פרק 1


נוקס


מצחיק איך שגראס, בירה וחברה טובה יכולים להשכיח ממך את כל הבעיות. זאיין וגייג' יושבים לידי וצוחקים כשסטון מנסה לאזן בקבוק ריק על ראשו. הוא כל כך מסטול עד שהוא אפילו לא שם לב שהבקבוק נופל על הרצפה ומתנפץ, אלא ממשיך במאמציו לשבת ללא תזוזה ועיניו מתגלגלות בחוריהן כשהוא מנסה להביט בנו.


"דפוק. תנקה את הזבל הזה," אני אומר לו, ורק אז הוא מבחין בבלגן שעשה.


"אוי, שיט. מתי זה קרה?"


זאיין מסיים בלגימה אחת את פחית הבירה הקלה שלו — כזה נקבה — וזורק אותה אל סטון. "שים את זה על הראש, דביל."


כמו קוף שמבצע פעלולים, סטון מביט בו בזעם אבל מרים את הפחית כדי לציית להוראה. אני נאנח ולוחץ על המצח שלי. אני ממש חייב חברים חדשים.


דפיקות חזקות על דלת הכניסה מנתקות אותי ממופע הקרקס שלפניי. אני גונח, נעמד וניגש לדלת. ממש לפני שאני מגיע אליה, אני שומע רצף נוסף של דפיקות צורמות.


"אני בא!" אני צועק. איזה זין.


אני פותח את הדלת בהבעה זעופה, אך ברגע שאני רואה מי עומד מולי, היא נעלמת. יחד עם ההיי שלי. גרייסון הייוורת', או היפיוף, כמו שאני אוהב לקרוא לו, עומד בכניסה לביתי. כולו מגואל בדם, ובגדיו מוכתמים באדום עמוק. גופו פולט גלי זעם כשהוא לופת את שערו החום. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל חלש הוא לא. כדאי למי שהכניס אותו למצב הנפשי הכאוטי הזה לתפוס מחסה, אם הוא לא מפורק כבר לחתיכות איפשהו.


"מה קרה לך לעזאזל?"


הוא מניד בראשו. "אני צריך שתעזור לי."


אני מתעורר בבהלה, נשימתי כבדה וגופי שטוף זיעה קרה. עיניי סורקות את החדר החשוך בזמן שנשימתי מתחילה לחזור לסדרה. החשכה מבעד לחלון מבהירה לי שעדיין אמצע הלילה. כמובן.


אני קם מהמיטה, הולך למטבח, מוציא בירה מהמקרר ומתעלם מאימא שלי. דאגה מופיעה על פניה, ואני רואה שהיא מתלבטת אם להתעסק בעניינים שלה או להתערב בעניינים שלי. היא הולכת על האפשרות השנייה.


"עדיין סובל מסיוטים?"


אני מושך בכתפיי. "משהו כזה."


היא לא צריכה לדעת שזה גרוע פי כמה וכמה מחלום רע, והיא גם לא צריכה לדעת על מה החלום. הסיבה היחידה שהיא יודעת בכלל שמשהו לא בסדר היא שהבית הזה קטן רצח, ולפעמים היא שומעת אותי צועק מתוך שינה. למזלי היא לא מצליחה להבין מה אני אומר.


מאז שהייתי קטן היינו רק שנינו. אבי נעלם כשהייתי בן שנתיים, ולמרות בני הזוג המתחלפים הרבים שלה, אימא שלי תמיד הייתה אם חד־הורית. אני בטוח שהיא עושה כמיטב יכולתה, אבל שכר המינימום שהיא מרוויחה בדיינר סיפק לנו מאז ומתמיד רק את הבסיס. ולגבי היחסים שלנו? הם חזקים בערך כמו הבית הזה, עלולים לקרוס במשב רוח. אני תמיד אעריך את כל מה שהיא עשתה עבורי, אבל אחרי שהיא נעלמה בפעם החמישית עם החבר החדש שלה והשאירה אותי לבד בגיל שמונה, איבדתי כל תקווה שהיא תהפוך אי פעם לאימא שאני צריך.


