"אני רואה את מחקרה של אורנה אוריין כייחודי וחדשני, כתרומה מפרספקטיבה מדהימה אשר ודאי תעשיר את הדיון על דת, פולחן, אמנות ונשיות, תוך כדי מתן תשומת לב לחומריות, גופניות ואספקטים מודרים אחרים"
(פרופ' חביבה פדיה).
"מדובר בעבודה יוצאת דופן בשיח האקדמי המקובל, בחיבור חדשני אשר מאתגר את השיח הקיים, תוך כדי שימוש בשפתו ובכלליו"
(פרופ' אורנה בן נפתלי).
אורנה אוריין חוקרת בספרה המרתק את אמניות הבזות המערביות (ג'ני הולצר, מרינה אברמוביץ', קרולי שנימן, אורלן הקדושה, סינדי שרמן, אנה מנדיאטה, קיקי סמית, ג'ודי שיקגו, יאנה סטרבק ועוד) שפרצו אל שדה האמנות בשנות ה-70 של המאה ה-20. היא מחדדת את מושג ה"בזות" שטבעה קריסטבה ובוחנת אותו על רקע תפקידו של דם הגוף הנשי בכלל ודם הווסת בפרט.
אוריין מתארת את הטרנספורמציה שאותה ייצרו אמניות הבזות כששחררו את הגוף הנשי מהסוגר הפטריארכלי שבו הוא עוצב כגוף אידיאלי, שלם, פסיבי ונקי; הן עשו שימוש בחומריות "נמוכה", הציגו איברים אסורים וחשפו את הגוף הנשי במצבים מושפלים, כואבים, מדממים, טראומטיים ו"מלוכלכים". גופן, על נשליו, הפרשותיו, עינוגיו ותשוקותיו הפך להיות אתר שאליו ואיתו הן עלו/ירדו לרגל לפגוש את קהלן ולהטמיע בו רוויזיה בפרקטיקות אמנותיות, חברתיות ושיחים אשר מגדירים נשיות וטאבו.
יצירתן של אמניות הווסת ואמניות הדם הפכה להיות מעין טקס חניכה שמגמתו לתת לגיטימציה לאחר/ת, למודחק/ת ולשולי/ת כחלק לגיטימי של האנושי. הן לא ביקשו להפר קודים מוסריים באקטים האלה, כפי שנטען נגדן לא אחת, אלא סמנו שדווקא הבחירה בהכחשת השפל, הבזוי והדוחה היא זו שעלולה להביא לאלימות, חוסר סובלנות ופגיעה באחר/ת ובשונה.
ד"ר אורנה אוריין פועלת במרחב האמנות החזותית גם כאמנית יוצרת וגם כחוקרת. מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללת ספיר; מנחת קבוצות בשילוב אמנויות.