"הספר הזה הוא מעשה טלאים שהורכב מרשימות מקוטעות שרשמתי כשהתגוררתי באוֹלֵאיז, בזמן שלב ניקוֹלָיֵיביץ' גר בגַספּרָה, תחילה — כשהוא סובל ממחלה קשה, אחר כך — לאחר שהתגבר על מחלתו. סברתי שהרשימות האלה, שנכתבו כלאחר יד על פיסות נייר שונות, אבדו, אך לא מזמן מצאתי כמה מהן. כמו כן, נכלל כאן המכתב הלא גמור שכתבתי תחת רושם "בריחתו" של לב ניקולייביץ' מיאסְנָיָה פּוֹליאָנָה ומותו. אני מדפיס את המכתב בלי לתקן בו ולו מילה אחת, כפי שהוא נכתב אז. ואיני מסיים אותו: מסיבה כלשהי אי אפשר לעשות זאת."
כך מתאר מקסים גורקי (1868 – 1936) את הספר הזה, פרי פגישותיו עם טולסטוי האלוהי בעיניו. הפגישות נערכו כאשר שני הסופרים שהו בחצי האי קרים בסוף שנת 1901 — תחילת שנת 1902. והם דיברו על הכול — על ספרות וסופרים, על נשים וגברים, על חברה ומדינה, על עצמם ועל אלוהים. על החיים וכל מה שהם מכילים.
מן המפורסמות שהיחסים בין גורקי לטולסטוי הם מן המורכבים ביותר בתולדות הספרות הרוסית. גורקי המהפכן הרדיקלי העריץ את טולסטוי ואילו האחרון התייחס לידידו הצעיר — שלא לומר תלמידו המובהק — בנימה של לגלוג, אך גם בקנאה סמויה ועדיין נראית לעין. גורקי הצעיר הגיב מצידו בהערות נוקבות, אך תמיד תוך שמירה על כבודו של הסופר והאדם הנערץ עליו. כך או כך, המפגש הזה בין טולסטוי, הקצין הקרבי שהפך לפציפיסט קיצוני, טולסטוי הצייד שהפך לצמחוני, טולסטוי האציל האמיד שהטיף לחיים פשוטים ולאמונה רוחנית בדת הטהורה — ובין גורקי, הסופר הצעיר הזועם, המרקסיסט המורד והמתקומם — יוצר טקסט מרתק, שמוסיף עומק לדמויותיהם של שני גדולי הספרות הללו ולעצם האפשרות לקיים מפגש פורה ומפרה בין שתי השקפות עולם. מפגש שממנו אפשר ללמוד לא מעט על רוח התקופה וכמובן על שני הסופרים האלה לא רק כיוצרים אלא גם כבני אדם.