הקדמה


בפברואר 2020 ילדתי את בתי השנייה. מאחר שהתמודדתי עם חרדה שלאחר לידה בהיריון הראשון וידעתי שבגלל משרתו החדשה של בעלי הוא יעבוד שבעה ימים בשבוע, הגיתי תוכנית של מערך תמיכה שלם לשבועות שלאחר הלידה. הפעוטה תלך לפעוטון ארבעה ימים בשבוע, קרובי משפחה ישתתפו בסבבי עזרה בני שבוע בחודשיים הראשונים, שירות ניקיון יגיע הביתה פעם בחודש, וקבוצת האימהות הטריות שסייעתי בהקמתה תביא אוכל ותקפוץ להושיט עזרה. הייתי גאה כל כך בתוכנית שלי - והיא הסתיימה עוד לפני שהתחילה בכלל. שלושה שבועות אחרי הלידה הוטלו סגרים בשל מגפת הקורונה, וכל הדבר קרס בן לילה.


העולם נהיה קטן מאוד. במהירות שיא. הימים התמזגו זה בזה לשרשרת נטולת שינה של קשיי הנקה, התקפי זעם של הפעוטה, ועד מהרה נתקפתי דיכאון. קהת חושים וכורעת תחת נטל הבידוד החברתי ראיתי את הבית שלי מתפורר סביבי. כל יום ניסיתי להבין איך להיענות לצורכיהן של שתי תינוקות בו זמנית, והלכתי לישון בכל לילה רדופה בתחושת כישלון. כששכבתי במיטה העזתי לחשוב דברים שנרתעתי מדי לומר בקול רם: "אולי עשיתי טעות ענקית? אולי אני מסוגלת להיות אימא טובה רק לילדה אחת? אולי אני לא עשויה מהחומרים של אם לשתיים? אני לא מבינה איך אנשים עושים את זה. אני מאכזבת אותם." יום אחד אחותי התחילה לשלוח לי סרטוני טיק־טוק משעשעים. "את חייבת להוריד את האפליקציה הזאת. יש לי הרגשה שזה יעודד ויצחיק אותך." נכנעתי ואפילו גייסתי את האומץ לפרסם סרטון משלי: סרטון שמטיל אור על הבית שהפך לאזור אסון שבו אנו חיים. על רקע שיר שמילותיו תיארו את כל המטלות המחורבנות שכבר לא יתבצעו באותו יום, פרסמתי תמונות של הסלון המבולגן שלי, הכיור העולה על גדותיו ומחבת אנצ'ילדה שהשארתי מלוכלכת במשך שלושה ימים, שתתמודד. "אצלנו לא חולמים בגדול!" עקצתי בשורת התיאור, והדבקתי את ההאשטאג הלא־קשור, #הנקה. אין ספק שממרחבי האינטרנט יתקבצו ויבואו אימהות כדי להביע סולידריות משועשעת בנוגע לכמה קשה להיות אימא לתינוק. במקום זה קיבלתי את התגובה הזאת:


ככה היא הייתה מונחת שם. המילה שרדפה אותי רוב חיי. מאחר שהייתי אישה מבולגנת ויצירתית בעלת הפרעת קשב לא מאובחנת, למילה הזאת הייתה עוצמה פוצעת ועמוקה. כמו נחש, שמעתי את הקול הזה שפקד אותי מדי לילה, מזדחל במעלה גרוני, כורך את גופו סביב צווארי ולוחש באוזני, "את רואה? אמרתי לך שאת כישלון." הניסיון המקצועי שלי כמטפלת הוכיח לי פעם אחר פעם שהצפה רגשית אינה כישלון אישי, אך כפי שרובכם ודאי יודעים, הפער בין מה שאנחנו יודעים בשכלנו ובין מה שאנו מרגישים בליבנו הוא לעיתים קרובות עצום. באותו רגע לא יכולתי אלא להפנים את השקר הזה, שחוסר יכולתי לשמור על ניקיון הבית הוא הוכחה ישירה לכשל העמוק באופיי, העצלנות.
