הקדמה
כאשר סיימתי לכתוב ספר זה, שלחתי את הקובץ לשני חברים קרובים, אישה וגבר, וביקשתי מהם לקרוא אותו ולהעיר לי הערות.
מיכאל, גבר כבן חמישים, איש אקדמיה בכיר, טלפן אלי כעבור שבועיים וגיחך במבוכה: "תגיד לי, עלי, אז מה השורה התחתונה? אתה חושב שמותר לגברים לבגוד, או לא?"
שתקתי. אבל לעצמי חשבתי שזה מדהים למדי שגבר רציני, בוגר, אב לארבע בנות, קרא ספר נרחב המוקדש לעולמו של גבר, ספר שנכתב במשך שנים, ובסופו של דבר זה כל מה שמעניין אותו.
לעומת זאת, אמירה, אף היא בעלת תארים אקדמיים ושוחרת ספרות, שלחה לי מייל עם קבלת הקובץ, ובו היא כתבה: "עלי יקר, פתחתי כעת את הקובץ, ואני ממש בהלם. מההה...?" היא כתבה, עם שורה ארוכה של נקודות, "ספר שלם, עמוק וארוך כל כך על העולם של הגבר? כאשר ביקשת ממני לקרוא, הייתי משוכנעת שזה יהיה ספר קצרצר... אחרי הכול, תמיד האמנתי שעולמם צר, כדברי המשוררת, כעולם נמלה."
על השאלה "הגברית" של ידידי מיכאל אין לי תשובה, אבל ברור לי שמתחייב לברר מדוע זוהי השאלה הראשונה והקלישאתית כל כך שעלתה בראשו של קורא בוגר. כיצד היא קשורה לעולם הפנימי של הגבר, לאתוס הגברי ולמכלול הדילמות הקיומיות שלנו, הגברים? גם התגובה של אמירה היא קלישאתית למדי, וגם לה לא השבתי, אבל לעצמי חשבתי שהתגובות של שני חברי הן בדיוק הסיבה שהיה לי כה חשוב לכתוב את הספר הזה.
התגובות המפתיעות, והמוזרות למדי, של חברי, תמכו בתחושת הבטן שלי בנוגע לחשיבותו של שיח בנושא. המטרה שעמדה לנגד עיני מהרגע שבו התחלתי במלאכת הכתיבה היא הצגת הדילמות שעמן מתמודדים גברים, הצורך לעורר את המחשבה מבלי לחשוש לשאול שאלות קשות, אפילו אם הן מתנגשות לעתים עם "רוח הזמן" ועם מה שנחשב כיום פוליטיקלי קורקט.
אין זה סוד שעולם הגבר בטלטלה. בעשורים האחרונים אנו, הגברים, נתונים בעיצומה של מהפכה אדירה שמשנה מן היסוד את הגדרת העצמי שלנו. אבל את המהפכה המגדרית הזו מובילות הנשים, ואילו אנו רק מדשדשים בעקבותיהן. במאבק הזה, שלא כפי טבענו, אין אנו מחרפים נפשנו בחוד החנית. אין לנו דגל או אידאולוגיה משלנו, ואין אנו מבינים מה בדיוק רוצים מאיתנו. ויתרה מכך — מה בעצם אנו רוצים מעצמנו?
את הבלבול הזה של הגבר המודרני יצאתי לחקור. במסע שארך כעשור הקשבתי למאות גברים, צעירים ומבוגרים, ובמשעוליו נשאבתי אל מסע מורכב, גם אל נבכי עצמי. הגברים שפגשתי דיברו בלהט מהול באימה על עולמם המשתנה שבו נשים דורשות מעמד ויחס אחר, זוגיות שוויונית, הורות שכם אל שכם ושיח עמוק ופתוח. מרביתם מציגים מצג של הבנה ומתאמצים לשתף פעולה, ומיעוטם מדברים בגלוי על תסכול ועל חשש מן השינוי. הצעירים שבהם טוענים שמאסו בצורך הזכרי העתיק להיות זכר אלפא השולט תמיד בעניינים, אבל עמוק בתוכם מפעפע קול עתיק ושתלטני. זהו הקול של הגורילה הקמאית שחרוט במוח האחורי שלנו ואינו נותן לנו מנוח. התרבות המודרנית מנסה להדחיק ולהשתיק את הקול הצורם הזה. "אל תהיה גבר, תהיה בן אדם", חקוק על דגל המהפכה. "היה גבר־גבר", ממשיכה לזמזם הגורילה.
