פרולוג


רקס גנדרסון
מנהל קבוצת ההיאבקות של אוניברסיטת אייווה


רֵט רָאבִּידוֹ הוא חתיכת בן זונה מכוער.
אני מביט בו משתופף מעל מזרן האימונים, שרירי כמו מקרר, נעזר בידיו כדי להתאזן, והיציבה שלו לא מתערערת כשזיק דניאלס מנסה ללפות אותו.
ראבידו הוא מהמעטים בקבוצה שלנו שיכולים להביס את דניאלס על ידי שימוש בשיטות של דניאלס עצמו.
אני מגביה את המשרוקית אל שפתי ומתכונן לנשוף ולסיים את סבב האימון שלהם, שנהפך למאבק כוחות אישי.
בתור הבחור החדש בקבוצה שלנו - לאחר שהועבר מקבוצת לואיזיאנה - ראבידו עדיין נמצא בשלב שבו הוא מוכיח את עצמו, למרות הסטטיסטיקה המרשימה שלו. הוא כמעט בלתי־מנוצח, והנתונים הסטטיסטיים שלו מצדיקים את שני תוארי האליפות שזכה בהם בליגת האוניברסיטאות ושבזכותם הועבר מקבוצת האוניברסיטה שלו.
המאמנים של אייווה רצו אותו. חיזרו אחריו.
החתימו אותו.
אני לא יודע מה המאמן הבטיח לילד הזה - מורים פרטיים, מלגה גבוהה יותר, תמונה שלו על שלטי החוצות בקמפוס - אבל זה היה מספיק אטרקטיבי כדי לפתות אותו לעבור מהביטחון שהבטיחה מלגה אחת לאחרת ולהביא אותו אל גוב האריות של יריביו.
ואל תוך הבית שלי.
רט ראבידו הוא השותף החדש שלי.
הוא מזדקף למלוא מאה שמונים ושניים הסנטימטרים שלו ולוחץ את ידו של דניאלס בטלטול מהיר. הם מפנים זה לזה את הגב ומתרחקים. אין מנצח - וגם לא אהבה ביניהם.
אני לוקח כמה מגבות ומושיט אחת מהן לבחור החדש.
הוא חוטף אותה מידי ומעביר אותה על פניו המיוזעות. במורד אפו העקום מעט, שנשבר יותר מדי פעמים. מעל עינו השמאלית החבולה. על החתך התפור בגבה, שנגרם כשפניו היו לחוצות חזק מדי אל המזרן במהלך האימון בשבוע שעבר.
הבחור כולו בלגן אחד גדול.
בלגן ענקי ונוטף זיעה.
ובכל זאת... "בחור חדש, אתה יוצא איתנו הערב?"
הוא נעצר, כפות ידיו הענקיות אינן זזות. "לאן אתם הולכים?"
אני מושך בכתפי. "לא יודע - יוצאים. לברים. זה משנה?" זה לא שהוא מכיר את הברים בעיר, באמת. הוא צריך ללכת לאן שאנחנו הולכים, אחרת הוא ישב בבית על התחת, לבדו.
"לא יודע. אולי."
"יש לי עצה בשבילך, בחור חדש. כשמושיטים לך יד, תלחץ אותה."
אני לא הולך להתחנן שהבחור יבוא איתנו, אבל לפעמים כיף שהוא בסביבה ונחמד שיש דם צעיר באצטדיון הביתי שלנו.
רט מהרהר בדברי. "מי הולך?"
משיכת כתף נוספת. "לא יודע, כמה חבר'ה."
"מסיבת בנים, אתה מתכוון?"
"לך תזדיין."
"זאת אומרת שכן?" הוא צוחק.
"אני, פיטוול, ג'ונסון. אולי דניאלס ואוסבורן." אם כי למען האמת, שני אלה שפוטים של הבחורות שלהן, ככה שלא סביר שיבואו. הם יישארו הערב בבית, ישבו מחובקים על הספה ויצפו בסרט בנות כשהידיים שלהם שקועות עד המרפק בתוך התחתונים של החברות שלהם, או שיתכרבלו איתן, או מה שהם לא עושים.
