פרולוג


תַּמְסִין ישבה מול המראה, אוחזת שפתון בידה האחת וכתב-עת שבו מאמר בנושא "כיצד לפתות את גבר חלומותייך" בידה האחרת.


על פי המאמר, עדינות היא בסך הכל מילה אחרת לכישלון. אולם למרות זאת בטנה התהפכה בקרבה בעצבנות כאשר בקושי הצליחה לזהות את העיניים הנוצצות והעפעפיים הכבדים שניבטו אליה מן המראה, את עצמות הלחיים הבולטות, את הפה הלוהט ואת השפתיים המשורבבות – כמו אלו שלה.


זה היה דבר טוב, נכון? משום ששלוש שנות הערצה מרחוק אל אַלֵחַנְדְרוֹ ד'אַרְיֵינְצוֹ לימדו אותה כי ללא צעד דרסטי כלשהו לא היה כל סיכוי לקשר עמו מעבר ל"הלו".


היא שמעה נקישה קלה על הדלת ובפתח הופיע ראשה הבלונדי של סֵרֵנָה. "תָּם, את שם כבר המון זמן, את לבטח כבר מוכנה מזה..." לפתע נשתררה שתיקה. "או אלוהים. מה עשית לעצמך, למען השם?"


תמסין נופפה לאחותה בכתב העת שאחזה בידה. "כתוב כאן שאסור להשאיר דבר ליד המקרה."


סרנה נכנסה אט אט אל תוך החדר. "האם מצוין שם גם שאסור להשאיר דבר ליד הדמיון?" היא קרקרה. "היכן השגת את השמלה המזעזעת הזו? היא שקופה לחלוטין."


"שיניתי קצת את השמלה שלבשתי בנשף הבוגרים שלי, זה הכל," השיבה תמסין בהתגוננות.


"זו שמלת הנשף שלך?" נדהמה סרנה. "אלוהים אדירים! תמסין, אם אימא תדע היא תשתגע – לא שינית אותה, שחטת אותה."


תמסין הסיטה את שערה הבלונדי לאחור במשיכת כתפיים, אחזה בידיה שכבות של רשת שחורה המרפרפות סביב ירכיה בסיבוב שאנן. "ובכן? בסך הכל הסרתי את מעטפת המשי העליונה, זה הכל."


"זה הכל?"


"טוב, גם קיצרתי קצת את תחתונית הרשת. היא נראית כעת הרבה יותר טוב, לא?"


"היא בהחלט נראית שונה," השיבה סרנה חלושות. התחרה שעיטרה את מחשוף השמלה ללא הכתפיות, שנראתה צנועה בצורה סבירה כשהייתה באורך הקרסול, קיבלה לפתע תפנית מזעזעת של רטט בשילוב גרביונים שחורים מרושתים באורך הברך, בתוספת קרדיגן שחור קצר שהתעטפה בו מעל לשמלה.


"טוב," אמרה תמסין בנחישות, "משום שהערב אני מסרבת להיות בתו הפתטית בת-העשרה של המאמן, שזה עתה סיימה את הפנימייה ומעולם לא נושקה. הערב אני רוצה להיות..." היא קטעה את דבריה וקראה מתוך כתב העת, "'מסתורית ועם זאת ישירה, מתוחכמת ועם זאת סקסית'."


הן שמעו רעמי צחוק עמומים וקולות רמים שהגיעו מהקומה התחתונה, ומוסיקה ממרחק פילסה דרכה דרך מעברי אבן קרירים שמהם בנוי בית האחוזה של שושלת הארְקוֹרְט. המסיבה שבה הוכרז על קבוצת הרוגבי הלאומית של אנגלייה לקראת פתיחת עונת הרוגבי החדשה כבר הייתה בשיאה, וגם אלחנדרו כבר היה שם. רק הידיעה על הימצאותו באותו בניין גרמה להתכווצויות בטן ולהולם לבה של תמסין.


"היי זהירה, תם," הזהירה אותה סרנה בשקט. "אלחנדרו הוא מהמם, אבל הוא גם..."