הגברים דיברו על המיניות המבולבלת שלהם. בעבר הותר להם, ואף היה מקובל, לבגוד. כיום הם מבינים שבגידה אינה מונופול גברי ושהיא עשויה להיות הדדית — ובכל זאת שיעור ניכר מהגברים פונה בסתר לנערות ליווי, לעיסוי מפנק, או "בוגד" עם נשים וירטואליות ברשתות הדיגיטל. רבים מעידים שרצונם הוא למשוך את עגלת החיים בשוויון מלא עם בת זוגם, אך כוח פנימי כביר דוחף אותם לתפקיד הזאב הבודד — הגבר החזק שהוא ראש השבט, המצליחן שניצב בראש הפירמידה החברתית והכלכלית. האגו הגברי, מתברר, דוחק בנו מבפנים, אבל התרבות המודרנית מתעלמת מקיומו ומכוחו עלינו. אנו מגיחים לאוויר העולם עם צורך מולד להיות מנצחים, לכבוש נשים וטריטוריות, להביס את המתחרים שלנו. המחשבה שלפיה נהפוך לבני אדם טובים יותר אם נתעלם ונדחיק את הקולות הזכריים הללו היא אשליה כוזבת. היא מביאה עלינו בלבול וגורמת לנו לחיות חיי שקר עם בנות הזוג שלנו ועם עצמנו.
הקשבתי קשב רב במשך שנים לסיפורי גברים על אודות אהבה, זוגיות, תשוקה, אגו זכרי ואחוות אחים גברית, והם עוררו בי מחשבות עומק על חיי שלי. מהי הגבריות שבי? מהן הפנטזיות שלי? כיצד ומדוע התאהבתי? מהי זוגיות עבורי? האם יש לאהבה תאריך תפוגה? האם גם בתוכי — גבר מבוגר שחווה מנעד של חוויות — חיה ובועטת גורילה מטורללת שאינה נותנת מנוח?
סיפורי שזור לאורך דפי הספר שלפניכם בסיפורים אותנטיים של גברים שחלקו עמי בקליניקה את מצוקותיהם, את אהבותיהם ואת מאבקיהם, ורק שמותיהם הוחלפו בשמות בדויים.
אני מזמין אתכם למסע אל נפתולי עולמו העשיר והמורכב של הגבר.
עלי
פרק ראשון
התשוקה
1. אהבה, התחייבות ובחירה
2. הזונה והפסנתר
3. להיות גבר
4. פנטזיה ומציאות
5. על פנטזיות ועל החופש מלהתנהג
6. גם הזין נמצא בראש
1
אהבה, התחייבות ובחירה
באחד מימי שלישי ישבתי בבית הקפה שבפינת הרחובות סוקולוב ובן־גוריון שבהרצליה. לאוזני היו צמודות אוזניות גדולות מסוג סניסר, וכהרגלי הקשבתי למוזיקה קלסית בעודי מנסה לכתוב פרק לספרי החדש. גבר צעיר, בשנות השלושים לחייו, חבוש מצחיית עור השמוטה בזווית חיננית שמאלה ניגש אלי בחיוך ושאל אם אני מהבי־בי־סי.
"לא," אני מחייך אליו חזרה.
"האוזניות שלך מרשימות," הוא נשמע כמתנצל, חושש שמא הביך אותי בהערה שלו.
"חשוב להרשים," אני צוחק. "זה כנראה חלק משמעותי מכשכושי הזנב שאנחנו עושים כל החיים שלנו."
הוא צוחק, מציג את עצמו בשם רועי, לוחץ את ידי ומציין שהוא הבעלים של בית הקפה. "נכון," הוא מאשר, "בלי לכשכש בזנב כנראה לא הייתי מצליח להרים את העסק שלי."
זו היתה הפעם הראשונה שבה פגשתי את רועי, אף שאנחנו — רעייתי אלן ואני — לקוחות נאמנים שלו עוד מיום שפתח את המאפייה הקטנטונת שלו לפני כחמש שנים. בשנתיים האחרונות התרחב המקום ונעשה לבית קפה אופנתי באזור שלנו.
"עשית עבודה נפלאה," אני אומר ומסיר את האוזניות מראשי במחווה של הזמנה לשיח. רועי מתיישב מולי בנינוחות של חברים ותיקים ומתחיל לספר לי בעיניים נוצצות על הקשיים שחווה בשנים האחרונות, כיצד התגבר עליהם, וכיצד תפס וצמח העסק אט־אט.
"ברגע מסוים אנשים הבינו שהמאפייה שלי היא אשכרה ברמה אירופאית. בטח שמת לב," הוא מזדקף בגאווה, "שיושבים כאן הרבה דיפלומטים צרפתים וגרמנים שיודעים להעריך את מה שהם מקבלים אצלי.
