פרק 1
אוקלין
“מה זאת אומרת, נגמר הכסף?”
“אני כל־כך מצטערת, מתוקה. דוד המים התקלקל וחשבנו שנסתדר, אבל אז גם המכונית התקלקלה. נגמרו לנו החסכונות ולא יכולנו לתקן את המכונית, אז נאלצנו לקנות מכונית חדשה, אחרת אבא שלך לא היה יכול להגיע לעבודה. ואז היינו צריכים לשלם שכר דירה והצ’ק... פשוט היה שם.”
היד שלי מחצה את הטלפון, שלא יכולתי עכשיו להרשות לעצמי. ניסיתי לשלוט בכעס ובפאניקה שאחזה בי. “אימא, זה הכסף ללימודים שלי. הייתי אמורה לחיות ממנו.”
לא האמנתי שהצ’ק נשלח לכתובת הלא נכונה. עדכנתי את הכתובת ברגע שעברתי להתגורר בדירת הסטודיו הקטנטנה שלי. אבל משום מה, הצ’ק נשלח להוריי, לפלורידה. מוחי געש מחרטה וקיללתי את ביש המזל שלי. בדיוק ביקרתי אותם בחג ההודיה. למה הצ’ק לא הגיע כשהייתי שם? למה הם לא שלחו לי אותו בלי לפתוח את המעטפה?
מה לעזאזל אעשה עכשיו?
“אני כל־כך מצטערת, מתוקה. נלחצנו והחלטנו החלטה שגויה. אנחנו... אנחנו יכולים למכור את המכונית. נראה מה נעשה.”
בתוך תוכי צרחתי “כן!” אבל ידעתי שלא אוכל לאלץ אותם לעשות את זה. איך הם ישרדו אם אבא שלי לא יוכל להגיע לעבודה? ולמרות שהקולג’ היה החלום שלי, עדיין אשרוד בלעדיו. הייתי צריכה לכעוס, ובאמת כעסתי, אבל לא יכולתי להוציא את הכעס עליהם. במשך כל חיי ראיתי את הוריי חיים בדוחק, מתלוש משכורת לתלוש משכורת, וידעתי שאם אבקש, הם ימכרו את המכונית. ואז רק אלוהים יודע מה יקרה, ואני לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון הזה.
“לא, אימא. אל תעשי את זה.”
“אז מה את מתכוונת לעשות?”
“אני לא יודעת,” אמרתי ונשענתי ברפיון על הקיר במעונות של חברתי. יצאתי החוצה כדי לענות לטלפון, אבל הייתי על סף דמעות והצטערתי שלא נשארתי בפנים, שם אף אחד לא יראה אותי קורסת.
“תוכלי להשיג הלוואה נוספת?” הציעה אימא, קולה מלא תקווה.
שום דבר לא יכול היה לעצור את צחוקי החנוק. הלוואה נוספת? הגשתי בקשה לכל מלגה, מענק והלוואה כדי ללמוד בקולג’. קרעתי את התחת בבית הספר התיכון, בתקווה שמלגות יציפו את חשבון הבנק שלי. והן הציפו, אבל זה לא היה מספיק. גם לקחתי כל הלוואה שהוצעה לי כסטודנטית מחוץ למדינה.
לא היית חייבת ללמוד מחוץ לפלורידה, לחש תת־המודע שלי. טוב, עכשיו כבר היה מאוחר מדי לזה. רציתי לעזוב, להתרחק מהשגרה שהייתי תקועה בה בבית, ומצאתי את האמצעים לעשות את זה. חבל שהאמצעים האלה אזלו עכשיו. אמצעים שכללו עשרת אלפים דולר. שמונת אלפים דולר תשלום לסמסטר הזה (לעזאזל עם העלויות שגבו מסטודנטים שהגיעו מחוץ למדינה), ועוד אלפיים דולר שמהם הייתי אמורה להתקיים עד סוף הקיץ.
“לא, אימא.”
“אני כל־כך מצטערת, מתוקה.”
