מכל מקום, גם צוות האונייה התאהב בה עד כלות. ארוכות דיברו ביניהם המלחים על אהבתם אליה, ארוכות הסתירו את אהבתם ממנה. כיוון שכל אחד ואחד מהם חש תשוקה אליה – הם הסכימו שיש לתפוס אותה בכוח ולהשביע את תשוקתם.
כאשר התחוורו לאישה כוונות הרשע שלהם, דמה האוקיינוס בעיניה לכבד שותת דם, דם ליבה.
פתחה את פיה ואמרה: "הו אתה, היודע צפונות העולם, שמור עליי מפני הרעה של אנשי זדון אלו והסר את התשוקה מליבם. בשני העולמות אין לי אף לא אחד זולתך. אם תבקש לגזור עליי מוות, עשה כך, שהרי מוות עדיף על חיים שכאלה. תן לי חירות או מוות, עוד היום, כי לא אוכל לשאת עוד כאב זה. עד מתי תביאני לצעוד בדם? לא תמצא אומלל ממני".
כשסיימה דברים אלו אבדה הכרתה ומי הים החלו לבעור ולגאות. אש עלתה מתוך המים הבוערים, והים להט כמו הגיהינום. לפתע, ברגע אחד, כל אנשי האונייה, כולם כאחד, הוטלו אל האש והפכו לאפר, אך הסחורות נותרו בשלמותן. רוח החלה אז לנשב ונשאה את האונייה עד שהגיעה אל העיר שעל החוף.
האישה השליכה את האפר מהסיפון, לבשה בגדי גבר, כדי להימנע מניסיונות חיזור, וזקפה את ראשה מעלה כמו גבר. רבים הגיעו אל החוף וראו איש צעיר, שיופיו כלבנה, יושב לבדו באונייה לצד סחורות מרחבי העולם, ארוזות כהלכה.
שאלו את העלם יפה התואר: "האם באת לבדך עם כל הסחורות הללו?"
אמרה להם האישה: "לא אספר דבר אלא למלך לבדו".
באו האנשים למלך ואמרו: "היום הגיע לעירנו איש צעיר, יפה תואר באופן מיוחד, והוא יושב לבדו באונייה עמוסת סחורות, ואינו אומר דבר. הוא ביקש לראותך, ולך בלבד יספר את המעשה על-אודות האונייה והסחורות".
המלך המופתע שם פעמיו אל האישה הנאה.
שאל אותה המלך החכם על הדברים והיא, מבלי להסגיר את זהותה האמיתית, השיבה לו: "היינו רבים, הפלגנו באונייה ועשינו דרך ארוכה, לילות וימים. ואז אנשי בלייעל ראו אותי ובחרו ללכת בעקבות תשוקתם ולעשות בי מעשה. התפללתי לאלוהים, חמתו עלתה ובכוחו מנע את המעשה הרע. אש התלקחה מלמטה וכילתה כול, ואותי הציל ואת נשמתי האיר. כפי שאתה רואה, לא נותר אף לא אחד, רק אפר שחור. לי הייתה זו אזהרה: איני רוצֶה את הסחורות של העולם הזה, קח את כולן, מרכולתן רבה לאין שיעור, אך אבקש ממך בקשה אחת בלבד, שעל חוף ים זה תבנה לי מקדש נאה שבו אעבוד את אלוהים, וייאמר ברבים ששום אדם, יהא הוא ללא רבב או שדבק בו רבב, לא יהיה לו קשר איתי. וזאת כיוון שרצון הגורל שאשהה כאן ופה אעבוד את אלוהים, יומם ולילה".
כאשר שמעו המלך ויועציו את הדברים ונוכחו בכוחותיה המופלאים, האמינו לדבריה הכנים ולא סטו אפילו בשערה מבקשתה; הקימו למענה מזבח, שאפשר לומר עליו שהיה כמו הכַּעְבָּה עצמה.
אז נכנסה היא פנימה ומייד התמסרה לעבודת האל.
זמן רב הייתה האישה שבעת רצון מחייה.
כשנפל המלך למשכב והיה בסכנת מוות, כינס את שריו ואת ראשי צבאו ואמר להם: "קרבו ימיי למות, וסבורני שהצעיר המתבודד ראוי למלוך תחתיי ולהיות מנהיגכם. ידידיי, כדי שמינוי זה יהיה מקובל על התושבים, עליכם לראות בדברים אלו את צוואתי". בעודו מדבר עלתה נשמתו הטהורה השמיימה והאדמה בלעה אותו אל קִרבה.
מייד התכנסו השרים, אספו את האמירים ואת העם כולו, והכול צעדו אל האישה וסיפרו לה על שאירע, והצהירו שעל צוואת המלך הם מעידים.
אמרו לה: "כל אשר תצווה ייעשה, ממלכה זו שלך היא".
האישה, כמובן, לא חפצה כלל בתפקיד; הכיצד יהפוך מתבודד לשליט? היא ניסתה לחמוק מהמינוי בתואנות מתואנות שונות.
אמרו לה: "הו איש קדוש, קבל על עצמך התפקיד. למה תתחמק בתירוצים?"
אמרה להם: "דומני שאין לי ברירה, אך עליי לשאת אישה בתולה, יפה כלבנה, כי עייפתי מן הבדידות".
השיבו לה האצילים: "הו מלכנו, בקש את ידה של כל אחת מבנותינו ותהיה לך".
אמרה להם: "הביאו מאה בתולות לפניי, עם אימותיהן הביאו אותן – אחזה בהן במו עיניי ואבחר מכולן את האחת".
מיהרו האצילים בכל מאודם וקראו למאה בתולות יפהפיות לצעוד אל המקדש לצד אימותיהן. וכך, בביישנות, הלכו הן.
גילתה האישה את עצמה בפני האימהות ואמרה: "האומנם יכולה אישה למלוך? ספרו את הדברים האלה לבעליכן ושחרורו אותי ממשא כבד זה".
הנשים יצאו ממנה המומות ודיווחו לאצילים על שאירע. כל מי ששמע את הדבר, מקטן ועד גדול, הוכה בתדהמה רבה.
שלחו אליה אישה, והיא אמרה לה בשמם: "כיוון שאת היורשת המובהקת, שלחי אלינו אדם שימלוך במקומך, אחרת תמלכי את כגבר".
האישה בחרה איש מקובל מתוכם ושבה לענייניה כקודם. במו ידיה המליכה את המלך, כי לעצמה לא ביקשה מלוכה.