"יש לי הכול," הוא מפתיע אותי אחרי שתיקה ארוכה. "הצלחתי בעסקים, המאפייה נהפכה לבית קפה גדול, יש לי בית על שני דונם וכל מה שאני רק רוצה. רק אהבה עוד לא מצאתי."
המילים הבנליות שלו, "רק אהבה עוד לא מצאתי," מציתות בי התרגשות. אולי יש כאן התחלה של סיפור קטן שיחלץ אותי מהתקיעוּת שמעיקה עלי זה כמה שבועות. ואולי זו הסיבה שהתיישבתי מלכתחילה בבית הקפה. אני נוהג ללכת לבתי קפה כדי לכתוב כאשר אני מרגיש שארבעת הקירות של חדר העבודה שלי במרתף ביתי סוגרים עלי. החוצה, החוצה, אני אומר לעצמי, שב בין אנשים, בעולם האמיתי, ומשהו מרגש יקרה, זה הרי תמיד קורה לך.
"מה זאת אומרת לא מצאת אהבה," אני שואל את רועי בעודו לוגם מספל הקפה שהמלצרית הגישה לו ברגע שסימן לה סימן קטן.
"אני מחפש אישה אירופאית," הוא עונה לי מיד, כמי שייחל לרגע הזה כדי לפרוק מחשבות ורגשות שהטרידו אותו.
"אתה לא מוצא כאן אישה אירופאית?" אני שואל, נדהם מעצמי על ההרגשה הנינוחה בחברתו ועל השיחה שקולחת בפתיחות, ועם זאת חושש שמא השיחה תגלוש לכיוונים גזעניים.
"אני לא מתכוון לאישה ממוצא אירופאי," הוא מסביר, "כאלו יש כאן הרבה. אני מדבר על בחורה שחייה הם בסטייל התרבות האירופאית, בחורה שיכולה להיות לא רק אהבה מדליקה אלא גם חברה לכל החיים."
"אני לא מבין," אני מתפלא. "מה, אי אפשר למצוא כאן בת זוג שתהיה גם חברה לכל החיים?"
"דיברת קודם על כשכושי זנב," הוא מתלהב, "אז לא מתאים לי לכשכש בזנב כשאני מגיע הביתה אחרי שהוצאתי את התסכול בבגידות ובשקרים, כמו שעושים רוב החברים שלי. אני רוצה לחיות כמו שהגרמנים חיים," הוא צוחק בחצי פה, "כי רק בדרך שלהם אפשר לחיות עם אישה אחת לאורך חיים שלמים."
רועי מניף שוב את ידו, ומלצרית צעירה ניגשת אליו. הוא לוחש לה משהו, וכעבור רגע נוחתת על שולחננו צלחת עמוסה במאפים חמים שזה עתה יצאו מהתנור.
"איך חיים הגרמנים?" אני שואל, מופתע מהתפנית בסיפור ומרגיש שאיני יורד לסוף דעתו.
רועי טובל מאפה שוקולד קטן בקפה שלו, מחייך אלי בהנאה כשהעוגה נמסה בפיו ואומר בגאווה, "אין כמו העוגות של רועי, אה? מכל הארץ באים לאכול אותן."
אני מחייך בהסכמה, מצפה בסבלנות להמשך הסיפור.
"שאלת איך חיים הגרמנים," הוא משחזר את שאלתי, "אז אני אגיד לך בדיוק איך הם חיים. ואני יודע, כי גרתי בברלין הרבה שנים, ויש לי שם אח שנשוי לגרמנייה וגם המון חברים, ואני נוסע לשם כל כמה חודשים." הוא מחריש לרגע, נועץ בי זוג עיניים שובבות ורוכן לעברי כממתיק סוד, "אז תקשיב טוב־טוב למה שאני אומר לך. הגרמנים, אחרי חמש־עשרה שנות נישואים, נותנים אחד לשני פעם בחודש יום חופשי. יום חופשי, אתה קולט?" הוא מניף את שתי ידיו כמי שהגיע לקו הגמר בתחרות ריצה. "בלי שקרים ובלי זיונים מהצד. פעם בחודש כל אחד מבני הזוג יכול לעשות מה שבא לו ועם מי שבא לו וזה לא עסק של אף אחד. לא מדברים על זה ולא מתנצלים על זה. פשוט מאפשרים לשני בני הזוג לשאוף קצת חמצן ולעשות בדיוק מה שכל אחד רוצה לעשות ואסור לו מיום שהתחתן."