אני חולץ את הפקק מבקבוק הבירה ולוקח לגימה ארוכה. הנוזל הקר כקרח עוזר לצנן את גופי ומאפשר לי לדחוף את החלום ההוא, את הלילה ההוא, אל פינת מוחי. אני מחסל שני שליש מהבקבוק בתוך שניות וחוזר לחדר. סביר להניח שלא אצליח לישון יותר הלילה, אבל לפחות מאחורי דלת סגורה אני לא צריך להתמודד עם המבטים של אימי.


העשב המושלג ואוויר ינואר הקפוא מהווים תזכורת קשה לעונה השנואה עליי. אני רועד בג'ינס הקרועים השחורים ובחולצה הארוכה שלי. אני תוהה אם כדאי לי לחזור פנימה ולקחת את הז'קט שלי, אבל כשסטון מגיע, אני מוותר על הרעיון. אני יורד בקפיצה ממרפסת הכניסה ומקיף את הרכב אל צד הנוסע.


"לקח לך מלא זמן, מניאק."


הוא מגלגל עיניים. "רד ממני. אני לא אבוא לאסוף אותך, ואתן לך לרכוב על האופנוע שלך בשלג המחורבן."


"אתה לא."


"ולמה זה?"


אני שולף את הג'וינט מהכיס ומנענע אותו בין אצבעותיי. "כי אז לא תקבל מזה." זווית פיו מתרוממת, אך כשהוא מנסה לתפוס את הג'וינט, אני מרחיק אותו. "היי. עיניים על הכביש."


בית הספר לא רחוק מהבית שלי, כך שאנחנו מגיעים אליו בתוך דקות. ממש לפני הפנייה אל החניה אני מבחין בכל הדושבגים בתלבושות המפונפנות. הייבן גרייס פרפ הוא תיכון פרטי שנמצא מול בית הספר שלי, למרות שתמיד טענתי שראשי התיבות הג"פ צריכים להיות קיצור של הומואים, גרבצנים ופדלאות. לומדים בו מלא סנובים עשירים שמנהלים מלחמה מתמדת למי יש זין גדול יותר.


"תראה, הנה החבר הכי טוב שלך," סטון מתלוצץ ומחווה בראשו לעבר מניאק מעצבן במיוחד.


קרטר טריילנד. הוא נוטר לי טינה כבר שנים, מהרגע שהתחלתי לשחק כקוורטרבק בנבחרת הפוטבול של נורת' הייבן בכיתה י'. הנבחרת שלנו כיסחה את שלהם שנה אחרי שנה. הוא היה בטוח שבזכות הקוורטרבק החדש שלהם, השנה הם יזכו בניצחון. לצערו, המשחק בוטל בגלל הגשם ולא נקבע מועד חדש. לי זה לא הזיז, אבל הוא התבאס רצח.


אני רואה את הדושבג הבלונדיני מתנהג בדרכו המתנשאת והטיפוסית, כאילו אף אחד בעולם לא יכול לגעת בו. אולי באמת אף אחד לא יכול, בהתחשב בעובדה שאביו הוא התובע המחוזי. הוא ניסה לגרור אותי למריבות כמה פעמים, אבל אין לי ספק שאם הייתי משאיר סימן על הפרצוף היפה שלו, הוא היה מוודא שאיענש בחומרה. אומנם התיק הפלילי שלי לא בדיוק נקי, אבל אין בו שום פשעים חמורים, ועשיתי דברים שאני לא גאה בהם כדי לשמר את המצב הזה.


העיניים של קרטר פוגשות בעיניי ומייד מצטמצמות. אני מגחך ושולח לעברו אצבע משולשת לפני שאני מפנה את המבט. אולי אני האדם הכי שנוא עליו, אבל הוא ממש לא מעניין אותי.