ידעתי שהיא מצטערת. שמעתי את זה בקולה הסדוק, אבל באותו רגע, פשוט לא יכולתי לתת לה את המחילה שהיא הייתה זקוקה לה. חלומי התפורר לנגד עיניי ולא יכולתי להתמקד בשום דבר אחר. כשדמעות חונקות את גרוני, ניתקתי את הטלפון והלכתי להסתתר בחדרה של חברתי.
“מה שלום אימא ואבא?” התבדחה אוליביה כשנכנסתי. אבל ברגע שראתה את התבוסה שעל פניי, ההבעה הצוהלת על פניה התחלפה לדאגה. היא קפצה ממקומה ומיהרה אליי. “מה קרה? מישהו מת? הכול בסדר?”
היא כרכה את זרועותיה סביבי. הנחתי את ראשי על כתפה ונתתי לדמעות לזלוג. “הם...” משכתי באפי וניסיתי לדבר מבעד לדמעות. “הם בזבזו את כספי המלגה שלי.”
“מה?”
לא יכולתי להגיד את זה שוב, אז פשוט הנהנתי.
“פאק, אוק. זה... פאק.״
“כן.”
היא לא הוסיפה דבר, רק הובילה אותי למיטתה והחזיקה אותי כששחררתי הכול.
שנאתי להיות רגשנית מדי. ניסיתי לנהוג בהיגיון, הרי לשבת כאן ולבכות לא יעזור לי. הזדקפתי, ניגבתי את לחיי ונשמתי כמה נשימות עמוקות.
אוליביה הביאה לי מים מהמקרר הקטן שלה ונשענה אחורה על הקיר.
“את תמיד יכולה לישון כאן. אני בטוחה שנצליח להתחמק מעונש.”
שקלתי את זה ברצינות. אצבעותיי תופפו על סדיני המיטה הוורודים, כשהסתכלתי על שטח הרצפה הקטן ונזכרתי בשותפתה לדירה. היא לא תאהב את הרעיון שגוף נוסף יתפוס פה מקום.
“אלוהים, אוליביה,” אמרתי וצנחתי אחורה על הכריות שלה. “למה לא לקחת את דירת הפנטהאוז כשרק התחלת ללמוד בקולג’?”
צחוקה היה קליל ותוסס כמוה. “אני יודעת, אני כזאת כלבה.”
אוליביה באה ממשפחה עשירה שרצתה שהיא תתגורר בדירת פנטהאוז מחוץ לקמפוס. אבל היא רצתה רק חדר במעונות, כדי שתוכל לחוות באמת את חיי הקולג’. אבא שלה הסכים באי רצון, כל עוד יוכל לשכור בשבילה נהג.
כל מה שאני רציתי היה חדר במעונות, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי עוד הוצאה מעבר לשכר הלימוד שלי. אז הייתי תקועה בדירה מחוץ לקמפוס. מה שבטוח, זאת לא הייתה דירת פנטהאוז. זאת בקושי הייתה דירה. יותר כמו קופסת נעליים. הייתה לי מכונית חצי ראויה, שהביאה אותי מנקודה א’ לנקודה ב’, ותחנת האוטובוס הייתה קרובה, למקרה שמצב המכונית ישתנה מחצי ראוי למקולקל. אבל גרמתי לזה לעבוד. חשבתי שאולי אוכל למכור את המכונית כדי להרוויח עוד קצת מזומנים.
“אז מה את מתכוונת לעשות?”
“זאת שאלת המיליון דולר. אני אתחיל לחפש עבודה, למרות שכל המשרות תפוסות על ידי העובדים הזמניים של תקופת החגים.”
“אבל כבר יש לך משרת סטודנט במחלקה לביולוגיה. מתי יהיה לך זמן לעבוד בעבודה נוספת ועדיין ללמוד?”
“שינה זוכה להערכת יתר.” הצלחתי לגרום לה לפלוט נחרת צחוק, כי שתינו מאוד אהבנו לישון. “תמיד אוכל למכור טסיות דם... אולי את הביציות.”
“אני אחטוף אותך לפני שתספיקי למכור את התינוקות העתידיים היקרים שלך.”
“תודה, ליב! את חברת אמת.”