בפועל, לא היה דבר רחוק יותר מהאמת. ילדתי תינוקת בלי משככי כאבים אחרי מחקר קפדני ותכנון; שאבתי חלב אם כל שלוש שעות כדי שהיא תעבור את האשפוז בפגייה, והמשכתי להתעורר שש פעמים בלילה כדי להיניק אחרי שחזרנו הביתה. קמתי מהמיטה כל בוקר למרות הדיכאון לאחר לידה כדי לטפל בתינוקת שלי ובזאטוט כל היום. אפילו הצלחתי להכין אנצ'ילדה בעצמי. ועשיתי את כל זה בזמן שהוואגינה שלי הייתה מוחזקת בתפרים, פשוטו כמשמעו.
אבל מבחינת אותו אדם באינטרנט, העובדה שהבית שלי לא היה נקי פירושה שאני נכשלת. שאני עצלנית.
האם ערימת הכלים הגיעה לשמיים והכביסה לא כובסה? כן. האם הרגשתי שאני טובעת בכל מה שקשור אפילו למשימות פשוטות בבית? בהחלט.
הייתי עייפה.
הייתי מדוכאת.
הייתי מוצפת.
הייתי זקוקה לעזרה.
אבל לא הייתי עצלנית.
וגם אתם לא.
מהן משימות תחזוקת הבית
ומדוע הן כל כך קשות לביצוע?
משימות תחזוקה הן "מטלות" החיים. בישול, ניקיון, כביסה, הזנה, הדחת כלים והיגיינה. על פניו הן לא מסובכות. אך למעשה, כשמפרקים את כמות הזמן, האנרגיה, המיומנות, התכנון והתחזוק שהן מצריכות, הן כבר לא נראות פשוטות כל כך. לדוגמה, משימת ההזנה היא יותר מאשר הכנסת אוכל לתוך הפה. יש להקדיש זמן למחשבה על צרכיו התזונתיים ועל העדפותיו של כל מי שאתם מאכילים, לתכנן ולבצע את הקניות הנחוצות, להחליט איך תכינו את האוכל ולהקצות זמן להכנתו, ולדאוג שזמני הארוחות יהיו במרווחים הנכונים. צריך אנרגיה וכישורים כדי לתכנן, לבצע ולפעול לפי אותם שלבים מדי יום, הרבה פעמים ביום, ולהתמודד עם כל מיני מחסומים שקשורים ליחסכם לאוכל ולמשקל גוף, או להיעדר תיאבון מסיבות רפואיות או רגשיות. צריך כוחות נפשיים כדי להתמודד עם התחושה שזה גדול עליכם כשאינכם יודעים לבשל ועם החרדה הנלווית לכך כדי ליצור בלגן שלם במטבח. אולי תצטרכו גם את הכישורים לבצע מספר משימות במקביל אם אתם עובדים מחוץ לבית, או כשאתם מתמודדים עם כאב גופני או מטופלים בילדים.
עתה הבה נתבונן בניקיון: משימה מתמשכת שמורכבת ממאות מיומנויות קטנות שיש לבצע כל יום בתזמון ובאופן הנכון כדי "להמשיך בענייני החיים". ראשית, עליכם להיות בעלי היכולת התפקודית להתמודד עם תעדוף המשימות וארגונן לפי סדר. עליכם לדעת אילו פעולות ניקיון צריכות להתבצע יום־יום ואילו מהן אפשר לבצע במרווחי זמן. עליכם לזכור מהם מרווחי הזמן. עליכם להכיר את מוצרי הניקוי ולזכור לקנות אותם. אתם צריכים כוח פיזי וזמן כדי להשלים את המשימות האלה וגם בריאות נפשית כדי לעסוק במטלה שאינה מתגמלת מבחינת מצב הרוח למשך פרק זמן ממושך. אתם צריכים תעצומות נפש ויכולת לעבד כל מצב של אי נעימות חושית שנלווית למגע עם חומרים מלוכלכים או מזוהמים. "פשוט לנקות תוך כדי תנועה" נשמע נחמד ויעיל, אבל רוב האנשים לא מבינים מהן מאות המיומנויות שנדרשות כדי לפעול כך ואת אלפי המחסומים שעלולים למנוע את ביצוען.