אני לא חושף את העובדה שככל הנראה הם לא יצאו איתנו.
ממזרים עם מזל. הם יזיינו, במקום.
"אז אתה בא או לא? אתה לא יכול להתחפר בבית כל הסוף שבוע, הזין שלך יצטמק אם לא תזיין."
הוא מקמר גבה חבוטה. "מי אמר שהיעד שלי הוא לזיין?"
היעד שלי הוא לזיין? מי לעזאזל מדבר ככה?
אני מרים את ידי כדי לעצור כל שטות מוזרה יותר שעשויה לצאת לו מהלוע. "אני הולך להעמיד פנים שלא אמרת את זה עכשיו."
"מה שתגיד." הוא מתרחק, חולף ליד עגלת הכביסה, משליך לתוכה את המגבת הלבנה ספוגת הזיעה שלו ולוקח מגבת נקייה מהמתלה בדרכו אל חדר ההלבשה.
אני הולך אחריו.
הוא נעצר ליד הלוקר שלו ומתפשט. הוא מקלף מעליו את המכנסיים הקצרים, מסיר את החולצה וזורק מבט מעבר לכתפו. "אם אני אצטרף הערב, תרד ממני? אתה משגע אותי."
כורך את המגבת סביב מותניו.
"לא, אני לא ארד ממך. אני מנסה להכניס אותך לעניינים, ללמד אותך דבר או שניים."
"אתה?" הוא צוחק. "אתה צוחק עלי. מה לעזאזל אני הולך ללמוד ממך?"
"טוב, קודם כול, אתה יותר מדי נחמד. בחורות הולכות על מניאקים. עם פנים כמו שלך, אתה צריך לעבוד קשה כדי לגרום להן לרצות את הזין שלך."
שפתיו מתעקלות בצורה לא מושכת. "וואו, תודה."
אני הולך אחריו למקלחות.
זיק דניאלס עומד תחת רסס של מים, ואדים עולים סביבו כשהוא שוטף את שערו השחור. הוא רואה אותי ומזעיף פנים, מסתובב אל קיר האריחים במקלחת ומציג לפנינו את גבו העצום כמחסום.
הקעקוע שלו - עוף חול נוסק, מוקף באתרים גיאוגרפיים - גם הוא נועץ בי מבט זועף.
"דניאלס, תגיד לבחור החדש שבחורות אוהבות לצאת עם דושבגים." החרא מתעלם ממני, אבל אני מתעלם - הוא תמיד עושה שטויות, הבחור הזה. "אתה מוכן לפחות להגיד לו שהוא נחמד מדי לנשים?"
דממה.
"אתה יודע איך הבנות, הן אוהבות שאתה -"
לבסוף זיק מדבר, נוהם. "גנדרסון, תעזוב אותו בשקט, קיבינימט."
אלוהים, הבחור כל כך עצבני. "אתה יוצא הערב, דניאלס?"
הוא שוב מזדעף, מקרצף את בתי השחי שלו. "לא חושב."
"למה? צופה ב'קלולס'?"
הזרועות שלו מתרוממות לחפוף את שערו והוא פונה מעט ומלכסן לעברי מבט. "גנדרסון, למה שלא תתעסק בעניינים המחורבנים שלך?"
"אז זה כן?"
"לא, טמבל. אני צופה במה שבא לי."
כן, בטח. הוא נשאר בבית שלושה סופי שבוע ברציפות, צופה בבינג' בסרטים עם החברה שלו ומשחק במשפחה עם שני הילדים שהם עושים להם בייביסיטר.
הוא מביט על רט מאחורי ואומר בלעג, "תעשה לעצמך טובה, ראבידו, אל תיתן לאידיוט הזה לגרור אותך אחריו. אתה טוב מדי בשביל להיות מספר שתיים שלו."
הוא סוגר את הברז וזורק לעברי עוד מבט עצבני. "אם אתה לא מתקלח, גנדרסון, צא לו מהנשמה ועוף מכאן."