היא היססה, התנודדה, והעיפה מבט על התמונות התלויות על קירות חדרה של תמסין, כמו כדי לקבל מהן השראה. רובן נגזרו מעמודי הספורט של העיתונים ומחוברות רוגבי. בכולן נראה אלחנדרו ד'אריינצו הכהה, המהורהר והנאה מכל פינה. רעד חלף בגופה של סרנה. מהמם, ללא ספק, אבל גם חסר רחמים.


"מה הכוונה, מעבר לרמה שלי? את לא חושבת שזה יצליח, נכון?" אמרה תמסין בייאוש מה. "את לא חושבת שאוכל למצוא חן בעיניו, בכלל."


סרנה הישירה מבטה אל פני אחותה. עיניה הירוקות של תמסין זהרו כמו הוארו על ידי איזשהו אור-שמש פנימי ולחייה אדומות מהתרגשות ומתח.


"לא זאת הנקודה. מובן שתמצאי חן בעיניו," נאנחה. "זה בדיוק מה שמדאיג אותי."


מעל האח המלכותי המפוסל שניצב באולם הכניסה של אחוזת הארקורט היה תלוי דיוקנו של אב לשושלת קַלְת'וֹרְפּ מהמאה השבע עשרה, על פניו חיוך זחוח כשהוא מתבונן אל עבר מפרשית בים סוער. מעל הציור, בכתב יד מצועצע ומעוטר היה כתוב: אלוהים נשף והם נפוצו לכל עבר.


אלחנדרו ד'אריינצו התבונן בהבעת פנים משועשעת ולגלגנית בעיניים הקרות והמצועפות של אחד מאבותיו של הֵנְרִי קלת'ורפ. לא ניתן היה להבחין בדמיון כלשהו בין שני הגברים, אף על פי שחלקו שנאה משותפת לספרד. אלחנדרו נזכר בסיפורים של אביו, כילד בארגנטינה, כיצד היו אבות אבותיהם בין הכובשים הספרדים שהפליגו מספרד לעולם החדש. הסיפורים הללו היו רק אחת מהפיסות הקטנות שהרכיבו את הזהות המשפחתית שלו.


הוא התרחק בחוסר נוחות מן הדיוקן, החליק באצבעו על צווארון חולצתו המעומלן והתבונן סביבו על אולם הכניסה המרשים, על קילומטרים של עבודות טיח מורכבות בתקרתו ועל דונמים של רצפת עץ מלוטשת. חברי הקבוצה שלו התגודדו בקבוצות, צוחקים ושותים עם אישים נכבדים מאיגוד הרוגבי וכמה כתבי ספורט שהתמזל מזלם להתברג לרשימת האורחים, בשעה שמגוון מעריצות בלונדיניות מנומסות הסתובבו ביניהם, פלרטטו עמם והחניפו להם.


הנרי קלת'ורפ, מאמן הרוגבי האנגלי, התרגש מאוד מעצם המסיבה שנועדה להכריז על הקבוצה החדשה שלו בבית אבותיו המדהים, בטענה שהאירוע מוכיח כי הם אכן היו קבוצה מאוחדת, יחידה אחת, משפחה. בהיזכרו בכך ברגעים אלה, לא יכול היה אלחנדרו לעצור את החיוך הלעגני שהעלה על שפתיו. חיוך אכזרי וציני.


נדמה היה שכל דבר באחוזת הארקורט תוכנן להדגיש את היותו של אלחנדרו זר באחוזה. הוא היה משוכנע לחלוטין שהנרי קלת'ורפ כיוון בדיוק לזאת.


תחילה חשב אלחנדרו כי רגישותו מוגזמת, כי שנים שבילה בבית-ספר של המערכת הציבורית גרמו לו למהר להצטרף לצד המתגונן מול הפחדה ופגיעה – אולם לאחרונה, הטינה שחש בה מכיוונו של המאמן הייתה בולטת מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה. אלחנדרו שיחק טוב מתמיד, טוב מכדי שינשור מהקבוצה ללא סיבה מוצדקת, אולם העובדה הייתה שקלת'ורפ רצה לראותו מחוץ לקבוצה. הוא פשוט המתין למעידה של אלחנדרו.