רועי ממשיך לדבר ולדבר כאילו נפרץ סכר בגרונו ושטף של מלל ורגשות חבויים גועשים החוצה, ולמען האמת די מפתיעים אותי. אני מרגיש גם מבולבל במקצת. מעולם לא שמעתי או קראתי שכך נוהגים בגרמניה. נכון, אני יודע מניסיוני שהעירום מקובל בתרבות הגרמנית. בחדרי הסאונה שבמלונות הסקי, למשל, יושבים האורחים הגרמנים בעירום מלא, בלא כל היסוס או בושה. אך קיים הבדל תהומי בין פתיחות מינית לבין נוהל ממוסד שלפיו לשני בני הזוג יש רשות מוסרית לקיים יחסי מין עם אנשים זרים על פי בחירתם. אולם גם אם מה שרועי מספר לי כעת אינו מדויק מבחינה עובדתית, הוא בכל זאת מצית בי משהו, מעורר בי עניין ואפילו, יש לומר, התרגשות מסוימת.
"כיום ברור לי שאני מוכן להתחתן רק עם אישה גרמנייה," קולו של רועי מפציע מבעד למסך המחשבות שלי, "כי רק בסוג כזה של קשר אני לא אצטרך להיכנס למסכת השקרים והדו־פרצופיות שהיא הבסיס למה שכולנו מצהירים — אהבה עד שהמוות יפריד בינינו."
"רק תחשוב על זה, אח שלי," רועי טופח על כתפי בידידות, "בחמש־עשרה השנים הראשונות של הנישואים מגדלים את הילדים בנאמנות מוחלטת, בלי לפזול לצדדים, בלי להרגיש שהאהבה הגדולה שסיפרו לנו עליה נהפכת למעיקה. פשוט מבינים ומפנימים שעכשיו הזמן לבנות את התשתית של חיי הזוגיות והמשפחה. לכן בשנים הראשונות פשוט אין ברירה אלא לנעול את הביצים שלך בכספת של אשתך. זה לא קל ולא פשוט, אבל לפחות אנו משמרים את התקווה. אנו יודעים שיש אור בקצה המנהרה, וכשהילדים יגדלו ויהיו עצמאיים נוכל סוף־סוף להוסיף לחיינו קצת גיוון, קצת התרגשות, לקבל את החמצן שבלעדיו אין לדעתי טעם לחיים."
כשרכבתי על האופניים במעלה רחוב ארלוזורוב לכיוון הבית שלי חגה בשמיים להקת יונים. האם קיימת אהבה בין יונים? גם להן יש יום חופשי אחת לחודש? בחושך שהולך ויורד מיטשטשות דמויות היונים. בפנייה ימינה לרחוב הפיוס הכביש תלול. אני מתנשף במאמץ, אך בראשי מתרוצצת השאלה איך זה שבחור צעיר, בשיא הצלחתו, לא התאהב עדיין וכבר חושב על דרכי הימלטות מאהבה? במקרה שלו, אני משיב לעצמי, האהבה מתה בטרם נולדה.
ואולי רועי צודק. אולי גם אלן ואני צריכים לתת זה לזה יום חופשי אחת לחודש כדי להזדיין עם מי שרק היינו רוצים. אחרי הכול, עד כמה שהסיפור של רועי נשמע מופרך, אי אפשר להתעלם מכך שיש בו גם אמת מסוימת. השקרים הקטנים והגדולים משובצים בחיי האהבה בדיוק כפי שהשקרים הקטנים והגדולים של ילדינו, ושלנו בילדות, משובצים בתהליך ההורות. בכל מערכת יחסים יש קונפליקט בין צרכים אישיים לבין חובות, חוקים והתחייבויות. אין אהבה בלא ויתורים, אך כאשר אין אנו מוותרים על דברים מסוימים — נולדים השקרים. פעמים אלה הם שקרים של ממש, ופעמים הסתרה של דבר מה פעוט או סתם מחשבות. כך או כך, שקרים הם חלק לא סימפטי בקשרי אהבה. דוד המלך שיקר בגלל אהבה לאישה, רבקה אִמנו שיקרה בגלל אהבה לבנה, ואדם וחווה שיקרו בגלל אהבה לתפוח. אפילו הכלבה הנאמנה שלי, שבלי ספק מוכנה לתת את נפשה עבורי, משקרת ללא הרף. אסור לה, על פי חוקי הבית, לרבוץ על הספה. ובכל זאת, ברגע שהיא לבד היא ישנה לה בנחת על הספה. היא גם מתוחכמת למדי. כשהיא שומעת את צעדינו היא יורדת מיד לשטיח כאילו שכלל לא עלה בדעתה לשקר לנו. בחיי זוגיות בריאים, כך אומרים, יש לדבר על הכול — בלי סודות ובלי שקרים קטנים. אבל עצם האמירה הפסיכולוגית הזו היא שקרית. כי האמת הקיומית היא שלא ניתן לשתף בכול. לכל אחד יש סודות, וכל מי שמטיף על כך הוא שקרן לא קטן. אז אולי השיטה הגרמנית היא סוג של פתרון. ואפילו אם אין היא פתרון, שווה לחשוב עליה.