"הם ניסו לאכול ולברוח בלי לשלם, אבל המלצר קפץ על מכסה המנוע של המכונית שלהם ושבר את השמשה."


רט


"בואו נשתה לכבוד הבחור החדש!"
אוז אוסבורן, חבר ותיק בקבוצת ההיאבקות, נעמד ליד השולחן שבו נאספו המתאבקים - כולם דחוסים באיזו מסעדה שפתוחה עשרים וארבע שעות ביממה לא רחוק מהקמפוס, לרגל מה שהם מכנים ארוחת "קבלת פנים לקבוצה" לאחר אימון.
"לחיים! לחיים!" מישהו מגחך.
אוסבורן מגביה את כוס המים שלו באוויר, מפנה את גופו לעברי ומדבר אלי ישירות. "בחור חדש, יש מצב שאנחנו מפקפקים בבחירות שאתה עושה בחיים, בגלל בחירת השותפים שלך -" הוא זורק חיוך לעבר רקס גנדרסון ואריק ג'ונסון, "וגם לגבי היכולת שלך להלביש את עצמך, אבל כמיטב המסורת של אוניברסיטת אייווה, אנחנו מקבלים את פניך רשמית לקבוצה."
הוא מגביה עוד יותר את כוס המים שלו. "לחלק מאיתנו היו הסתייגויות לגבי ההצטרפות שלך לקבוצה -" הוא זורק מבט מהיר לעבר זיק דניאלס, שמיד מזעיף את פניו, "אבל אנחנו מאחוריך."
"וגם לפניך," נשמעת צעקה.
"עד שתתחיל להפסיד," מישהו אחר מסנן.
אוסבורן מצחקק ומצביע עלי. "הוא צודק. אם תתחיל להפסיד, נעיף את התחת שלך על טיל."
צחוק נוסף. "שנרים כוסית לכבוד זה שנעיף לו את התחת?"
"כולם - להרים כוסית לבחור החדש, ותעשו את זה זריז. דניאלס ואני חייבים לעוף - האח הקטן שלו מופיע בהצגה בבית ספר או משהו."
החדר מתמלא תרועות וקריצות מחברי החדשים והקולניים לקבוצה, המשיקים בהתלהבות כוסות מים ושתייה קלה וספלי קפה מעל השולחן המכוסה בבד, והנוזלים ניתזים על המפות הלבנות. כמות עצומה של אוכל מפוזרת בערבוביה לאורך שולחן הסעודה. פסטה, המבורגרים, מתאבנים, צ'יפס, בקבוקי קטשופ וחרדל. כמה מהם הזמינו מילקשייק וקפה בטעמים, ויש גם גלידה.
אני מקלל בשקט. חבורה של מטונפים. אני מסתכל על כתמי הקטשופ שליד המזלג והכף שלי. "כבר חוזר," אני ממלמל לעבר גנדרסון, דוחף את הכיסא שלי לאחור ונעמד. "חייב להשתין."
הוא מהנהן ומגחך, עיניו מתרוצצות על פני השולחן. "קח את הזמן."
אני ממהר להשתין, לשטוף ידיים ולהביט בעצמי במראה. אני מבחין בפני השמוטות והלא מחייכות. בחבּוּרות. בשיער שזקוק לתספורת. באוזניים שנמחצו יותר מדי פעמים בתוך כיסוי הראש בשנים האחרונות.
מניח את ידי על הכיור ורוכן קרוב יותר.
"מה לעזאזל אתה עושה כאן, ראבידו?" הבבואה שלי שואלת. "מה. לעזאזל. אתה. עושה. כאן?"
מה לעזאזל השתלט עלי וגרם לי לעבור אוניברסיטה, כשיכולתי להישאר בלואיזיאנה, לסיים את העונה כאלוף, להתחיל קריירה? במקום זה הרגזתי ואכזבתי את הורי, עקרתי את עצמי ועברתי לקצה השני של המדינה?
ובשביל מה? מלגה גדולה יותר? החזר הוצאות גדול יותר? כדי שהפנים שלי - שאף אחד לא רוצה לראות - יהיו מרוחות על שלטי החוצות באוניברסיטה?