***
אשר לך, בני, עבור פיסת לחם היית הופך את העולם כולו. אישה זו לא ביקשה מלוכה, הראה לי גבר אחד כמותה. סיפור תהילתה נודע ברחבי העולם כולו – במקום כלשהו חיה אישה פלונית, שתפילותיה נענות שלא כמו תפילותיו של אף אחד אחר, אישה שאין דומה לה בין כל הגברים. רבים חיגרים ופיסחים קמו על רגליהם מנשימתה בלבד. רבות סופר בה ברחבי העולם, אך איש לא ידע את טבעה האמיתי.
***
כששב בעלה של האישה ממסע עליית הרגל שלו, לא ראה את אשתו בשום מקום. ביתו היה שומם, אחיו עיוור ואובד עצות, ידיו ורגליו חסרות תנועה, משותק היה בכל גופו, לא יכול לזוז ממקומו. לילה ויום סבל האיש מצער על אשתו, ייסורי גיהינום אחזו בו. נפשו הצטערה גם על אחיו ובערה מכאב אין-סופי.
כאשר שאל את אחיו על אשתו, כך סיפר האח: "אישה זו נאפה עם איש צבא, וקמו כמה אנשים – מוזר לספר! – והעידו נגדה. כשהשופט שמע את עדותם, שמח לגזור את דינה לסקילה. וכך היה, נסקלה היא באכזריות. אנא הישאר כאן כי נשמתה פרחה".
כששמע האיש את הדברים פרץ בבכי מר, ביכה את מות אשתו והצטער על מעשיה, ובעודו בוכה ומכה את עצמו – הלך לפינת החדר כדי להתאבל ולהשיב שקט לנפשו.
כששבו אליו עשתונותיו, חשב על מצבו העגום של אחיו, העיוור והמשותק מכף רגל ועד ראש למעט לשונו, וכה אמר לו: "הו איש חסר ידיים ורגליים, שמעתי עכשיו שבעיר לחוף הים חיה אישה, מפורסמת כשמש, שתפילותיה נענות על ידי אלוהים. בעזרת תפילותיה עיוורים רבים היו לרואים ומשותקים רבים היו להולכים. אם תרצה, אקח אותך שמה, אולי אישה זו תשיב לך את בריאותך".
ליבו של האח עלץ, והוא אמר: "הבה ניסע אליה, ומהר. בטוב ליבך, אנא עזור לי".
איש טוב לב זה היה לו חמור, קשר עליו את אחיו והשניים יצאו לדרכם.
רצה המקרה ויום אחד הלכו בדרך שהובילה אותם בערבו של יום אל הבדואי ההוא. מאחר שבדואי זה היה אביר בהלכותיו, הוא הזמין אותם ללון אצלו באותו לילה.
בשיחה שהתפתחה ביניהם שאל הבדואי: "לאן זה תלכו מכאן?"
השיב לו בעלה של האישה: "שמעתי אומרים ישנה אישה מתבודדת שנושאת תפילות. עיוורים ונכים רבים החלימו בעקבות קסמיה ותפילותיה. אחי זה חלה והפך משותק ועיוור, ואני לוקח אותו אל האישה ההיא, אולי יהלך שוב ומאור עיניו ישוב".
אמר להם הבדואי: "לפני זמן רב אישה חכמה הגיעה לכאן, ומשרתי פגע בה ברשעות. בעקבות כך הפך גם הוא עיוור ומשותק. שמא נלך עימכם? אולי יירפא אף הוא מתפילותיה של האישה".
הבעל טוב הלב הסכים והארבעה יצאו לדרך רבת-התלאות.
ויהי יום והנה הגיעו אל הכפר אשר בו נתלה כמעט אותו צעיר. הם שכרו חדר שהתאים לצורכיהם, חדר השייך לצעיר העריץ ההוא, שניצל מחבל התלייה. מוזר היה הדבר כי גם צעיר זה היה נכה, משותק בגפיו, ועיוור.
אמרו ביניהם: "מקרה זה דומה למקרה שלנו, יש לנו אותה סחורה וזהו צערה. כיוון שרכשנו מטבע ממנו, אך מתאים שנחנה כאן".
אימו של הצעיר הייתה שם, וכשראתה את השניים שלא יכלו להניע את ידיהם ורגליהם, חקרה אותם על כאבם ועל נכותם, והם סיפרו לה מייד את סיפורם. לא החסירו דבר.
פרצה האם בבכי ואמרה: "גם לי יש בן, בדיוק כמוכם. אקח אותו ואבוא איתכם". ומייד זינקה על רגליה וקשרה את בנה על סוס.
יצאו כולם לדרך והגיעו אל מקום משכנה של האישה בשעת הזריחה.
עם שחר, בוקר נפלא בא לעולם. המתבודדת קמה ממשכבה והשקיפה מחוץ לביתה. אז ראתה את בעלה מרחוק, ומרוב אושר השתטחה ארצה בתפילה. בכתה הרבה ואמרה לעצמה: מבולבלת ונבוכה אני, איך אוכל לצאת כך החוצה? מה אעשה ומה אומר לבעלי, כי איני יכולה להראות פניי?
כאשר הסתכלה מעבר לבעלה, ראתה שעימו שלושה אנשים, שלושת אויביה אשר ביקשו את דמה. אמרה לעצמה: די בכך שבעלי הביא עדים עימו כידידיו. כל השלושה חוטאים גדולים, ידיהם ורגליהם הן העדות לכך. כאשר אביט בעיניהם של השלושה, מה עוד אבקש? מה עליי לומר? אלוהים הוא עדי.
לבסוף באה אליהם האישה, הביטה הרבה בבעלה, אך פניה היו מוסתרות בצעיף. פנתה אליו: "אמור, מה תבקש?"
השיב לה איש צדיק זה: "באתי לכאן לבקש תפילה עבור בני לווייתי, העיוורים והמשותקים".
אמרה לו האישה: "אחיך איש חוטא הוא. אם יתוודה על פשעו יירפא מחוליו, אם לא – יישאר עיוור ונכה".
האיש שחזר ממסעו למכה אמר לאחיו: "ראה כמה מותש אתה וזקוק לעזרה, התוודה על חטאך ובכך אפשר שתינצל, אחרת תחבור לצער לנצח".
השיב לו האח: "כאב וסבל של מאה שנים עדיפים בעיניי מאשר לומר בקול 'חטאתי'".
דיברו ביניהם שני האחים עד שלבסוף, מרוב בושה, סיפר האח את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. "נהייתי נכה בגלל פשעי זה; בידך להרוג אותי, בידך למחול לי".
האיש התלבט זמן מה, ואפילו שהיה לו קשה אמר לעצמו: כיוון שאשתי נעלמה, אחוס על חיי אחי. וכך היה, האיש סלח לאחיו, האישה התפללה וברגע אחד שחררה אותו מייסוריו הרבים.