"אתה יודע, מתישהו תצטרך לכסח אותו, רק כדי להעמיד אותו במקום." סטון מציין.


אני מהמהם כי הוא קרוב לוודאי צודק, אבל אני יודע שזה רעיון ממש גרוע.


ברגע שסטון מחנה, אנחנו יוצאים מהרכב ומצטרפים אל שאר החברים האידיוטים שלי מאחורי בית הספר. זאיין, חבר שלי מילדות, הוא קרוב אליי כמו אח, נשען על הקיר. שערו השחור קוצני, והוא יונק מסיגריה. גייג' ואיסטון עומדים לידו. הז'קטים מהעור השחורים והזהים שלהם תמיד מזמינים בדיחה על חשבונם. איזה בנים קונים יחד בגדים תואמים? זאת אומרת, חוץ מהמזדיינים שמעבר לרחוב.


"מה קורה, נקניקים?" אני אומר כברכת שלום, שולף את הסיגריה מאצבעותיו של זאיין ומקרב אותה אל שפתיי.


גייג' מחייך בערמומיות ומושיט לי טלפון. "איסטון בדיוק הראה לנו תמונות שהחברה שלו שלחה לו. איזה כוסית אש."


אני לוקח את המכשיר ומדפדף בין התמונות. בחודשים האחרונים איסטון יוצא עם טסה קלהאן — אחת מילדות השמנת שמעבר לרחוב. בהתחלה התנגדתי לזה בתוקף. אבל מכיוון שהוא כפה אותה עלינו, עם הזמן התחלתי להשלים בעל כורחי עם נוכחותה. אני עדיין חושב שהקשר ביניהם בחיים לא יעבוד, אבל הם מתעקשים שהם סתם נהנים יחד. וגייג' צודק — היא די כוסית. שרוטה על כל הראש, אבל כוסית.


"יופי של ציצים." אני מחזיר לאיסטון את הטלפון שלו. "תיתן לי סיבוב עליה, כן?"


הוא צוחק. "אחרי שאני אסיים איתה, תוכל לעשות מה שבא לך."


סטון תוחב את ידו לכיס שלי ומוציא את הג'וינט שהבאתי בשביל כולנו. לא תמיד אנחנו מתמסטלים לפני הלימודים, אבל כשזה קורה, היום נהיה מעניין יותר. בדיוק כשהוא מדליק את הג'וינט, הטלפון שלי רוטט בכיס. אני שולף אותו, ובטני צונחת למראה ההודעה.


מספר לא מזוהה: הבוס רוצה לראות אותך. יום שישי בלילה מאחורי הפאב של טיילור. תביא את החבר שלך.


"אתה בסדר, גבר?" זאיין שואל כשהוא מעביר לי את הג'וינט. "אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים."


אני שואף עמוק ומגיב בביטול. "אני בסדר. אין מה לדאוג."


אבל זה שקר. אחרי שקראתי את ההודעה אני רחוק מלהיות בסדר, ויש לי המון מה לדאוג. הבוס הוא אדם חזק מאוד ומסוכן מאוד — אדם שאני חייב לו טובה גדולה. הוא לא מישהו שכדאי להיות חייבים לו. שנים הקפדתי לא להגיע למצב הזה, אבל הנסיבות הביאו אותי לכך.


למרות כל העישון וההיי, אני לא מצליח להתנער מהאימה. אולי זה בגלל הפרנויה שמתלווה לעישון גראס, אבל אני מעיף ללא הרף מבטים מעבר לכתף, משוכנע שמישהו מביט בי. הוא בהחלט מסוגל. מכיוון שעברתי יותר חרא מבן שמונה־עשרה ממוצע, אין בעולם הרבה דברים שמפחידים אותי. אבל הכוח שיש לטיפוס הזה בהחלט מפחיד אותי.