זה היה שווה?
אני חוזר ובוחן את עצמי היטב ואז מזדקף.
"פסיכי על כל הראש, זה מה שאתה." אני מקלל את עצמי בפעם האחרונה ומשליך את מגבת הנייר לפח האשפה.
משחרר את הנעילה ופותח את דלת הפלדה של השירותים.
חוזר אל השולחן המלא ב...
אף אחד.
אני מגלה שהשולחנות בחדר ריקים ברובם, חוץ מכמה תאים סביב, שבהם יושבים משקיפים סקרנים, משפחות וסועדים אחרים - אבל לא מתאבקים.
כל הקבוצה המחורבנת איננה.
כשאני מתקרב בזהירות אל השולחן, המלצרית הצעירה שלנו מופיעה משום מקום, פנקס בידה, עיפרון תחוב מאחורי אוזנה, נראית תשושה.
היא אוחזת לי בשרוול, "תודה לאל שאתה עדיין כאן! שיואו! חשבתי שכולכם הלכתם!"
"מה זאת אומרת חשבת שכולנו הלכנו?" אני מציץ לעבר הדלת. "רגע, החברים שלי הלכו?"
אני כמעט נחנק מהמילה "חברים", האירוניה לא נסתרת מעיני. חברים לא ידפקו קטע מסריח כזה, ואני בקושי מכיר את החבר'ה האלה.
"כן, הם ברחו - כמעט התחרפנתי, הייתי בטוחה שאתם נעלמים לי בלי לשלם." היא ממשיכה לפטפט ולא מבחינה בבלבול שלי.
"אז רגע. למה את מתכוונת כשאת אומרת שהם ברחו?" אני צריך שהיא תסביר לי במונחים ודאיים.
"אה, זאת אומרת... כן. הם, ברחו."
"אני יודע מה המשמעות של ברחו, לא התכוונתי באופן מילולי." האצבעות שלי ננעצות לי בשיער ואני מרגיש שהוא מזדקר כשאני מוציא אותן. "פאק."
האישה הצעירה נרתעת.
"ברצינות, הם עזבו אותי?" אני מבהיר. "את בטוחה שהם הלכו?"
אני מסרב להאמין שהם השאירו אותי כאן. אנחנו אמורים להיות קבוצה מחורבנת. סמכתי על זה.
ברנדון ריידר הבן זונה הסיע אותי במכונית הדפוקה המזוינת שלו, ואני מתערב על חמישים דולר שהיא כבר לא חונה בחוץ ומחכה להסיע אותי בחזרה אל הבית שאני חולק עם גנדרסון ואריק.
המלצרית הקטנה טופחת על כתפי בעצבנות. "אמממ, אני ממש לא רוצה להקשות עוד יותר, אבל אמממ... אני מניחה שמאחר שאתה עוד כאן, אתה משלם?"
"סליחה, מה?"
"משלם. על כל האוכל."
היא אמרה שאני משלם על כל האוכל?
הראש שלי מיטלטל בתנועה לא רצונית. "מה זאת אומרת, כל האוכל?"
"הם לא שילמו. אה, על כלום."
"סליחה - מה?"
"אתה בסדר, אדוני?" המלצרית שואלת ונסוגה צעד אחד לאחור. "אתה כל הזמן חוזר על עצמך. אתה חוטף שבץ? או סוג של התקף כזה?"
"הם לא שילמו?" אני מהדק את אגרופי. "הבני זו-"
הבני זונות. המניאקים הבני זונות האלה תקעו אותי עם החשבון המחורבן.
"כמה זה יוצא?" אני מכין את עצמי, מחשב שזה יסתכם במשהו כמו מאה דולר, מאתיים, מאתיים וחמישים מקסימום.
"ארבע מאות ו -"
"מה!" אני צועק. אני יודע שאני מדבר בקול רם ושהמסעדה מלאה אנשים, אבל כרגע זה לא מזיז לי. המילים "רותח" ו"עצבני" אפילו לא מתחילות לתאר את הרגשות שזורמים לי במחזור הדם עכשיו. אני רוצה לחבוט במשהו. "למה לעזאזל נתת להם פשוט לצאת מכאן?"