האח נעמד על רגליו והחל ללכת, להניע את ידיו ולתפוס בהן, ואף מאור עיניו שב אליו.
אחריו התבקש העבד להתוודות על פשעו.
אמר העבד לאדונו: "איני מעז לספר על פשעי כי אני חושש שתהרוג אותי".
אמר לו הבדואי: "דבֵּר אמת ואל תחשוש. סליחתי נתונה לך לעד".
העבד התרצה וגילה את סודו: "אני הרגתי את ילדךָ בעריסה. האישה שאספת לא הייתה אשמה בהריגתו. בגלל פשעי הנורא הזה הפכתי נכה".
כאשר שמעה האישה כי דיבר אמת, התפללה עבורו, וראייתו של העבד שבה אליו מייד ונכותו נעלמה.
הזקנה פנתה אל בנה, וגם הוא התוודה על פשעו. וכך אמר: "סיפורי קצר. אישה באה להצלתי פתאום ופדתה אותי מהגרדום. ואז אני מכרתי אותה".
התפללה האישה גם עבור איש צעיר זה, ובאחת היה מסוגל ללכת ולראות.
אז שילחה את כולם מעליה וביקשה מבעלה להישאר לעמוד שם. וכשהיא עומדת מולו הסירה את הצעיף מפניה. האיש פרץ בזעקה כשהבין מי היא, ואיבד את הכרתו.
כשחזר לעשתונותיו קרבה אליו האישה טובת הלב, נעמדה לפניו ואמרה לו: "מה קרה לך פתאום, שפרצת בזעקה ונפלת לאדמה?"
אמר לה: "הייתה לי אישה, ולרגע חשבתי שאת זו היא. ידייך ורגלייך דומות כשתי טיפות מים לאלו שלה. כל אחד יאמר שאת דומה לה בדיוק, בדיבור, במראה פָּנים, בגוף ובהליכתך. אם לא הלכה לעולמה מוכת צער, כל אחד היה אומר שאת זו היא".
אמרה לו האישה: "בשורות משמחות, הו איש, כי האישה ההיא לא חטאה ולא נאפה עם אחר. אני האישה ההיא. צעדתי בדרך האמונה, לא נרגמתי באבנים ולא מתִּי. אלוהים הציל אותי מצרות הרבה ובחסדו הביאני למקום הזה. השבח לאל ותודות אין-ספור תמיד על שהעניק לנו את האיחוד מחדש".
נפל האיש ארצה והתפלל: "הו אלוהים טהור, איך תוכל לשוני לומר תודות לך בראותי שכל זה מעבר לגבולות שכלי ונפשי?"
הוא קרא לבני לווייתו וסיפר להם את המעשה, על הטוב ועל הרע. אז עלתה זעקה השמיימה מפיותיהם – העבד, האח, האיש הצעיר התמלאו בושה מעורבת בשמחה, כי אישה זו גרמה להם להתבייש בעצמם, אך אחר כך ריפאה אותם וסלחה להם.
את בעלה הפכה האישה למלך, ואת הבדואי לשר.
אחרי שהבטיחה אושר לכולם, חזרה לעבודת האל באותו מקום כמקודם.
1. רמז לששת החלקים המרכיבים את האדם. להלן ציטוט מההקדמה, שלא שולבה בתרגום לעברית: "אתה המלך והח'ליף הנצחי. יש לך שישה בנים משכמם ומעלה. כל אחד מבניך הוא שילוב אדיר, ובליבם – כל אחד הוא עולם ומלואו. הראשון הוא הנפש הגשמית, משכן החושים; השני הוא השטן, מחשבותיו מקובעות בדמיונות שווא; השלישי – השכל שמבאר את הדברים; הרביעי – יֵדע שתר אחר האמת; החמישי הוא דלוּת ומחסור; והשישי – אמונה באחדות האל, והוא מחפש אחר השלם בכל חלקיק וחלקיק. כאשר ששת אלו ימלאו את תפקידם, יגיעו הם אל הנוכחות הנצחית".
2. לפי האמונה הסופית, וכמקובל בדתות רבות, קיימים שני עולמות – העולם הזה, שבו אנו חיים, והעולם הבא, העולם שאליו נודדות הנשמות לאחר המוות (הערת המתרגם לעברית).
3. אפשר שבמקור זהו סיפור יהודי. בגרסה הערבית של "סיפורי אלף לילה ולילה" הבעל הוא שופט יהודי.
4. מי האלמוות.

פרק 1
הָיֹה היה איש שתר את העולם ואיבד את ידידיו, מבולבל היה בליבו ומעורער בנפשו; הוא שמע את הסיפור מאדם שהכיר פעם – ח'ליף אחד ולו שישה בנים.1 מטבעם היו השישה בעלי שאיפות נעלות, ורגשות גאווה מילאו את נפשם. הם היו בקיאים בכל המדעים של זמנם, ולא היה מי שישווה להם בידיעותיהם.
כיוון שכל אחד מהם היה רב-אומן של אומנויות העולם הזה, וכיוון שכל אחד מהם היה כאדם הראשון בשני העולמות,2 הזמינם אביהם יום אחד לשבת יחד. "כולכם", פתח ואמר, "בקיאים בידע של העולם הזה, אתם בניו של הח'ליף, מלכים – מהו הדבר שחסר בחייכם ואותו תבקשו בכל מאודכם? לוּ היו לכם מאה משאלות, או אפילו רק משאלה אחת, אמרו לי מה הן, כל אחד ואחד מכם, וכאשר אדע משאלותיכם אוֹרֶה שיתממשו הדברים, איש איש על פי מאווייו".
ראשון הנסיכים קם לגלות את סודו וכך אמר: "רצוני קשור למלך השדים האדיר והמכובד, יש לו בת בתולה שאפילו הלבנה לא תשווה לה ביופייה. היא יפה כמו הנפש ועדינה כנשמה, נאווה מכל העלמות בשמיים ובארץ. לוּ אוכל להגשים את משאלתי, רק אליה אשתוקק ואותה אבקש עד יום מותי. כה יפה היא. איך אפשר לרצות שלמות מעבר לזה? מי שקרוב לשמש, מדוע יבקש לו קרן אחת בלבד? אישה זו היא תשוקתי, ואם לא תתממש, טירוף יהיה גורלי".
תשובת האב
אמר לו אביו: "היזהר מפני התאווה, כי כשהיא גוברת אתה נעשה שיכור לגמרי. כשלֵב גבר שבוי ברדיפה אחר סיפוקים, כל משאבי הווייתו מתבזבזים. אך כל אישה הדומה לגבר בהתנהגותה, תהיה שוות נפש לחלוטין לתאווה שכזו, בדיוק כמו האישה בסיפור שאספר לך, על אישה שהופרדה מבעלה והפכה מנהיגת הגברים בחצר האלוהים".