אלחנדרו קיווה כי קלת'ורפ היה סבלני משום שלא הייתה לו כל כוונה לעשות עמו חסד בנושא הזה. הוא היה במיטבו ובשיאו וגם התכוון להישאר.


הוא גמע מהשמפניה בלגימה אחת, והניח את הכוס על שידה מעוצבת יקרה במיוחד והעיף מבט לעגני סביבו. לא היה שם אפילו אדם אחד שהיה לו עניין לשוחח עמו, חשב בליאות. הבנות כולן בלונדיניות בעלות זהות אחידה ומבטא מודגש ומלוטש כזכוכית ושיזוף אחיד כמו לאחר שהייה בשמש הריביירה, ונושאי השיחה שלהן נעו מבגדים ועד למעשים נועזים ומשעשעים של אנשים אשר עמם למדו בבית הספר, ושערו שאלחנדרו הכירם. פעמים מספר במסיבות מעין אלו הוא סיים את הערב במיטה עם אחת מהן ולו רק כדי להסותה.


אולם הערב נראה היה המאמץ רב מדיי. העניבה האנגלית דמתה ללולאה סביב צווארו. לפתע חש צורך לצאת לאוויר הצונן, מחוץ לאווירה החונקת של שאננות וזכויות יתר. האדרנלין זרם בעורקיו כשפילס את דרכו בקוצר רוח בין קבוצות האנשים אל עבר הדלת.


בה בעת ראה אותה.


היא עמדה בפתח, ראשה מורכן קלות, יד אחת נתמכת במשקוף הדלת, מה שהקנה לה הילה זוהרת מהולה בחוסר ביטחון, כל אלו השתלבו עם שמלתה השחורה הקצרה ועקביה הגבוהים. עם זאת, הוא לא הבחין כלל בפרטי לבוש. היו אלו עיניה שמשכו את תשומת לבו.


הן היו יפהפיות – עיני שקד ירוקות, נדמה לו, נוטות – הפגישה הייתה כמעט מקרית. נשימתו נעתקה למבטה החודר בעוצמה כקרן לייזר, מבט אשר יכול היה לחוש בו אפילו מהמרחק הזה.


הוא האט את קצב צעדיו ככל שקרב אליה, אולם מבטה לא זע. היא הזדקפה קלות, כאילו המתינה לבואו, ידה נשמטה מעם המשקוף והחליקה על חצאיתה הקצרה.


"אתה לא עוזב?"


קולה נשמע כל כך איטי והססני, ומלותיה ארגו בתוכן שאלה והצהרה גם יחד. הוא העניק לה חיוך עקמומי.


"אני חושב כי מוטב שאלך."


הוא התכוון לחלוף על פניה. מקרוב, יכול היה לראות שמתחת לאיפור העיניים העָשֵׁן והברק הזוהר של שפתותיה היא הייתה צעירה מכפי שחשב תחילה. עורה היה בהיר וזהוב, והוא הבחין בפעימות הדופק שבלטו בגרונה. היא רעדה קלות.


"לא," היא אמרה בקשיחות. "בבקשה. אל תעזוב."


ההתעניינות בערה בקרבו, בפתאומיות ובלהט. הוא עצר, והביט בשמלתה הסקסית והנועזת, והתיר למבטו לנוע באיטיות בחזרה עד פניה. לחייה הוורידו קלות, והעיניים שנשאו אליו את מבטן מבעד למניפה שחורה של ריסים ארוכים היו כהות ונוצצות. מפתות, ובאותה עת מתחננות.


"מדוע לא?"


בהרכינה את סנטרה, המשיכה להישיר אליו את מבטה, ובה בעת אחזה בידו ופסעה לאחור וגררה אותו עמה. ידה נדמתה קטנה בתוך ידו, ומגעה הצית מטר של כוכבים נופלים לאורך זרועו.


"משום שאני רוצה בזאת," היא חייכה בביישנות, והסבה מעליו את מבטה. "אני רוצה שתישאר."