הספר מפריך את הטענות שלפיהן עזה נתונה עדיין לכיבוש ומצור ישראלי חרף ההתנתקות מכל שטחיה ב-2005 ומראה כי על אף שהחלה ישראל בתהליך של יציאה מלאה מהרצועה בשלהי 2005, שוגרו לעברה מטחי ירי של קסאמים לאורך שנת 2006 שכמותם לא נורו בחמש השנים שקדמו להתנתקות. למרות זאת גורמים שונים בארץ ובעולם מסלפים את העובדות. הם מייחסים את ההחמרה במצב למצור שהטילה ישראל על הרצועה בעקבות השתלטות חמאס ביוני 2007 ומסבירים כי למעשה תושבי עזה נתונים עדיין לשליטה אפקטיבית ישראלית. גורמים אלה מתעלמים מחזונו של ארגון הטרור חמאס – חיסול מדינת ישראל.
המציאות שנתגלעה בגבולנו הדרומי מובילה למחשבה שמסירת שטחים ביהודה ושומרון לידי הרשות הפלסטינאית איננה מבטיחה לישראל ביטחון בגבולה המזרחי. כשם שהחמאס דחק את רגליה של הרשות הפלסטינאית מהשליטה בעזה והחל מיד להתקיף את ישראל, כן הוא או כל גורם קיצוני אחר עלולים להשתלט על יהודה ושומרון ולהתקיף אותנו גם ממזרח. ניתן להניח שאף במקרה זה יהיה מי שיטען כלפי ישראל שהמדינה הפלסטינית עדיין נתונה לכיבוש הישראלי בגלל תלותם של הפלסטינאים בכלכלה הישראלית או למשל בשירותים השונים שישראל מספקת להם. וכך לעולם לא נוכל להתנתק מהיותנו "כובשים".
זאת ועוד, הספר מתאר את תפקידן החשוב של המנהרות בעזה. הן אינן משמשות רק כאמצעי ביטחוני, אלא גם כאמצעי להפקת רווחים כלכליים. החמאס גובה מסים ממייבְאֵי הסחורות המועברות בסחורות.