***
סיפור על אודות האישה הצדיקה שבעלה יצא למסע3
הָיֹה הייתה אישה טובת לב וטובת מראה, נאים פניה ותלתליה בלילה וביום. היו בה נדיבות לב, מעלות רבות וענווה, טוּב ליבה היה מופת לכול והיא ניחנה במתיקות ובקסם רב. כל שערה משערות ראשה הסתלסלה בחמישים או שישים תלתלים. יפי צורת עיניה, כשקדים, וגבותיה, כקשתות, היה מוחלט כמו כתבי הקודש שאין עליהם עוררין. כשהישירו עיני האזמרגד שלה היה במבטה כדי לקטול את הענק ממעייני חיד'ר.4 הגיבורים אומרים ששפתיה המחייכות היו כצדף אשר מתוכו בהקו שיניה כפנינים. שפתיה היו כאבני אודם, ומאחוריהן נגלו פניני שיניה הבורקות. סנטרה היה כתפוח כסוף, אשר ממנו התייסרה האנושות כולה בסבל רב. למראה פניה אפילו השמיים נכרכו אחריה במלוא נשמתם, כפי שעשו מעריציה בני האדם. אלו המפזרים מילותיהם כפנינים כינוּהָ "מרג'וּנה", החומלת. היא הייתה אישה מרשימה, וכבר בדברי הימים נחשבה לאחת מאותם גברים עזי נפש כארי.
יום אחד התכונן בעלה של אישה זו לצאת למסע עלייה לרגל. היה לו אח צעיר שטוּב לב לא היה מטבעו. הבעל ייפה את כוחו של האח והפקיד בידיו את כל נכסיו. לאחר שסוכמו הדברים יצא למסעו.
האח קיבל על עצמו את המשימה, ועל פי פקודת אחיו דאג היטב לאישה. יומם ולילה טרח למענה ובכל שעה שלח לה דבר מה. יום אחד שיגר מבטו אל אישה זו: מבעד לצעיף נגלו אליו פניה הקסומות. ליבו החסיר פעימה, ראשו הסתחרר; לא, איך אתאר מה באמת קרה לו?
וכך, בבת אחת, נפל אל תוך מלכודת היופי שבה החיים כולם נטרפים. הוא נאבק בכוח ההיגיון, אבל עם כל רגע שעבר נעשתה אהבתו לוהטת יותר ויותר. כיוון שהיה מנוּע מלפנות אליה, לפי שעה לא עשה דבר בעניין. אך כאשר השתלטה עליו האהבה והשכל הישר אבד, הלך וגילה את רגשותיו בפני האישה. הוא משך אותה אליו בכוח, הפציר בה, הציע לה זהב, אך היא דחקה אותו ממנה בבוז ואמרה לו: "האם אינך מתבייש בפני האלוהים? האם כך אתה מכבד את אחיך? האם אלו הם אמונתך ויושרך? האם כך אתה שומר אמונים לאחיך? לך, הבע חרטה ובקש מחילה, חזור לאלוהים והימנע ממחשבת רוע שכזו".
אמר האח לאישה: "אין טעם. את חייבת להיענות לי כעת, אחרת אחדל מלדאוג לך, אחשוף אותך לבושתך, אעלוב בך ברבים. עוד רגע ואשלח אותך לאבדון, אביאך על עברי פי פחת".
אמרה לו האישה: "איני מפחדת מאבדון. אובדן החיים טוב לי מאשר אבדון זה".
אחרי הדברים האלה חשש האיש הנלוז פן תספר האישה לבעלה את שאירע. כדי להגן על עצמו הלך אדם נתעב זה ושילם זהב לארבעה אנשים, כדי שרשעים אלו יעידו כי אישה זו אשמה בניאוף.
כאשר הובא המקרה לפני השופט, גזר זה מייד את עונשה – להיסקל באבנים.
לקחו אותה לשדה פתוח בדרך ראשית, והשליכו עליה אבנים מכל עבר.
לאחר שרגמוה באין-ספור אבנים, חשבו שנשמתה פרחה ממנה – וכאזהרה לאנשים למען יראו וייראו, השאירוה שם כמות שהיא.
האישה חסרת המזל נותרה מוטלת על הארץ מלוכלכת מעפר ספוג דם. כשחלף הלילה והבוקר הפציע החלה לחזור לעצמה אט-אט. היא גנחה בכאב ובחולשה, לחייה הסמוקות שטופות דמעות.
כשזרח היום עבר בשדה בדואי רכוב על גמל, וכששמע את בכייה קרב אליה, ירד מהגמל וצעד לעברה.
"הו, אישה", קרא אליה, "מי את ומדוע את נראית כמו מת?"
אמרה לו: "אני פצועה ושרויה במצוקה".
אמר לה: "אעזור לך".
הוא הושיב אותה על הגמל ונשא אותה במהירות אל ביתו, שם טיפל בה במסירות יומם ולילה עד שהחלימה והקסם שב אט-אט לפניה, קסם שהותיר רושם רב על סביבתה. ושוב פרח הרימון של פניה ונראה רענן, ומחלפות ראשה הסתלסלו מטה. מתחת לאבני הסקילה קמה והייתה יפת מראה, כמו אבן אודם שנחצבה מסלע קשה.
כשראה הבדואי את יופייה – נחרץ גורל חייו. מאהבת פניה לא ידע את נפשו, וגופו התפתל מכאב עמוק.
אמר הבדואי לאישה: "היי נא אשתי החוקית כי מתִּי, השיביני לחיים והתאחדי איתי".
אמרה לו: "הרי כבר יש לי בעל אחד, האם אפשר שיהיו לי שניים?"
לבסוף, כשאהבה טורפת את דעתו, ביקש הבדואי לדבר עם האישה ביחידות.
אמרה לו: "הו אתה, שראשך סוטה מהאמונה, אינך חושש מזעם האל? למען השם, אתה הוא שסייע לי – האם עכשיו תיכנע לפקודתו של שד מרושע? עשית מעשה טוב, אל תקלקל זאת, אל תפר את מצווֹת האמונה הקדושה. כבר לפני כן סירבתי למעשה כזה, ועל כן סבלתי ייסורים רבים ונסקלתי באבנים. עכשיו אתה מבקש לי לעשות שוב את אותו המעשה – אינך יודע עד כמה טהורה אני באמונתי? גם אם תקרע את כולי לאלפי חתיכות – לא תמצא רבב בגופי. לךְ לךָ, כי בשביל לקנות סיפוק לתשוקתך אתה תשלם בייסורי נצח של נשמתך".
בגלל כנותהּ לקח אותה הבדואי שתהא לו כאחות. הוא הביע בפניה חרטה על התנהגותו והסביר שהיה זה מעשה ידיו של השטן.