היא הפריחה לי נשיקה והלכה לבחור סרט כדי להסיח את דעתנו. לפחות ניסתה להסיח את דעתנו. אבל גם כשצחקנו ואכלנו פופקורן, מוחי געש כשחשבתי היכן אוכל לחפש עבודה. החלטתי לחפש כל עבודה אפשרית ברגע שאצא מהמעונות. התבדחתי על כך שאאבד שעות שינה, אבל הייתי מוכנה לעשות הרבה יותר כדי להישאר בקולג’.
* * *
כעבור שבוע עדיין לא מצאתי עבודה. כל משרה אפשרית שהייתה פנויה מייד נחטפה על ידי העובדים העונתיים. בעוד שלושה שבועות יחול חג המולד, וחשבתי שאם אשמע עוד פעם אחת שהייתי צריכה להגיש מועמדות לפני חג ההודיה, אצרח.
“יש לי פגישה מחר במחלקת הגזברות, אני מתכוונת להתחנן שם שיעזרו לי למצוא פתרון,” אמרתי לאוליביה כשאכלנו יחד ארוחת צהריים. “בבוקר אני אקפוץ לבנק כדי לבדוק אם אוכל לקחת הלוואה נוספת.”
“את יודעת, אני יכולה לדבר עם אבא–” אוליביה התחילה לומר, אבל קטעתי אותה.
“לא, אני לא אקח ממך כסף.”
“זאת הלוואה. ולא תצטרכי לשלם ריבית.”
הנעתי את ראשי עוד לפני שהיא סיימה לדבר. כבר ניהלנו את השיחה הזאת בעבר, והייתי נחושה בדעתי לא להיכנס איתה למערכת יחסים כלכלית. כבר ראיתי את הוריי לווים כסף מחברים ואיך זה הרס את מערכת היחסים ביניהם. הם נפנפו בזה מעל ראשם כמו חרב וניצלו את זה. כשהוריי סוף־סוף החזירו להם את הכסף, החברות כבר הייתה מקולקלת מכדי לתקן אותה. שום דבר טוב לא יצא ממערכת יחסים שבה התרחשו חילופי כספים.
לא הסכמתי שזה יקרה איתי ועם אוליביה. היא הייתה חשובה לי מכדי שאאבד אותה. “זה גרוע מספיק שנתתי לך היום לקנות לי ארוחת צהריים.”
ישבנו ליד השולחן הפינתי בחדר האוכל הגדול ביותר של הקולג’. לא היה אכפת לי לאכול שוב אטריות ראמן, אבל היא גררה אותי לכאן וקנתה לי ארוחת צהריים לפני שהספקתי לומר משהו.
“פשוט תאכלי את האוכל המחורבן שלך. את יודעת שהוא טעים,” היא רטנה.
נגסתי באוכל ובהיתי בה, אבל היא הרכינה את ראשה ושערה הבלונדיני הארוך נתלה סביבה כמו וילון והסתיר אותה מפניי. כשהיא סוף־סוף הרימה את מבטה, היא נראתה לחוצה. שפתיה היו קפוצות ועיניה פעורות.
פעמוני אזעקה צלצלו בראשי. “מה קרה?”
היא הניחה את כלי האוכל מידיה והזדקפה, כאילו התכוננה לקרב. “תשמעי,” היא התחילה. “יש לי רעיון. זה כסף ממש טוב, אבל צריך להיות לך ראש ממשששש פתוח לגבי העניין.”
“אוקיייי?” משכתי את המילה וניסיתי להכין את עצמי. “את יודעת שאני נואשת ואעשה כמעט הכול.”
לשונה רפרפה על שפתיה המשוחות בשפתון ורוד והיא בלעה במאמץ. מה לעזאזל קרה?
“לדוד שלי – שהוא מעין הכבשה השחורה של המשפחה – יש מועדון.”
שמטתי את המזלג והזדקפתי, בניסיון לחשוב על מועדון שהוא לא מועדון חשפנות. “איזה מין מועדון?”
היא הטתה את ראשה והביטה סביב, כאילו חיפשה את המילים הנכונות. “זה לא ממש מועדון סקס–”
“אני לא מתכוונת לעמוד בפינת הרחוב כדי להרוויח כסף. אני אומנם נואשת, אבל אני לא מתכוונת לרדת לזנות.”