אלן ואני מתיישבים אל השולחן לארוחת הערב. ראשי עסוק ברעיון של רועי, ותמונות מימי חופש הוללים מציפים אותי. אין אני חדל מלחשוב על השיחה. אלן מגישה לשולחן פסטה ברוטב עגבניות רומאיות טבולות בשמן זית וקערת סלט שהירק השולט בו הוא עלי חסה טריים.
"אתה נראה מהורהר," היא אומרת לי.
אני מחייך, נהנה מהרגע הזה בסוף היום שבו אנו יושבים יחד ומשוחחים. הטקס הזה של ארוחת הערב קיים במשפחה שלנו כבר ארבעים ושבע שנים. בשנים האחרונות, מאז שהילדים עזבו את הקן, רק שנינו סועדים ברוב ערבי השבוע. אנחנו ממש לא מתגעגעים לקן המלא. טוב לנו עם עצמנו. אלן אחראית על הבישול, ואני אחראי על שטיפת הכלים. היא מחייכת אלי חזרה, ומשום מה אני לא מספר לה על המפגש עם רועי. הסיבה אינה ברורה לי עדיין, אבל ההרגשה היא כאילו עיני הרנטגן שלה קולטות את המחשבות שמתרוצצות לי בראש, ואני מרגיש קצת אשם ומשום מה גם מתוסכל.
אני מתעורר באמצע הלילה מתוך ריב נורא עם אלן. החלום הוא כה מציאותי שאני עדיין שונא אותה בעודי מתנדנד כשיכור לעבר השירותים. אני עומד בחושך, מתרוקן לאט־לאט ומתמהמה ארוכות, כי אלה הרגעים שבהם אני נוהג לפרש לעצמי את חלומותי. "למה אתה רב איתה?" אני שואל את עצמי, והתשובה נראית לי מיד כה ברורה ומובנת מאליה. אני כועס עליה משום שהיא מונעת ממני לספר לה על המחשבות הפרועות שלי. בעינַי אלן היא אישה מוסרית, ישרה וישירה מאוד, ולכן קשה לי לחלוק עמה את החלקים המוטרפים והבוגדניים שלי. יכולתי לדמיין במדויק את תגובתה אילו הייתי מספר לה אתמול בארוחת הערב על רועי. היא היתה פורצת בצחוק מתגלגל ושואלת: "אז אתה רוצה לצאת השבוע ליום חופשי ולזיין מישהי?"
אני חוזר בשקט למיטה. פענוח החלום מרגיע אותי במקצת. אני מחבק אותה מאחור, ממשיך לחשוב עוד קצת, לא ממש זוכר על מה — ונרדם.
השכם בבוקר התיישבתי כהרגלי במטבח לשתות כוס קפה, והמתנתי בחוסר סבלנות לקול טרטור הקטנוע ולצליל המלווה של חבטת עיתון הבוקר שישליך שליח עלום מעבר לגדר. שלושים וחמש שנים אני אוסף את העיתון באותה שעת בוקר מוקדמת, כשבחוץ קריר עדיין. לעתים אני שומע את נשימתו מעבר לשער הברזל השחור בעת שהוא מחטט בסל העיתונים, אך את פניו מעולם לא ראיתי. המחשבה על פנים מסתוריות ועל נשימות כבדות מחזירות אותי מיד לחלום. מה היה קורה, אני חושב לעצמי, אילו הייתי מספר לאלן את כל המחשבות המופרעות שלי, והיא, בעיניים נוצצות מהתרגשות היתה אומרת, וואלה, איזה רעיון מדליק, אני פתוחה להתנסות בהכול, ואז פורצת בצחוק פרוע. מה אז?