לבדואי היה עבד שחור שחזר זה עתה ממסע. כשראה העבד את פני האישה התאהב בה מייד. ליבו ונשמתו בערו בו, אך הוא כבש את יצרו. בליבו עלתה תשוקה להתאחד עם אישה זו, אך מאווייו לא יכלו להתממש.
אמר העבד לאישה: "אני הלילה ואת כמו הלבנה, מדוע לא תתאחדי עימי?"
אמרה לו: "לעולם לא, גם אדונך ביקש זאת ממני פעמים רבות. ואם הוא, אשר פניו יפות כירח, לא השיג את איחודו איתי, היאך אתה, שחור הפנים, מעז לבקש זאת?"
אמר לה העבד: "האם את מסרבת לי? הרי לא תימלטי ממני עד שתיתני לי את מבוקשי. לַךְ, אישה חסרת בית, ארקום תחבולה כך שתגורשי מאוהל זה לעד".
אמרה לו: "עשה כרצונך. למה שאפחד, הרי אינני חוששת אפילו אם גורלי יוביל אותי אל האבדון".
העבד זעם בכל נפשו, וכך הפכה אהבה לאיבה. לילה אחד הקיץ משנתו בשל האיבה שהכבידה עליו. לאשת אדונו היה ילד יפהפה. העבד הרג את הילד בעריסתו, לקח את הסכין נוטף הדם והחביאו תחת הכר של האישה שאליה התאווה, לטפול עליה: אישה אכזרית זו שפכה את הדם.
עם שחר התעוררה אימו של הילד האומלל כדי להיניק אותו, וראתה את בנה וראשו כרות. מייד פרצה בזעקת שבר. ליבה התנפץ, היא מילאה את החלל בבכי מר ובקינה קורעת לב, חתכה את צמותיה וקשרה אותן סביב מותניה.
חיפשו מי נטל את חייו של יצור חסר ישע זה, ומתחת לכרית האישה נמצא פגיון נוטף דם.
אמרו הכול: "האישה עשתה את המעשה, עלובת נפש זו שחטה את הילד באכזריות".
העבד ואם הילד הכו את האישה נמרצות, באופן בל יתואר, ואז הגיע הבדואי ואמר: "הו אישה, מה רע עשיתי לך? מה גרם לך לשחוט את הילד היפהפה הזה מבלי לירוא מדמו התמים?"
אמרה האישה: "מי זמם עלילה שכזו? הו אחי, אלוהים נתן לך שכל כדי שתשתמש בו ותבין שעליך להפעיל את תבונתך. התבונן בעיני בינתך, איש צדיק, וראה כמה טוב הבאת עליי. למען השם, לקחת אותי להיות לך לאחות, היית נדיב אליי, האם כך אגמול לך? חשוב. איזו תועלת תצא לי מהרג זה?"
הבדואי, שהיה חכם וידע את דרכי העולם, השתכנע מדברים אלו. הוא היה בטוח שהאישה חפה מפשע, אך היה זה בלתי אפשרי שתישאר.
אמר לה: "כיוון שכך התרחשו הדברים, לראות אותך כאן עכשיו יהיה כנעיצת מסמר בעין. אשתי, כיוון שהטילה את חשדה עלייך, בכל פעם שתראה אותך יתחדש צערה, כאבה ייעשה בלתי נסבל, תדבר בך סרה ולא תנהג בך בכבוד, גם אם אני אתייחס אלייך בטוב. לכן עלייך לעזוב מייד".
בחשאי נתן בידה שלוש-מאות דירהם, ואמר לה: "השתמשי בהם כראות עינייך".
האישה לקחה את הכסף ויצאה לדרכה.
כששכך מעט צערה בהולכה בדרך ראתה לפתע כפר באופק. התקרבה ולעיניה נגלו גרדום ואנשים הבאים מכל עבר ונאספים לידו. ביום ההוא התכוננו להוציא להורג איש צעיר, דואב וסובל.
האישה פנתה אל אחד האנשים שעמדו שם ושאלה: "מי זה? אמור לי, מה פשעו?"
אמר לה: "הו אישה מיוחדת במינה, כפר זה הוא רכושו של האמיר, ששופט בחוסר צדק באופן שאין לו אח ורע. יש כאן מנהג לסמן את מי שאינו יכול לשלם מס גולגולת, ואז העריץ גוזר את דינו להיתלות כשרגליו מעלה וראשו מטה. עכשיו יגררו את הנידון אל חבל התלייה".
אמרה לו האישה: "מה שווי המס אשר עליו לשלם?"
אמר לה: "זה ידוע לכול, בכל שנה המס הוא בדיוק שלוש-מאות דירהם".
אמרה האישה לעצמה, כי כך הייתה מטבעה: פדי אותו וחי. כמו שאת נמלָטת וחייך נצלו מאבני הסקילה, מגרדום ומחיית השדה, באותו האופן הצילי את האיש הצעיר מהגרדום.
אמרה להם: "אם אתן את הכסף, האם יימכר הוא לי?"
אמרו לה: "כן, לאלתר".
מייד נתנה להם שלוש-מאות דירהם, והצעיר שוחרר מיגונו.
לאחר ששילמה את הכסף מיהרה לצאת לדרכה, והצעיר זינק בעקבותיה כמו חץ שלוח. כאשר ראה את פניה מרחוק באה נפשו לשפתיו וקינתו עלתה השמיימה, ראשו נעשה סחרחר והוא קרא בקול: "למה היא שחררה אותי מהגרדום? לוּ אבדו חיי באחת על חבל התלייה או אז לא הייתי סובל כל כך מאהבתי לאישה זו, בעלת פני הלבנה".
בדרכם דיבר הרבה עם האישה, אך ללא הועיל. אישה זו לא הייתה בה אש – וכיצד אפשר שיעלה ממנה עשן?
הצעיר הלך עימה כברת דרך ארוכה, התחנן בפניה, אך לא עלה בידו לתת לה דבר למעט בושה.
לבסוף אמרה לו האישה: "האם כך אתה מתייחס אליי? האם זהו שכרי עבור מה שעשיתי עבורך?"
אמר לה הצעיר: "לקחת את ליבי ואת נשמתי, איך אוכל להסב עיניי ממך אפילו לרגע?"
אמרה לו: "גם אם לא תסב ראשך ממני, לא תזכה אפילו לקמצוץ הקטן ביותר של איחוד איתי".
הלכו הם עוד דרך ארוכה, מדברים ומקשיבים זה לזה עד שהגיעו אל הים. סמוך לחוף עגנה אונייה עמוסה עד גדותיה בסחורות ובסוחרים.