“לא, לא, לא, לא!” ידיה התרוממו ועצרו את קו המחשבה הזה. “תחשבי על זה יותר כעל... הופעה.” היא השתתקה לרגע. “לפעמים בעירום.”
מצמצתי כמה פעמים וחיכיתי שהיא תגיד לי שהיא צוחקת. משהו. כל דבר שיסביר לי על מה לעזאזל היא מדברת. ישבתי שם אילמת, חסרת יכולת לבטא את המילים, חסרת יכולת לשאול שאלות. למען האמת, חסרת יכולת לעשות כל דבר.
“המועדון נקרא ווֹיאֶר.”1 הדממה הכניעה אותה, והיא הרימה את מזלגה, הזיזה את האוכל בצלחתה ואז פלטה הכול בנשימה אחת. “אנשים באים לראות אנשים אחרים עושים דברים. זה מתחיל במקלחת ויכול להגיע גם ל... הופעה עם מישהו אחר.”
אוליביה הציצה אליי מבעד לריסיה ונתנה לי זמן לעכל את מה שאמרה כרגע. ישבתי שם המומה. מילים התרוצצו בראשי בלי שהצליחו להתגבש למשפט שלם. אבל מילה אחת כן בלטה: אולי.
"הוא אמר שבחג ההודיה הוא נאלץ לפטר בחורה ששכבה עם לקוח בזמן העבודה, שזה דבר ממש לא מקובל. שמעתי שמשלמים שם מעולה. זה גם בר. אולי תוכלי לעבוד כברמנית, אבל לא תרוויחי כל־כך הרבה כסף."
ווֹיאֶר. הכרתי את המילה. אולי ראיתי אותה פעם באיזה אתר פורנו? אולי קראתי אותה בספר? זה כשמישהו אוהב להסתכל על אחרים, בדרך כלל כשהם מעורבים בפעילות מינית.
האם אוכל לתת למישהו להסתכל עליי?
כשהתשובה המיידית לא הייתה אין מצב, המשכתי לחשוב על זה. ה־אולי התחלף ב־אפשרי.
לא הייתי בתולה או חסודה. התנסיתי עם החבר שלי מהתיכון, ואחרי זה, כשנפרדנו, עם בנים אחרים. לא התכוונתי להעמיד פנים שידעתי הכול, כיוון שהייתי רק בת תשע־עשרה. אבל לא הייתי עד כדי כך נאיבית וחסרת ניסיון שהמחשבה זעזעה אותי.
“עם הגוף שלך והיופי שלך, את ממש תתאימי.”
צחקתי. “תודה, ליב.”
“מה? יש לך את כל הקטע הזה של הבת של השכן. אם הבת של השכן הייתה חתלתולת מין.” היא עיקלה את אצבעותיה לטפרים וגרמה לי לצחוק כשהשמיעה שאגה. “את חתיכה וקטנה. אנשים אוהבים את זה.”
“חתיכה וקטנה זאת דרך יפה להגיד שאין לי ציצים.”
“היי, יש לך ציצי ממש נחמד.”
צחקתי כשהיא הרימה את ידיה כאילו היא מודדת את גודל החזה שלי. “חוץ מזה, זה לא מועדון חשפנות. שמעתי שככל שאת נראית יותר טבעית ונורמלית, ככה יותר טוב.”
“שמעת?”
“תראי, הדוד שלי לא מדבר על זה בפתיחות כשאני בסביבה, אבל הוא מדבר הרבה כשהוא שותה.”
נשכתי את שפתיי ושקלתי את שאר האפשרויות שלי. הן היו רופפות ולא יציבות. גם האפשרות של המועדון לא נשמעה משהו, אבל לפחות אם לא אגיע לסמסטר הבא, אוכל להגיד שניסיתי הכול.
“אוקיי.״ אמרתי לאוליביה. ״אני אבדוק את זה.”
* * *
בערב, ישבתי מול גבר גבוה ובלונדיני, שרק הקמטים סביב עיניו הסגירו את גילו. מבנה גופו הרזה רמז על נעורים שמזמן לא היו ברשותו, ועיניו הכחולות היו זהות לעיניה של אוליביה. הבחנתי בדמיון המשפחתי. הוא לא נראה בכלל כמו כוכב הפורנו רון ג’רמי, כמו שציפיתי. מראהו הנינוח וחיוכו הקליל הרגיעו אותי.