לקראת ערב אלן ואני יושבים בגינה ושותים כוסית ויסקי. שעת הקוקטייל היא עוד טקס משפחתי שפיתחנו במשך השנים. אני לוגם מהמשקה החריף, שבמשך הזמן למדתי לאהוב את טעמו, ומרגיש מיד שראשי נעשה קליל יותר. אלן מתחילה לצחוק, ואני מצטרף אליה. צחוק הוא חלק חשוב בחיים שלנו. "חוש הומור," כך אמרה לי בפגישתנו הראשונה, "זה הדבר שהכי מושך אותי בגבר." אני שיקרתי ועניתי מיד שגם עבורי חוש הומור זה הדבר הכי חשוב. לא אמרתי לה כמובן שמשיכה מינית חשובה לי אף יותר מצחוק. ואולי, אני חושב לעצמי, מין וצחוק הם אותו דבר. שניהם למעשה מתחוללים בבטן התחתונה ומסירים מאיתנו את המסכות המאובקות של חיי היום־יום, אלה אשר עושות את חיינו למזויפים ולעתים גם לבלתי נסבלים.
ברגעים כאלה, כשאנחנו יושבים בגינה וצוחקים, אני מרגיש מאושר. וכך, מתוך הצחוק, אני מספר לה על החלום שחלמתי אמש. היא מפסיקה לצחוק ומקשיבה לי בתשומת לב. גם אני מרצין ומספר לה על הריב שלנו בחלום ועל רועי והזיונים של פעם בחודש. אלן לוגמת בלגימה אחת את שארית הוויסקי מכוס הקריסטל שבידה. אנחנו אוהבים את הכוסות האלה שקנינו במתנה לעצמנו במפעל מפורסם לייצור קריסטל בסקוטלנד. אנחנו זוג מוזר, שונה במקצת מרוב הזוגות. כשבאים אלינו אורחים אנחנו נוהגים לשתות מכוסות פשוטות יותר, כי אותן אפשר להדיח במדיח. אבל ברגעים הקסומים הללו שלנו, דווקא אז אנחנו מקפידים להשתמש בכוסות הקריסטל.
"אתה יודע," אלן אומרת, "אני חושבת שהעניין כאן הוא בכלל לא זיונים."
"לא זיונים?!" אני חוזר על המשפט שלה, מרגיש תחושת רווחה, בדומה לילד שרוצה לדבר על משהו, אבל גם מקווה שהמבוגר האחראי לא יתלהב יותר מדי וישמור על הגבולות המסוכנים שבין פתיחות לכאוס.
"אתה תמיד חושב על זיונים," היא שוב צוחקת, "אבל אני חושבת שרועי דיבר על משהו אחר שהוא חשוב הרבה יותר מזיונים."
"מה כבר יכול להיות חשוב יותר מזיונים?" אני מצטרף לצחוק ומשקשק את שלוש קוביות הקרח ופלח הלימון שנשארו יתומים בכוס שלי.
"אני חושבת," היא אומרת מבלי להסיר ממני את עיניה, "שהנושא האמיתי הוא בכלל זכות הבחירה שלנו. כי לזיין זה משהו כלבי, או נכון יותר, חייתי — כל היקום הרי מזדיין בדרך כזו או אחרת — אבל הצורך העמוק שלנו לבחור ולשלוט בגורלנו הוא זה שמייחד אותנו כבני אדם. כשהתחתנו, איבדנו למעשה את זכות הבחירה, אנחנו תקועים יחד לכל החיים. לשנינו יש אין־ספור פנטזיות על אנשים אחרים, ריחות חדשים, אהבה מסוג שונה — אבל אסור לנו לממש אותן, אפילו לא פעם אחת, כדי לוודא שאנחנו אכן רוצים להישאר יחד לעד."
אני מקשיב לאלן ומתפעל בתוכי מהחוכמה שלה. אני אוהב לשמוע אותה מדברת על ספר חדש שקראה, או על סרט שצפינו בו יחד, כי היא תמיד מפתיעה אותי בזווית הראייה השונה והמקורית שלה. אני שוקע במחשבות.
"אבל הבחירה להתגרש בידינו," אני מנסה לרדת לסוף דעתה.
"נכון," היא אומרת, "אבל זוהי בחירה קיצונית ודיכוטומית בין שחור ללבן, בין לחיות יחד לעד או להתגרש. אבל שנינו יודעים שבמציאות, בחיי היום־יום, זה לא קורה ככה. רוב האנשים סביבנו לא באמת רוצים להתגרש, ובדרכם אפילו אוהבים את בת הזוג שלהם, ובכל זאת חשים הרגשת חנק, כאילו הם תקועים בסוג של מאסר עולם שאין בו אפשרות לחנינה. אני חושבת," היא ממשיכה ומחייכת אלי, "שימי החופש האלה שעליהם רועי מדבר הם למעשה ימי חסד של בחירה שהזוג מפרגן לעצמו אחרי חמש־עשרה שנות נישואים.