אנחנו נכנסים לבית הספר כדי לאסוף את הספרים שלנו. אבל ברגע שאנחנו מתרחקים מהלוקרים, אני פונה אל סטון. "תן לי את המפתחות שלך. אני מבריז."


גבותיו מזדקפות. "אחי, אתה מסטול רצח. אני לא נותן לך לנהוג במכונית שלי ככה."


"אני לא מתכוון לנהוג בה." אני מגלגל עיניים. "תן לי כבר את המפתחות המזוינים שלך."


הוא מוציא אותם מהכיס ומפקיד אותם בידי. אני סורק במבטי את המסדרון בחיפוש אחר בת המזל שאקח איתי. בתור מלך המקום, לא מפתיע שאני יכול להשיג כל מי שאני רוצה. למען האמת, זה מתחיל להימאס קצת, אבל לפעמים, כשאני צריך לנקות את הראש ולהתרכז במשהו אחר, זה מביא תועלת.


מבטי נוחת על בחורה בלונדינית, ואני יודע שהיא תהיה מטרה קלה. ראשית, היא לובשת חצאית בינואר. ושנית, החצאית מגולגלת כל כך גבוה עד שהיא כאילו מתחננת לזה. אני בוחן אותה מכף רגל ועד ראש לפני שאני צועד לכיוונה.


"נתראה אחר כך, נקניקים," אני אומר לחבריי.


גייג' הוא היחיד שמוחה. "אתה באמת לא נכנס לשיעור הראשון? היום יש את מיס פאטן, והיא פאקינג פצצה."


אני מעיף לעברם מבט ומגחך. "כבר סימנתי עליה וי."


שלושת חבריי פוערים פה, ואילו זאיין רק צוחק ומנענע בראשו. מכיוון שהוא כמו אח בשבילי, כבר סיפרתי לו איך היא ביקשה ממני להישאר אחרי הלימודים לריתוק, וזה נגמר בזיון על השולחן שלה. קרוב לוודאי שלא אחזור על החוויה, אבל אני לא מתחרט על אף שנייה. זה אחד מהדברים שעשיתי רק כדי למחוק מרשימת החלומות שלי.


"היי," אני אומר כדי למשוך את תשומת ליבה של הבחורה. "ג'נה, נכון?"


היא מפתלת קווצת שיער סביב אצבעה. "ג'סי."


"נכון."


אני מוחץ את שפתיי אל שפתיה, והיא מייד מנשקת אותי בחזרה. אני לופת את מותניה ומצמיד אותה אליי. בתוך שניות אני כבר קשה בתוך הג'ינס ההדוקים האלה. אני קוטע את הנשיקה ומשעין את ראשי על ראשה.


"עד כמה את בעניין של השיעור הראשון?" אני שואל.


"תלוי. מה אתה מציע לעשות במקום?"


אני מגחך ומתרחק קצת כדי לכרוך את זרועי סביבה. כשאנחנו מתקדמים לעבר הדלת, החברים האידיוטים שלי צוחקים ושואגים.


"נוקס ווהן, ילד רע שכמוך," סטון מתלוצץ.


אני שולח לעברם אצבע משולשת ועוזב את בית הספר עם הסחת הדעת החדשה שלי לשעה הבאה.


בסיום יום הלימודים אני מתוח לא פחות משהייתי הבוקר. ג'סי הייתה זיון סביר ולא ציפתה לשום דבר אחר כך, אבל היא לא הייתה בלתי נשכחת. פעם החבר'ה ואני היינו ממש דפוקים ודירגנו כל בחורה לפי שלוש קטגוריות שונות. מראה. כישרון. מידת שיגעון. זה נפסק כשטסה גילתה שאיסטון דירג אותה 9-7-9. זה מה שקורה כשאתה סתום מכדי לוודא שניתקת את השיחה המזוינת.


"חכה לי כאן רגע. אני צריך לדבר עם מישהו," אני אומר לזאיין, והוא מהנהן.