אני יודע, אני מסיט את האשמה, אבל לא אכפת לי. לא מזיז לי שזאת לא אשמתה. אני צריך להאשים מישהו והיא עומדת מולי, מפתלת את ידיה ונראית אשמה.
"אדוני, הם ברחו. אני -"
"ששש. תפסיקי לדבר. תני לי שנייה לחשוב."
"אני כל כך לחוצה, סליחה - אף פעם לא ברחו לנו בלי לשלם חשבון כל כך גדול. בדרך כלל זה כאילו הרבה פחות מזה. לפעמים אנשים אפילו לוקחים את המלחייה והפלפלייה."
עיניה מרמזות לעבר דלת הפלדה שאני משער שהיא דלת המטבח, ואחר כך לעבר דלפק הקופה שניצב בכניסה למסעדה, במקום שבו חיכינו לשולחן שלנו כשנכנסנו. "אני יכולה ללכת למנהלת שלי ולהסביר את המצב, אבל אני חוששת שהיא תזמין את המשטרה."
משטרה?
שיט.
אני מנענע את ראשי, מעביר שוב ידיים בשערי הפרוע. "עזבי - מישהו צריך לשלם, אחרת יפטרו אותך." כי נתת להם לקום ולצאת בלי פאקינג לשלם.
"אני כל כך מצטערת."
"גם אני."
"אז -" היא מדשדשת בכפות רגליה ומושיטה לי את הנרתיק המכיל את החשבון ועט כדורי. "הכול מפורט."
כמה נוח. מובן שהכול מפורט. "למען הנוחות שלי?"
אני לוקח מידה בכעס את החשבון, פורש ובוחן אותו.
מילקשייק - 5
שתייה קלה - 10
המבורגר - 4
צ'יזבורגר - 2
כריך עוף - 1
אלפרדו שרימפס עם אקסטרה שרימפס - 1
סלט קטן - 4
מרק - 3
ספגטי - 1
כנפיים - 5
טבעות בצל - 1
מקלות מוצרלה - 1
מלפפונים חמוצים מטוגנים - 1
סלסילת לחם - 1
גלידה - 1
פאי - 9
סטייק - 6
מי לעזאזל מזמין סטייק בבית הפנקייק?
אני חוזר ומקפל את החשבון לשניים, מתנגד לדחף לקרוע אותו למיליון פיסות קטנות מזדיינות.
"הבחורים האלה חברים שלך?" המלצרית הקטנה קוטעת את מחשבותי. "אולי הם לא קלטו שאתה עדיין כאן?"
אני זורק לעברה מבט. היא מטומטמת? משוגעת? אין מצב שהיא מאמינה שזאת היתה טעות, ואני אומר בקול את מה ששנינו חושבים. "הם מטרטרים אותי."
שיט. הם מטרטרים אותי. זה טקס חניכה מזוין.
זה לא רק מפר את המדיניות של מחלקת ההיאבקות והספורט, אלא גם את קוד ההתנהגות של האוניברסיטה. למעשה זה מפר גם כמה מהנהלים של האוניברסיטה, וכל כך הרבה דברים בכל התסריט הזה הם לא בסדר, שייקח לי לילה שלם רק להכין רשימה שלהם. אם המאמנים שלנו יגלו, קרוב לוודאי שהקבוצה תושעה.
המלצרית - סטייסי, כפי שמכריז תג השם שלה - נושכת את השפה ומרימה אלי עיני איילה תמימות.
"זה באמת נראה מוזר כשכולם ברחו מכאן מהר כל כך. אחד הבחורים מעד על השרוכים ונפל על השטיח."
אני תוהה מי מהמטומטמים זה היה יכול להיות.
"כן, טוב, כנראה זה מגיע לי כי הלכתי לשירותים, אה?"
"איך אתה מתכוון לשלם?" המלצרית נעה בחוסר נוחות על כפות רגליה ומחליקה מטה את שערה. "אני ממש מצטערת, אבל יש עוד שולחנות שאני צריכה לטפל בהם. אם לא תשלם כנראה באמת יפטרו אותי -"
אלוהים. הלך עלי. "בכרטיס אשראי, אני מניח."