"העצוב הוא," היא מוסיפה אחרי רגע ארוך של מחשבה, "שכולם תמיד מתעסקים בזיונים, כאילו איזו אורגיה מדליקה פעם בחודש תפתור את הדילמה הקיומית שלנו. נכון," היא אומרת אחרי עוד שתיקה קצרה, "זה יכול להיות ריגוש חבל על הזמן, אבל אין לי בכלל ספק, ואתה יודע את זה בדיוק כמוני, שלאורך זמן זה לא באמת עובד. זה תמיד נגמר רע. בסופו של דבר זה יהרוג את האהבה."
המילים של אלן נשמעות לי צדקניות. אחרי הכול הסיפור של התשוקה הגברית הוא כה מורכב, שקשה עד בלתי ניתן לשפוט אותו באמת מידה מוסרית בלבד. אמנם עמוק בלבי אני יודע שאלן צודקת, ובכל זאת אני גם יודע, הן מניסיוני הקליני והן מראיונות שערכתי, כי מרבית הגברים מאמינים שחוויה מינית עסיסית מחוץ לנישואים רק תוסיף תבלין הכרחי לחיי הזוגיות שלהם. הם לא יאמרו זאת בראש חוצות, ודאי לא לבנות זוגם, אבל כל גבר יודע שאם ברצונו ליצור אינטימיות עם חבר קרוב, כל שעליו לעשות הוא לדבר על זיונים. השיח בנושא הוא מסוג הסודות הזעירים שמחברים בין גברים. זהו הדבק שיוצר אחוות גברים. אני מסיט לרגע את מבטי מאלן ומחריש. אני שומר לעצמי את המחשבה המתקתקה־חמוצה הזו ותוקע אותה במחבוא זעיר במוח האחורי שלי, כפי שגברים רבים נוהגים.
הענפים עמוסי הפרי של עץ הלימון שבצִלו אנו מסתופפים, נעים קלות ברוח של סוף הסתיו. מתחיל להחשיך, ואנחנו ממשיכים את השיחה, כל אחד עם עצמו, בתוך נפשו.
"את יודעת," אני אומר אחרי דקות ארוכות של הרהורים, "אולי אפשר לאמץ את השיטה הגרמנית, אבל להוציא את הזיונים מהנוסחה ולבנות מערכת זוגית שמאפשרת בחירה."
אלן מקשיבה לי. זו הרגשה נפלאה כשיש מישהו בעולם שבאמת מקשיב לי. יש לי חברים רבים, אך רובם אוהבים לדבר בעיקר על עצמם. פעמים רבות, ברגע שאני פוצה את פי, אני מרגיש שהם איבדו עניין. אני שם לב שהעיניים שלהם מתחילות לשוטט מעבר לכתף שלי. אלן מסתכלת עמוק לתוך עיני ומהנהנת.
"תארי לעצמך," אני ממשיך, "חוק במדינת ישראל שלפיו הנישואים תקפים לחמש־עשרה שנים בלבד. בתום תקופה זו בני הזוג חופשיים ומשוחררים מכל התחייבות רגשית או כלכלית זה כלפי זה. זהו החוק, זו התרבות, וכך כולם נוהגים. הפרידה היא לא גירושים אלא סיום לגיטימי של הקשר, ללא כל התחושות הקשות שמלוות פרידה בדרך כלל. מובן שאם בסיום תקופת הנישואים רוצים בני הזוג לחדש את ההסכם, זה אפשרי, אבל זה היוצא מן הכלל — זו כבר בחירה הדדית שמצריכה חוזה חדש."
"מעניין מאוד," אלן צוחקת, "אתה מצליח להפתיע אותי תמיד."
"רק תארי לעצמך," אני מתלהב, "מה כל אחד מאיתנו היה מרגיש בשנה העשירית ובוודאי בשנה השתים־עשרה לנישואים: מי שלא מרוצה יודע שיש לו רק עוד כמה שנים של מאמץ, ואז הסיפור מסתיים בלי כעסים, בלי מריבות ובעיקר בלי תחושות אשם, ויש לו נקודת יציאה לשינוי בחיים על פי בחירתו.
"אני מאמין שרוב האנשים מרגישים מבולבלים בחיי הנישואים לאחר תריסר שנים. לא טוב להם ולא רע להם. הם פשוט חיים במין בינוניות אפרורית. אבל אם יהיה בינינו חוזה מוגבל למספר שנים, אנו עשויים לפעול אחרת, כי בתודעה שלנו תהדהד הידיעה שאם לא נעשה מאמץ אמיתי, אם לא נשקיע בקשר הזוגי והמשפחתי כדי לשמח את השותף, אנחנו עלולים לאבד אותו."