אני חוצה את הרחוב באי־רצון ומקווה מאוד שקרטר לא בסביבה כדי להתחיל לעשות בלגן. בתוך דקה אני מאתר את מבוקשי. גרייסון הייוורת', הקוורטרבק החדש של הייבן גרייס וקוץ בתחת שלי. הוא עומד עם החברה שלו, סוואנה, ועם בחורה שאף פעם לא פגשתי, אבל שלא הייתי מתנגד לבלות בחברתה כמה שעות. לרוע המזל, כוסית מתיכון פרטי לא כלולה בתפריט שלי.


"יפיוף," אני קורא ומהנהן לעברו. "אני צריך לדבר איתך רגע."


סוואנה והחברה שלה מתבוננות בי בסקרנות כשגרייסון ואני מתרחקים מטווח שמיעה.


"מה קורה?"


אני פותח את הטלפון שלי בהחלקת אצבע ומושיט לו אותו. "אל תקבע תוכניות ליום שישי בלילה."


הוא מחוויר כפי שקרה לי עם קריאת ההודעה.


"זה..." אני מהנהן. "שיט. חשבתי שהם שכחו מאיתנו. עברו שבועות מאז הלילה ההוא."


"הם אף פעם לא שוכחים כלום. במיוחד לא חוב כלפיהם."


הוא מעביר אצבעות בשערו ונושף. "מה אם פשוט נתעלם? מה הם כבר יעשו?"


גבותיי מתכווצות. "נדפק לך המוח? הם יהרגו אותנו. החבר'ה האלה לא משחקים, הייוורת'. המצב שלך כבר לא מאפשר לך לשחק אותה קשוח." אם אני אישאר כאן רגע אחד נוסף, אני אוציא את העצבים שלי על האדם הלא נכון. לכן אני פוסע אחורה. "אני אסמס לך איפה נפגשים ביום שישי. נלך יחד, כי אני רוצה לוודא שתגיע לשם עם התחת הפחדן שלך."


אני עדיין רותח מכעס כשאני נכנס למכונית של זאיין. רק בגלל היחס המגונן והחונק שלו אני בתסבוכת המזוינת הזאת. הוא פשוט היה מוכרח לשחק אותה אביר על סוס לבן בשביל החברה שלו ולעבור את הגבול. עכשיו הוא מסכן את החיים שלי עם רעיונות דפוקים כמו 'בוא נתעלם מהם'. אין לו מושג באיזה משחק הוא מעורב עכשיו. זה לא בולשיט תיכוניסטי חביב. אנחנו משחקים עכשיו עם החבר'ה הגדולים.


"הכול בסדר?" זאיין שואל כשהוא חש בכעסי.


"מעולה," אני ממלמל. "פשוט תנהג."


הוא נועץ בי מבט יודע ומהנהן פעם אחת. "אני אתקשר לגארט ואבקש ממנו לשבץ אותך הלילה."


וזו הסיבה שהוא החבר הכי טוב שלי. הוא תמיד מבין בדיוק מה אני צריך ויודע איך להשיג את זה בשבילי.


המחסן התת־קרקעי הומה אדם, ורעש הקהל רק מגביר את הריגוש שלי. שני יריבים בזירה מנחיתים אגרופים ברצף. הרצפה מרוחה בדם שלהם, והמקום מזכיר זירת רצח. אך למרות המכות האלימות, אף אחד מהם לא נח לשנייה עד הצלצול האחרון של הפעמון וההכרזה על המנצח.


הדבר שאני הכי אוהב בקרבות האלה הוא שלכל מי שנכנס לזירה יש מטרה. תסכול שהוא צריך לפרוק. כסף שהוא צריך להרוויח. מוניטין שהוא צריך לתחזק. תמיד יש משהו שמביא אותם לכאן, ואף אחד לא אומר מילה.


"מוכן?" זאיין מושיט לי את בקבוק המים שלי כשאני מתכופף מתחת לחבל ונכנס לזירה.


אני מגחך. "תמיד, לא?"