הצעיר, שהתייאש מחיזוריו אחר האישה, קרא לאחד הסוחרים ואמר לו: "יש לי כאן שפחה יפה כלבנה, פגם אין בה – למעט שיהירה היא. לא ראיתי מעולם אדם חסר צייתנות כמוה, איך אוכל להשלים עם סחטנות כזו? אומנם אין נאה ממנה, אך לא אסבול את מזגה הרע. ניסיתי ככל יכולתי, אך כמה עוד אפשר לשאת זאת? אם תסכים, אמכור לך אותה".
אמרה האישה לסוחר: "הישמר לך. אל תעז לקנות אותי ממנו כי אישה נשואה אני וחופשייה, ואני היא שהצילה אותו מעוולה".
הסוחר לא שעה לדבריה וקנה אותה ממנו תמורת מאה דינרים.
בכוח ובגסות הועלתה האישה לסיפון האונייה, וזו הפליגה מייד לדרכה.
כאשר ראה הקונה את גזרתה של האישה ואת פניה מתחת לצעיף נעתקה נשימתו. נשמתו נשבתה בקסמה. ליבו התהפך בסערת נפשו ותשוקתו גברה כתנין רעב. הוא אזר כוח וניגש אליה.
ירדה היא על ברכיה ואמרה בקול: "בואו לעזרתי, אנשים, אתם מוסלמים ואני מוסלמית, אתם מאמינים ואני מאמינה. אישה נשואה וחופשייה אני, אלוהים עֵדי היחיד ברגע זה. גם לכם יש אימהות ואחיות, וגם לכם יש בנות מאחורי הצעיף. אם מישהו היה זומם משהו נגדן – אזי, ללא ספק, חמתכם הייתה בוערת בכם. כשם שלא הייתם מסכימים שיתנהגו כלפיהן בצורה כזו, מדוע תבליגו על יחס כזה כלפיי? אישה זרה אנוכי, ענייה ופגועה, חולה ומותשת, אישה נקלית ובזויה. אל לכם להתריס עוד כנגד אוצֵר הנשמות, כי יש מחר אחרי היום".
כיוון שאישה רוויית צער זו דיברה ברהיטות ובכנות, ריחמו עליה אנשי צוות האונייה ובאחת הפכו לידידיה ולמגיניה. אך כל מי שראה את פניה, היה נותן כל שברשותו כדי לזכות באהבתה. מכל מקום, גם צוות האונייה התאהב בה עד כלות. ארוכות דיברו ביניהם המלחים על אהבתם אליה, ארוכות הסתירו את אהבתם ממנה. כיוון שכל אחד ואחד מהם חש תשוקה אליה – הם הסכימו שיש לתפוס אותה בכוח ולהשביע את תשוקתם.
כאשר התחוורו לאישה כוונות הרשע שלהם, דמה האוקיינוס בעיניה לכבד שותת דם, דם ליבה.
פתחה את פיה ואמרה: "הו אתה, היודע צפונות העולם, שמור עליי מפני הרעה של אנשי זדון אלו והסר את התשוקה מליבם. בשני העולמות אין לי אף לא אחד זולתך. אם תבקש לגזור עליי מוות, עשה כך, שהרי מוות עדיף על חיים שכאלה. תן לי חירות או מוות, עוד היום, כי לא אוכל לשאת עוד כאב זה. עד מתי תביאני לצעוד בדם? לא תמצא אומלל ממני".
כשסיימה דברים אלו אבדה הכרתה ומי הים החלו לבעור ולגאות. אש עלתה מתוך המים הבוערים, והים להט כמו הגיהינום. לפתע, ברגע אחד, כל אנשי האונייה, כולם כאחד, הוטלו אל האש והפכו לאפר, אך הסחורות נותרו בשלמותן. רוח החלה אז לנשב ונשאה את האונייה עד שהגיעה אל העיר שעל החוף.
האישה השליכה את האפר מהסיפון, לבשה בגדי גבר, כדי להימנע מניסיונות חיזור, וזקפה את ראשה מעלה כמו גבר. רבים הגיעו אל החוף וראו איש צעיר, שיופיו כלבנה, יושב לבדו באונייה לצד סחורות מרחבי העולם, ארוזות כהלכה.
שאלו את העלם יפה התואר: "האם באת לבדך עם כל הסחורות הללו?"
אמרה להם האישה: "לא אספר דבר אלא למלך לבדו".
באו האנשים למלך ואמרו: "היום הגיע לעירנו איש צעיר, יפה תואר באופן מיוחד, והוא יושב לבדו באונייה עמוסת סחורות, ואינו אומר דבר. הוא ביקש לראותך, ולך בלבד יספר את המעשה על-אודות האונייה והסחורות".
המלך המופתע שם פעמיו אל האישה הנאה.
שאל אותה המלך החכם על הדברים והיא, מבלי להסגיר את זהותה האמיתית, השיבה לו: "היינו רבים, הפלגנו באונייה ועשינו דרך ארוכה, לילות וימים. ואז אנשי בלייעל ראו אותי ובחרו ללכת בעקבות תשוקתם ולעשות בי מעשה. התפללתי לאלוהים, חמתו עלתה ובכוחו מנע את המעשה הרע. אש התלקחה מלמטה וכילתה כול, ואותי הציל ואת נשמתי האיר. כפי שאתה רואה, לא נותר אף לא אחד, רק אפר שחור. לי הייתה זו אזהרה: איני רוצֶה את הסחורות של העולם הזה, קח את כולן, מרכולתן רבה לאין שיעור, אך אבקש ממך בקשה אחת בלבד, שעל חוף ים זה תבנה לי מקדש נאה שבו אעבוד את אלוהים, וייאמר ברבים ששום אדם, יהא הוא ללא רבב או שדבק בו רבב, לא יהיה לו קשר איתי. וזאת כיוון שרצון הגורל שאשהה כאן ופה אעבוד את אלוהים, יומם ולילה".
כאשר שמעו המלך ויועציו את הדברים ונוכחו בכוחותיה המופלאים, האמינו לדבריה הכנים ולא סטו אפילו בשערה מבקשתה; הקימו למענה מזבח, שאפשר לומר עליו שהיה כמו הכַּעְבָּה עצמה.
אז נכנסה היא פנימה ומייד התמסרה לעבודת האל.
זמן רב הייתה האישה שבעת רצון מחייה.
כשנפל המלך למשכב והיה בסכנת מוות, כינס את שריו ואת ראשי צבאו ואמר להם: "קרבו ימיי למות, וסבורני שהצעיר המתבודד ראוי למלוך תחתיי ולהיות מנהיגכם. ידידיי, כדי שמינוי זה יהיה מקובל על התושבים, עליכם לראות בדברים אלו את צוואתי". בעודו מדבר עלתה נשמתו הטהורה השמיימה והאדמה בלעה אותו אל קִרבה.