אלן מחזיקה בידה את הכוס הריקה שלה ושולחת לעברי מבט שובב. "רעיון מדליק," היא מצחקקת בקול. "אני יכולה לדמיין את שני בני הזוג רצים, לקראת המועד הקובע, לחדר הכושר כדי לשפר את המראה החיצוני, דיאטה קטנה לא תזיק, שלא לדבר על הכנת ארוחת ערב רומנטית עם בקבוק יין טוב — כל הדברים הטובים שברוב המקרים נשכחו מהלב."
"בדיוק," נכנסתי בהתלהבות לתוך דבריה, "דווקא אפשרות הבחירה תגרום לנו לא לראות בבן הזוג דבר מה מובן מאליו — דבר שכולנו חוטאים בו במשך השנים."
"ומה עם הילדים?" אלן שואלת, "איך נגדל ילדים בריאים בנפשם אם ברור שאחרי חמש־עשרה שנים אמא ואבא נפרדים?"
"קודם כול, בשלב הזה הילדים כבר גדולים," אני עונה, "ודבר שני, זו תהיה המציאות שבה הם נולדים וגדלים. כמו ילדים של שייח' מוסלמי שנשוי לכמה נשים, או אמא שבחרה לגדל את ילדיה כאם יחידנית, או זוג הומוסקסואלים שהולידו תינוק."
"אולי אפשר להוסיף לחוק שלך סעיף," אלן מתגלגלת מצחוק, "שאחרי חמש־עשרה שנה של גידול ילדים גם לילדים שלנו תהיה זכות חוקית לבחור הורים חדשים."
אני מצטרף לצחוק ואומר לה, "זה רעיון לא רע, כי גם אנחנו ההורים שוכחים פעמים רבות להיות נחמדים לילדים שלנו, לגרום להם לרצות להישאר איתנו. אנחנו מחנכים אותם, מרצים להם הרצאות על מוסר ומשמיעים ביקורת לעתים קרובות. אנחנו מאמינים שהמילה המאגית בגידול ילדים היא גבולות, אבל אנחנו דנים מעט מדי בשאלת השאלות: האם באמת כיף לילדים להיות איתנו? האם כאשר יהיו בני עֶשרה או בוגרים הם יבחרו בנו להיות להם להורים?
"את יודעת," אני מרצין, "המילה כיף היא אולי מילה קצת טיפשית, או שטחית, אבל במובנים רבים גם בחיי האהבה היא לב העניין."
"ומה איתנו, ההורים?" אלן לא מרפה, "אולי אחרי חמש־עשרה שנים גם לנו נחוצה הזכות להחליט אם אנחנו רוצים להמשיך להיות ההורים של הילדים שלנו? למה שגם הם לא יתאמצו קצת?"
"כאן החוקים שלנו עוברים את הגבול," אני עונה משועשע. "להורים לא צריכה להיות זכות טבעית כזו. זה מה שמייחד הורות. מרגע שנולד לנו ילד אנו מוותרים על זכות הבחירה. לילדים שלנו מותר להיות קצת רעים מפעם לפעם, עוקצניים במקצת ואפילו מגעילים במידה, אבל לנו יש רק ברירה אחת — לקבל אותם, ואם אפשר אז גם לאהוב אותם."
"ואולי זה נכון, בדרך כזו או אחרת, גם באהבה זוגית?" אלן שואלת, ואני שוב משתתק.
אני מתקשה, כמו רבים מאיתנו, לחבר בין אהבה הורית לאהבה זוגית. איך אוכל להסביר לה שבראש הזכרי שלי מתרוצצות שתי מחשבות שהן הפוכות בתכלית זו מזו? מצד אחד, ברור לי שאין דרך לקיים קשר סימטרי, אוהב, הרמוני ומלא תשוקה לאורך חיים שלמים מבלי להתמסר במאת האחוזים לבת הזוג. יש לקבל אותה כפי שהיא, בלא תנאים ובלי חרטות — בדיוק כפי שאנו אמורים לקבל את ילדינו. אולם, מצד שני, כדי לעשות זאת באמת ובתמים, ולא רק מהשפה אל החוץ, על הגבר לוותר על חלק מהותי מהדי־אן־איי שלו, מאותו קול זכרי קדום שמהדהד בראשו ואומר לו שמותר לקטוף את התפוח האסור.
וכשאני חושב על התפוח האסור, על גן העדן, ואז על המחיר שעלינו לשלם כאשר איננו עומדים בפיתוי, אני נזכר בדני, בזונה ובפסנתר. אספר לכם עליהם בסיפור הבא.