בריאות והיגיינה הן משימה מורכבת יותר מ"לאכול בריא ולהתקלח". נדרשות מיומנויות חברתיות כדי להתקשר לרופא ולהגיע אל התורים שנקבעו. צריך זמן וכוח כדי למלא טפסים, ושוב, גם את היכולת התפקודית הנחוצה כדי ליטול את התרופות מדי יום. אפילו משימות שנראות זניחות למרבית האנשים - צחצוח שיניים, סירוק השיער, החלפת בגדים - עלולות להיות כמעט בלתי אפשריות כאשר ישנן מגבלות תפקודיות.
בעבודתי כמטפלת פגשתי מאות מטופלים שמתמודדים עם הבעיות האלה, ואני משוכנעת כעת יותר מתמיד בעובדה פשוטה אחת: הם לא עצלנים. למען האמת, אני לא חושבת שקיים דבר כזה, עצלנות.
אתם יודעים מה כן קיים? חוסר יכולת תפקודית, דחיינות, עומס רגשי, פרפקציוניזם, טראומה, היעדר מוטיבציה, כאב כרוני, תשישות, דיכאון, היעדר כישורים, היעדר תמיכה, וסדרי עדיפויות שונים.
הפרעת קשב, אוטיזם, דיכאון, פגיעה מוחית, הפרעות דו־קוטביות והפרעות חרדה הם רק חלק מהמצבים שמשפיעים על התפקודים הניהוליים ומקשים על יכולת התכנון, ניהול הזמן, זיכרון העבודה והארגון, והופכים משימות רב־שלביות למרתיעות או משעממות.
פתגם ישן אומר שתאי עצב שיורים יחדיו מתחברים יחדיו. המשמעות הפשוטה היא שהמוח שלכם יכול להתחיל לקשר רגשות עם התנסויות מסוימות. פירושו שאם אדם היה בסיטואציה פוגענית כילד או בזוגיות שבה ניקיון או בלגן שימשו כעונש או היו הסיבה לפגיעה, אותו אדם יחווה מתח נפשי פוסט־טראומטי בכל הקשור למטלות הבית, והוא עלול להימנע מהן כי הן מפעילות את המערכת העצבית שלו.
כשמגבלות תפקודיות מקשות על ביצוע משימות התחזוקה, אדם עלול להרגיש מידה עצומה של בושה. "איך ייתכן שאני נכשל בדבר כל כך פשוט?" הוא חושב לעצמו. השיח הפנימי הביקורתי הופך עד מהרה למעגל אימה שמשתק אותו אף יותר. אין סיכוי שהוא יבקש עזרה בביצוע המטלות הללו בשל פחד עז משיפוטיות ודחייה. כשהבושה ותחושת הבידוד גוברות קורסת גם הבריאות הנפשית. השנאה העצמית קונה לה אחיזה, והמוטיבציה נעלמת. למרבה הצער, אלו הולכות לעיתים קרובות יד ביד עם תגובות ביקורתיות ואכזריות מצד חברים ובני משפחה. תיוגכם כעצלנים מקבע במוחכם את האמונה שהקושי לבצע את המטלות הפשוטות האלה הוא בעיקרו כישלון מוסרי.
אם אתם בוכים (או מתכווצים בתוככם) עכשיו, הספר הזה נכתב בשבילכם. אתם לא עצלנים או מלוכלכים או דוחים. אינכם כישלון. אתם רק זקוקים לעזרה נטולת שיפוטיות וחומלת.
איטי, שקט, עדין
אז במה שונה הספר הזה מספרי עזרה עצמית אחרים? ראשית, אין לי תוכנית סדורה; יש לי תפיסת עולם: אתם לא קיימים כדי לשרת את מרחב המחיה שלכם; מרחב המחיה שלכם קיים כדי לשרת אתכם.