הייתי שם במשך חצי שעה כמעט, עניתי על שאלות וסיפרתי לו על עצמי. כשהוא עצר כדי לכתוב משהו או לפנות למחשב שלו, פיתלתי את ידיי המזיעות והעפתי מבט סביב המשרד החשוך.
לא ידעתי למה ציפיתי, פסלי דילדו על המדפים? תמונות של נשים עירומות? ספרים על הקאמה סוטרה?
למען האמת, היה על המדף ספר על הקאמה סוטרה, ממש ליד מובי דיק ונשים קטנות. חתיכת מבחר.
“לא משלמים על סקס,” הוא אמר בתקיפות והחזיר אותי לחוקים עליהם הוא שוחח. “אני לא מנהל פה רשת זנות.”
“זה טוב.” צד אחד של פי התרומם בחיוך נבוך והראה עד כמה הרגשתי לא בנוח. הוא רק צחק והמשיך.
“במהלך החודש, הנושאים בחדרים משתנים. חדר השינה נשמר תמיד, אבל לפעמים יש רקע משרדי, לפעמים חדר אמבטיה, לפעמים כיתה, לפעמים בר. כל מה שאת יכולה לחשוב עליו פחות או יותר. יש גם כל מיני חדרים שמבוססים על מה שאת מוכנה לעשות. חלק מהחדרים, כגון חדרי הבי.די.אס.אם, מצריכים הכשרה לפני שאת מורשית לעבוד בהם. אני שומר על ביטחון העובדים שלי. כל הלקוחות חותמים על הסכם סודיות ששומר על הפרטיות שלכם. גם את תחתמי על הסכם סודיות כדי לשמור על הבטיחות שלהם. הם משלמים הרבה כסף כדי להיות כאן, וחשוב שאני אספק להם סביבה בטוחה.”
ככל שהוא המשיך להסביר, כך הרגשתי יותר בנוח. לא היה מדובר כאן במועדון חשפנות מרופט, שבו אין חוק והכול מותר.
“לקוחות יכולים להתבונן מחדר פרטי צמוד דרך חלון חד־כיווני, או לשבת בכיסאות שאנחנו מספקים להם בתוך החדר. אבל אף אחד לא נוגע באנשים שמופיעים. אף פעם. ואתם לא נוגעים בלקוחות. אף פעם.” עיניו הכחולות ריתקו אותי למקומי והנהנתי. “יהיו לך לחצן מצוקה בתוך החדר ושומר מחוץ לחדר, למקרה שתצטרכי אותם.” אצבעותיו הארוכות העבירו דף. “שאלות עד כאן?”
“לא, אדוני.” בקושי הצלחתי ללחוש את המילים. כל חוק שהוא הקריא גרם לי להרגיש יותר טוב, אבל גם הגביר את פעימות ליבי מעצם העובדה שזה יקרה. האם התרגשתי? פחדתי? נלחצתי?
בהחלט כן לכל האמור לעיל.
“את יכולה לקרוא לי דניאל. או מר ווייט.”
“אוקיי.”
הוא החזיר את מבטו לרשימת החוקים שלו. “אין מצלמות או מכשירי הקלטה מכל סוג. את הטלפונים משאירים בלוקרים. את יכולה להופיע עד שלוש פעמים במשמרת, וכל שאר הזמן תעבדי בבר. כשתגיעי, תמלאי טופס והלקוחות יוכלו לראות אותך עם שאר השחקנים במערכת הממוחשבת. לא תמיד יבחרו בך.”
הוא העביר לי טופס והורה לי לקרוא אותו ולחתום. היה כתוב שארוויח שם שכר בסיס שעתי של חמישה־עשר דולרים, נוסף על תשלום על כל הופעה. אם להתבסס על השעות שעליהן שוחחנו ועל המחירים שהיו נקובים ליד כל הופעה, הייתה לי הזדמנות להרוויח כמעט אלף דולר בשבוע.
אחזתי חזק בעט.
חתמתי על ההסכם.
אהיה עובדת במועדון ווֹיאֶר.
מועדון סקס.