מייד התכנסו השרים, אספו את האמירים ואת העם כולו, והכול צעדו אל האישה וסיפרו לה על שאירע, והצהירו שעל צוואת המלך הם מעידים.
אמרו לה: "כל אשר תצווה ייעשה, ממלכה זו שלך היא".
האישה, כמובן, לא חפצה כלל בתפקיד; הכיצד יהפוך מתבודד לשליט? היא ניסתה לחמוק מהמינוי בתואנות מתואנות שונות.
אמרו לה: "הו איש קדוש, קבל על עצמך התפקיד. למה תתחמק בתירוצים?"
אמרה להם: "דומני שאין לי ברירה, אך עליי לשאת אישה בתולה, יפה כלבנה, כי עייפתי מן הבדידות".
השיבו לה האצילים: "הו מלכנו, בקש את ידה של כל אחת מבנותינו ותהיה לך".
אמרה להם: "הביאו מאה בתולות לפניי, עם אימותיהן הביאו אותן – אחזה בהן במו עיניי ואבחר מכולן את האחת".
מיהרו האצילים בכל מאודם וקראו למאה בתולות יפהפיות לצעוד אל המקדש לצד אימותיהן. וכך, בביישנות, הלכו הן.
גילתה האישה את עצמה בפני האימהות ואמרה: "האומנם יכולה אישה למלוך? ספרו את הדברים האלה לבעליכן ושחרורו אותי ממשא כבד זה".
הנשים יצאו ממנה המומות ודיווחו לאצילים על שאירע. כל מי ששמע את הדבר, מקטן ועד גדול, הוכה בתדהמה רבה.
שלחו אליה אישה, והיא אמרה לה בשמם: "כיוון שאת היורשת המובהקת, שלחי אלינו אדם שימלוך במקומך, אחרת תמלכי את כגבר".
האישה בחרה איש מקובל מתוכם ושבה לענייניה כקודם. במו ידיה המליכה את המלך, כי לעצמה לא ביקשה מלוכה.
***
אשר לך, בני, עבור פיסת לחם היית הופך את העולם כולו. אישה זו לא ביקשה מלוכה, הראה לי גבר אחד כמותה. סיפור תהילתה נודע ברחבי העולם כולו – במקום כלשהו חיה אישה פלונית, שתפילותיה נענות שלא כמו תפילותיו של אף אחד אחר, אישה שאין דומה לה בין כל הגברים. רבים חיגרים ופיסחים קמו על רגליהם מנשימתה בלבד. רבות סופר בה ברחבי העולם, אך איש לא ידע את טבעה האמיתי.
***
כששב בעלה של האישה ממסע עליית הרגל שלו, לא ראה את אשתו בשום מקום. ביתו היה שומם, אחיו עיוור ואובד עצות, ידיו ורגליו חסרות תנועה, משותק היה בכל גופו, לא יכול לזוז ממקומו. לילה ויום סבל האיש מצער על אשתו, ייסורי גיהינום אחזו בו. נפשו הצטערה גם על אחיו ובערה מכאב אין-סופי.
כאשר שאל את אחיו על אשתו, כך סיפר האח: "אישה זו נאפה עם איש צבא, וקמו כמה אנשים – מוזר לספר! – והעידו נגדה. כשהשופט שמע את עדותם, שמח לגזור את דינה לסקילה. וכך היה, נסקלה היא באכזריות. אנא הישאר כאן כי נשמתה פרחה".
כששמע האיש את הדברים פרץ בבכי מר, ביכה את מות אשתו והצטער על מעשיה, ובעודו בוכה ומכה את עצמו – הלך לפינת החדר כדי להתאבל ולהשיב שקט לנפשו.
כששבו אליו עשתונותיו, חשב על מצבו העגום של אחיו, העיוור והמשותק מכף רגל ועד ראש למעט לשונו, וכה אמר לו: "הו איש חסר ידיים ורגליים, שמעתי עכשיו שבעיר לחוף הים חיה אישה, מפורסמת כשמש, שתפילותיה נענות על ידי אלוהים. בעזרת תפילותיה עיוורים רבים היו לרואים ומשותקים רבים היו להולכים. אם תרצה, אקח אותך שמה, אולי אישה זו תשיב לך את בריאותך".
ליבו של האח עלץ, והוא אמר: "הבה ניסע אליה, ומהר. בטוב ליבך, אנא עזור לי".
איש טוב לב זה היה לו חמור, קשר עליו את אחיו והשניים יצאו לדרכם.
רצה המקרה ויום אחד הלכו בדרך שהובילה אותם בערבו של יום אל הבדואי ההוא. מאחר שבדואי זה היה אביר בהלכותיו, הוא הזמין אותם ללון אצלו באותו לילה.
בשיחה שהתפתחה ביניהם שאל הבדואי: "לאן זה תלכו מכאן?"
השיב לו בעלה של האישה: "שמעתי אומרים ישנה אישה מתבודדת שנושאת תפילות. עיוורים ונכים רבים החלימו בעקבות קסמיה ותפילותיה. אחי זה חלה והפך משותק ועיוור, ואני לוקח אותו אל האישה ההיא, אולי יהלך שוב ומאור עיניו ישוב".
אמר להם הבדואי: "לפני זמן רב אישה חכמה הגיעה לכאן, ומשרתי פגע בה ברשעות. בעקבות כך הפך גם הוא עיוור ומשותק. שמא נלך עימכם? אולי יירפא אף הוא מתפילותיה של האישה".
הבעל טוב הלב הסכים והארבעה יצאו לדרך רבת-התלאות.
ויהי יום והנה הגיעו אל הכפר אשר בו נתלה כמעט אותו צעיר. הם שכרו חדר שהתאים לצורכיהם, חדר השייך לצעיר העריץ ההוא, שניצל מחבל התלייה. מוזר היה הדבר כי גם צעיר זה היה נכה, משותק בגפיו, ועיוור.
אמרו ביניהם: "מקרה זה דומה למקרה שלנו, יש לנו אותה סחורה וזהו צערה. כיוון שרכשנו מטבע ממנו, אך מתאים שנחנה כאן".
אימו של הצעיר הייתה שם, וכשראתה את השניים שלא יכלו להניע את ידיהם ורגליהם, חקרה אותם על כאבם ועל נכותם, והם סיפרו לה מייד את סיפורם. לא החסירו דבר.
פרצה האם בבכי ואמרה: "גם לי יש בן, בדיוק כמוכם. אקח אותו ואבוא איתכם". ומייד זינקה על רגליה וקשרה את בנה על סוס.