הפנמת האמונה הזאת תעזור לכם: א) לשנות את נקודת המבט שלכם בקשר למשימות התחזוקה ולראות אותן לא כחובה מוסרית אלא כמטלה פונקציונלית. ב) להבין אילו שינויים אתם באמת רוצים לבצע, ו־ג) לשזור את השינויים הללו בחייכם בכמה שפחות מאמץ, לא מתוך שנאה עצמית אלא מחמלה עצמית.
אל תפיסת העולם הזו הגעתי בזכות ההכשרה המקצועית שלי ועבודתי כפסיכולוגית, כמו גם מניסיוני האישי כמי שחשבה במשך עשרות שנים שהאופן שבו אני מציגה את עצמי ואת הבית שלי מגדיר את ערכי כאדם. אפילו כשזה הניע אותי לבצע שינויים "חיוביים" או "מועילים", זה לא פתר את העובדה שלא אהבתי את עצמי - ו"השיפורים" שעשיתי בחיי לא החזיקו מעמד לאורך זמן.
כשהייתי נערה התאמצתי בטירוף שיראו אותי כאדם ששווה להציל אותו, עד כדי כך שהתאמצתי לגלם את תפקיד הנרקומנית המפורקת והטרגית בסגנון להקת נירוונה. אחרי שבגיל שש־עשרה נשלחתי למכון גמילה למשך שנה וחצי עלה בידי להיחלץ בעור שיניי מההתמכרות, אבל גיליתי שאני פשוט מתה שיראו בי מופת של "מטופלת טובה" כתחליף לתחושת ערך עצמי אמיתית. אפילו חוויה אמיתית מאוד של אמונה דתית נפלה קורבן לצורך שלי למלא את החור הזה. אחרי שהפכתי למיסיונרית ולמדתי בסמינר לכמורה גיליתי לבושתי שרוב המוטיבציה שלי לעשות זאת נבעה גם הפעם מהצורך להיעשות ראויה בעיני האנשים סביבי.
בסוף שנות העשרים לחיי הבנתי שכל הזמן פעלתי שלא במודע לפי דפוס חוזר: רציתי למלא תפקיד שיהפוך אותי אחת ולתמיד ראויה לנדיבות הלב ולאהבה ולתחושת שייכות.
כל עוד ראיתי את שיקום חיי כניסיון לכפר על חטא ההתפרקות, נשארתי תקועה במעגל של הישגים, פרפקציוניזם וכישלון שניזון מבושה.
השנה שבה הייתי תקועה בבית עם ילדיי בתחילת המגפה, אף שהייתה תקופה מכאיבה במובנים רבים, יצרה לי הזדמנות לבחינה מחודשת של יחסיי עם מרחב המגורים שלי. רגשות הכישלון שלנו אחרי שלא עמדנו בציפיותיה של המגמה האחרונה בתחזוקת הבית או בשיטות הארגון החדשות נובעים מהיעדר הבנה בסיסי של המסע שאנו עוברים. יש הבדל גדול בין יציאה למסע כדי להכיר בערך עצמנו ובין מסע של תחזוקה. אם אתם רוצים לאמץ את השיטות שקראתם עליהן כי נדמה לכם שאם תצליחו סוף־סוף להשתלט על עבודות הבית או תשיגו את ארונית הספרים בשלל צבעי הקשת ואת הגרביים התואמים להפליא, תהיו סוף־סוף האדם שראוי לנדיבות ולאהבה ולתחושת שייכות - תרגישו תמיד לא מספיק טובים, כי לעולם לא תשיגו את הדברים האלה כך. רוב הסיכויים שכאשר תיישמו את שיטות הארגון האלה אתם תיכנסו לדמות כמו אדם מבוגר ששולט בחייו רק כדי לגלות שכל ההרגלים האלה קורסים תוך כמה ימים או שבועות. מה שדרוש פה הוא שינוי תפיסתי בכל הקשור לאופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו ולבית שלנו.