עורי סמר מהתרגשות. צליל חריקת העט על הנייר נשמע חזק בחדר השקט. אבל הרגשתי כאילו פתחתי מחדש את הדלת להשכלתי, וזה גרם לי לחייך חיוך זעיר.
“אוקיי, מיס דרינגר. השלב האחרון בתהליך דורש ממך לבצע בדיקה למחלות מין, מאחר שאת תהיי באינטראקציה עם עובדים אחרים, ואנחנו שומרים על הביטחון של כולם. לאחר מכן, אחת השותפות שלי תעשה לך אודישן בשבילי.”
תבחן אותי? כנראה שפניי הסגירו בהלה, כי הוא חייך ומיהר להסביר. “קוראים לה אגנס. היא מטפלת בחלק הזה, כדי שלא יתבעו אותי על הטרדה מינית. לא תוכלי להופיע ללא האישור שלה. אני שונא להגיד את זה, אבל העבודה הזאת מבוססת על מראה חיצוני. למרות שאת נראית טוב לבושה, אני חייב לדעת שאין לך קעקוע של צלב קרס על התחת, כי הרי תופיעי בעירום."
התזכורת שאהיה עירומה גרמה לי לבלוע במאמץ. היה לי נוח עם עצמי ועירום אף פעם לא גרם לי להסס, אבל כל אחד היה נלחץ אם היה צריך להתפשט ולהופיע בפני אדם זר.
“טיפוח אישי זה גם משהו שאנחנו עוקבים אחריו. אנחנו צריכים שהעובדים שלנו יהיו נקיים ובריאים, אז אנחנו מבצעים בדיקות קבועות.” הוא הושיט לי טופס נוסף מעבר לשולחן. “זאת רשימת הדברים שתוכלי לסמן שאת עושה. תרגישי חופשי לעבור על זה.”
עיניי כמעט יצאו מחוריהן כשהסתכלתי על הטופס וראיתי את הרשימה ואת תיבות הסימון שליד. “זאת הרשימה שתמלאי בכל פעם שתתחילי משמרת, כדי שהלקוחות יֵדעו מה נוח לך לעשות באותו ערב.”
סקס אנאלי
הצלפה
אוננות סולו
אוננות קבוצתית
חדירה וגינלית
משחק שלא בהסכמה
משחקי אבא
חנק
סקס יבש
כמה בני זוג
סקס אוראלי (זכר)
סקס אוראלי (נקבה)
נזכרתי שפעם חשבתי שאני לא מתחסדת, וגם טענתי שהיו לי התנסויות. כנראה דילגתי על שלב ההתנסות בקיינינג – הצלפות במקל, ולא יכולתי לומר שהצטערתי על זה. התחלתי להתמלא בספקות.
“אל תיבהלי מהרשימה הזאת. את תמלאי אותה על פי שיקול דעתך, אני פשוט מנסה לספק משהו לכל אחד. יש לנו הרבה לקוחות ואנחנו שומרים על מרחב נטול שיפוטיות. אם לא תוכלי לעשות את זה, כדאי שנעצור כאן.”
“לא. לא. אני פשוט...” צחקתי צחוק מתוח. “אני לא שופטת. כל אחד ומה שמתאים לו. אני פשוט לא בטוחה שאני מוכנה לאונס קבוצתי.”
דניאל נראה חתיך בטירוף כשחייך. “נשמע לי הוגן.” הוא נשען אחורה בכיסאו ושילב את ידיו על בטנו השרירית. “אנחנו משתדלים לגרום לעובדים שלנו להרגיש כמה שיותר בנוח ומנסים לספק ללקוחות שלנו תרחישים מציאותיים. לכן אנחנו בדרך כלל מצוותים את אותו זוג כל פעם. בפעם הבאה שתבואי, אני אדאג שבן הזוג שלך יהיה כאן כדי שתוכלו להיפגש. ג’קסון לא נמצא היום.”
הוא קם ועשיתי כמותו. “בואי נמצא לך לוקר ונערוך לך היכרות עם אגנס.”
בהיתי בגבו הרחב כשהוא פסע לעבר הדלת ומחשבה אחת עברה בראשי.
אני בפנים.
1 באנגלית: מציצן.