יצאו כולם לדרך והגיעו אל מקום משכנה של האישה בשעת הזריחה.
עם שחר, בוקר נפלא בא לעולם. המתבודדת קמה ממשכבה והשקיפה מחוץ לביתה. אז ראתה את בעלה מרחוק, ומרוב אושר השתטחה ארצה בתפילה. בכתה הרבה ואמרה לעצמה: מבולבלת ונבוכה אני, איך אוכל לצאת כך החוצה? מה אעשה ומה אומר לבעלי, כי איני יכולה להראות פניי?
כאשר הסתכלה מעבר לבעלה, ראתה שעימו שלושה אנשים, שלושת אויביה אשר ביקשו את דמה. אמרה לעצמה: די בכך שבעלי הביא עדים עימו כידידיו. כל השלושה חוטאים גדולים, ידיהם ורגליהם הן העדות לכך. כאשר אביט בעיניהם של השלושה, מה עוד אבקש? מה עליי לומר? אלוהים הוא עדי.
לבסוף באה אליהם האישה, הביטה הרבה בבעלה, אך פניה היו מוסתרות בצעיף. פנתה אליו: "אמור, מה תבקש?"
השיב לה איש צדיק זה: "באתי לכאן לבקש תפילה עבור בני לווייתי, העיוורים והמשותקים".
אמרה לו האישה: "אחיך איש חוטא הוא. אם יתוודה על פשעו יירפא מחוליו, אם לא – יישאר עיוור ונכה".
האיש שחזר ממסעו למכה אמר לאחיו: "ראה כמה מותש אתה וזקוק לעזרה, התוודה על חטאך ובכך אפשר שתינצל, אחרת תחבור לצער לנצח".
השיב לו האח: "כאב וסבל של מאה שנים עדיפים בעיניי מאשר לומר בקול 'חטאתי'".
דיברו ביניהם שני האחים עד שלבסוף, מרוב בושה, סיפר האח את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. "נהייתי נכה בגלל פשעי זה; בידך להרוג אותי, בידך למחול לי".
האיש התלבט זמן מה, ואפילו שהיה לו קשה אמר לעצמו: כיוון שאשתי נעלמה, אחוס על חיי אחי. וכך היה, האיש סלח לאחיו, האישה התפללה וברגע אחד שחררה אותו מייסוריו הרבים.
האח נעמד על רגליו והחל ללכת, להניע את ידיו ולתפוס בהן, ואף מאור עיניו שב אליו.
אחריו התבקש העבד להתוודות על פשעו.
אמר העבד לאדונו: "איני מעז לספר על פשעי כי אני חושש שתהרוג אותי".
אמר לו הבדואי: "דבֵּר אמת ואל תחשוש. סליחתי נתונה לך לעד".
העבד התרצה וגילה את סודו: "אני הרגתי את ילדךָ בעריסה. האישה שאספת לא הייתה אשמה בהריגתו. בגלל פשעי הנורא הזה הפכתי נכה".
כאשר שמעה האישה כי דיבר אמת, התפללה עבורו, וראייתו של העבד שבה אליו מייד ונכותו נעלמה.
הזקנה פנתה אל בנה, וגם הוא התוודה על פשעו. וכך אמר: "סיפורי קצר. אישה באה להצלתי פתאום ופדתה אותי מהגרדום. ואז אני מכרתי אותה".
התפללה האישה גם עבור איש צעיר זה, ובאחת היה מסוגל ללכת ולראות.
אז שילחה את כולם מעליה וביקשה מבעלה להישאר לעמוד שם. וכשהיא עומדת מולו הסירה את הצעיף מפניה. האיש פרץ בזעקה כשהבין מי היא, ואיבד את הכרתו.
כשחזר לעשתונותיו קרבה אליו האישה טובת הלב, נעמדה לפניו ואמרה לו: "מה קרה לך פתאום, שפרצת בזעקה ונפלת לאדמה?"
אמר לה: "הייתה לי אישה, ולרגע חשבתי שאת זו היא. ידייך ורגלייך דומות כשתי טיפות מים לאלו שלה. כל אחד יאמר שאת דומה לה בדיוק, בדיבור, במראה פָּנים, בגוף ובהליכתך. אם לא הלכה לעולמה מוכת צער, כל אחד היה אומר שאת זו היא".
אמרה לו האישה: "בשורות משמחות, הו איש, כי האישה ההיא לא חטאה ולא נאפה עם אחר. אני האישה ההיא. צעדתי בדרך האמונה, לא נרגמתי באבנים ולא מתִּי. אלוהים הציל אותי מצרות הרבה ובחסדו הביאני למקום הזה. השבח לאל ותודות אין-ספור תמיד על שהעניק לנו את האיחוד מחדש".
נפל האיש ארצה והתפלל: "הו אלוהים טהור, איך תוכל לשוני לומר תודות לך בראותי שכל זה מעבר לגבולות שכלי ונפשי?"
הוא קרא לבני לווייתו וסיפר להם את המעשה, על הטוב ועל הרע. אז עלתה זעקה השמיימה מפיותיהם – העבד, האח, האיש הצעיר התמלאו בושה מעורבת בשמחה, כי אישה זו גרמה להם להתבייש בעצמם, אך אחר כך ריפאה אותם וסלחה להם.
את בעלה הפכה האישה למלך, ואת הבדואי לשר.
אחרי שהבטיחה אושר לכולם, חזרה לעבודת האל באותו מקום כמקודם.
1. רמז לששת החלקים המרכיבים את האדם. להלן ציטוט מההקדמה, שלא שולבה בתרגום לעברית: "אתה המלך והח'ליף הנצחי. יש לך שישה בנים משכמם ומעלה. כל אחד מבניך הוא שילוב אדיר, ובליבם – כל אחד הוא עולם ומלואו. הראשון הוא הנפש הגשמית, משכן החושים; השני הוא השטן, מחשבותיו מקובעות בדמיונות שווא; השלישי – השכל שמבאר את הדברים; הרביעי – יֵדע שתר אחר האמת; החמישי הוא דלוּת ומחסור; והשישי – אמונה באחדות האל, והוא מחפש אחר השלם בכל חלקיק וחלקיק. כאשר ששת אלו ימלאו את תפקידם, יגיעו הם אל הנוכחות הנצחית".
2. לפי האמונה הסופית, וכמקובל בדתות רבות, קיימים שני עולמות – העולם הזה, שבו אנו חיים, והעולם הבא, העולם שאליו נודדות הנשמות לאחר המוות (הערת המתרגם לעברית).
3. אפשר שבמקור זהו סיפור יהודי. בגרסה הערבית של "סיפורי אלף לילה ולילה" הבעל הוא שופט יהודי.
4. מי האלמוות.