אומַר זאת שוב: אתם לא קיימים כדי לשרת את הבית שלכם; הבית שלכם קיים כדי לשרת אתכם.
בספר זה אעזור לכם למצוא את הדרך שלכם לשמור על בית מתפקד - תהיה אשר תהיה משמעות הדבר מבחינתכם. יחד נבנה יסודות של חמלה עצמית, ונלמד איך להפסיק את השיח הפנימי השלילי ואת הבושה. אז, ורק אז, נוכל להתחיל לבחון דרכים לתמרון המחסומים התפקודיים שלנו. יש לי כל כך הרבה עצות שיעזרו לכם לנקות חדר כשאתם מרגישים מוצפים, לגייס מוטיבציה בזמנים שבהם לא מתחשק לכם לעשות כלום, או לסדר את הבית בלי שזה יאיים עליכם, רעיונות איך לשטוף כלים ולעשות כביסה בימים קשים, והרבה טריקים יצירתיים לעבודה עם גוף שלא תמיד משתף פעולה. ואנחנו הולכים לעשות את זה בלי רשימות מטלות אינסופיות או נהלים מכבידים.
כשאתם יוצאים אל המסע הזה, אני מזמינה אתכם לזכור את המילים האלה: "איטי", "שקט" ו"עדין". אתם כבר ראויים לאהבה ולשייכות. זה אינו מסע להכרה בערככם, אלא מסע של דאגה לעצמכם. מסע של למידה איך לדאוג לעצמנו כשאנו מרגישים שאנחנו טובעים.
כי אתה חייב לדעת, לב יקר, שמגיע לך שידאגו לך, ולא משנה אם הבית שלך מצוחצח או מבולגן.


פרק 1


משימות תחזוקה
הן ניטרליות
מבחינה ערכית


מוסריות בוחנת את אופייכם, לטוב או לרע, וכן את ההחלטות שקיבלתם, נכונות או שגויות. אתם יכולים להיות אנשים מבוגרים מתפקדים לגמרי, מצליחים, מאושרים, טובים ונדיבים בלי לשטוף כלים היטב ובעקביות ובלי לשמור על בית מסודר. ליחסכם למשימות התחזוקה - בין אם אתם נקיים או מלוכלכים, מבולגנים או מסודרים, מאורגנים או בלתי מאורגנים - אין שום השפעה כלל על ערככם כבני אדם.
כשתופסים את משימות התחזוקה כדבר ערכי, המוטיבציה לביצוען היא לרוב בושה. כשהכול מסודר במקומו, אתם לא
מרגישים שאתם כישלון; כשהבית מלוכלך או לא מסודר, אתם חשים שנכשלתם.
אם אתם מבצעים משימות תחזוקה מתוך מניע של בושה, אתם כנראה גם נחים בבושה - כי משימות התחזוקה אף פעם לא מסתיימות, והמנוחה מבחינתכם היא פרס למי שהיה ילד טוב. לכן אם כבר אפשרתם לעצמכם לשבת לנוח, אתם חושבים, "זה לא מגיע לי. יש עוד מה לעשות."
זוהי דרך מאוד מכאיבה לחיות. יש לה השלכות על כל תחומי חייכם: על בריאותכם הנפשית, על מערכות היחסים שלכם, על הקשרים החברתיים, על העבודה או הלימודים ועל בריאותכם. טוב הלב של הזולת או החיזוקים שאתם מקבלים ממנו לא יכולים בשום אופן לחדור לליבכם כי אתם רק חושבים, "לו רק ידעת..." אבל זה לא חייב להיות ככה. למען האמת, יש לי חדשות טובות מאוד בשבילכם.
משימות תחזוקה הן ניטרליות מבחינה ערכית. לעובדה שאתם טובים או גרועים בהן אין שום קשר להיותכם אנשים טובים, הורים טובים, נשים או גברים טובים, בני זוג טובים או חברים טובים. שום קשר. אתם לא כישלון רק משום שאינכם עומדים בקצב של הכביסות. כביסה היא דבר ניטרלי מבחינה ערכית.