אני מוציא את הטלפון שלי, משחרר את הנעילה של אפליקציית התשלום ומושיט את המכשיר למלצרית. היא מביטה בו בבלבול. "יש לך כרטיס אשראי אמיתי? אני צריכה להעביר אותו - אני לא חושבת שאני יכולה לסרוק את זה. אנחנו די מיושנים כאן."
אני נאנח בקול רם, שולף את הארנק מהכיס האחורי ומטיח את כרטיס האשראי בכף ידה הפרושה והממתינה, מתכונן לקבל עמוק בתחת - באופן מטפורי, כמובן.
סטייסי מחייכת בעליצות. "תודה! כבר חוזרת!"
כן, אין שום בעיה מזוינת. אני פשוט אחכה כאן כי אני לא פאקינג שמוק!
וכמו כלום, ארבע מאות ושלושים דולר וחמישים ושבעה סנט שאין לי הלכו לפח - ובואו לא נשכח את ההורים שלי, שיהרגו אותי, במיוחד אחרי שרבתי איתם כל כך כדי לעבור לאייווה.
אחרי שהתשלום שלי מאושר ואני חותם על החיוב, אני יוצא עם קבלה באורך של כמעט שלושים סנטימטרים ומנסה לתחוב את הדבר המחורבן הזה לכיס האחורי.
דמי השירות היו כלולים, כי החבורה היתה כל כך גדולה.
שואף.
נושף.
משחרר את כל התסכול במגרש החניה ברצף מהיר של קללות דפוקות, בקול כל כך רם שהוא יכול להעיר מהמתים את סבתא שלי, ומבהיל זוג מבוגר שנכנס למסעדה. האישה לופתת את התיק האדום הקטן שלה ומצמידה אותו לחזה, בעלה מזרז אותה פנימה, ושניהם בוהים בי כאילו יצאתי מדעתי.
"בני זונות!" אני צועק וחובט באוויר באגרופי. "בני זונות מזוינים!" אני בועט בשפת המדרכה ואז פולט עוד רצף קללות כשהבוהן שלי נתקלת בבטון. "פאק. פאק. Putain de merde. זין על החיים שלי!"
הקללות מתגלגלות לי מהלשון כמו נחשול אבל לא מצליחות להרגיע את הסערה שמשתוללת בתוכי. בזה אחר זה אני מונה רשימה של מינוסים. בסוף היום הזה אהיה חייב להורים שלי ארבע מאות דולר - יש. חברי הקבוצה שלי עושים לי טקס חניכה - יש. אני לומד בקולג' באמצע שום מקום - יש. אני לא מכיר נפש חיה חוץ מהחארות שהרגע דפקו אותי - יש.
והם גם השאירו אותי בלי טרמפ.
יש.
אני שולף שוב את הטלפון מהכיס האחורי ומסמס לשותפים האידיוטים שלי.
אני: תזיזו את התחת שלכם בחזרה לכאן ותאספו אותי.
גנדרסון: חחח נרגעת כבר?
אני: תחזור לכאן ותגלה בעצמך.
גנדרסון: לא, אם אתה מתכוון להתחיל לריב.
אני: רק תגיד לי, של מי היה הרעיון?
גנדרסון: אני לא מתכוון להגיד.
אני: אז אני יכול רק להניח שזה היה הרעיון שלך.
גנדרסון: לא. אחי, סמוך עלי.
אני: למה אני לא מאמין לך?
גנדרסון: למה שאני אתקע לך כזה קטע כשאני חייב לגור איתך?
אני: טוב, לא היתה לך בעיה לתת להם פאקינג להשאיר אותי כאן.
גנדרסון: כן, כי הדבר האחרון שאני צריך זה שהקבוצה תעשה את החרא הזה לי.
אני: תודה רבה, חרא.
גנדרסון: בשמחה, בנאדם. תן לי רק ללבוש שוב מכנסיים. בא לאסוף אותך עוד עשר קטנות.