פרולוג
קִין


לפני כמעט שנתיים


"שלא תעז!"
אני נאנח ומעיף מבט באספֶּן שיושב לידי, מרים גבה כאילו אני שואל: יש בכלל אפשרות נוספת?
התשובה היא לא. אלא אם אני רוצה שיעיפו אותי מהמשחק. משהו שמעולם לא קרה לי בתולדות הגרסה המעודכנת של נראה אותך מעז.
"נראה כמה רחוק את מוכנה ללכת," אני אומר לאשטון, הבחורה שהגורל שלי נתון בידיים שלה.
החיוך שלה הופך לקטלני. "עליך לנשק את אספן."
טוב, הייתי צריך לצפות את זה מקילומטרים, כי אשטון אוהבת להטריף את אספן.
אני מעביר את המבט ביניהם ותוהה איך אני כל הזמן נתקע באמצע הקטטות שלהם, ואז עיניי נחות עליה. "מול פן, אין טעם למדוד למי יש יותר גדול," אני אומר לה והכינוי של אספן גולש משפתיי. "הוא תמיד ינצח."
החיוך לא יורד לה מהפנים. "טוב, מי כמוך יודע, מה?"
אני מגלגל עיניים. "מצחיק, אש."
"אני גם מוצץ לו את הזין טוב יותר ממך," מתערב פן ואני נקרע מצחוק. יש לו אומץ להגיד דבר כזה בלי להניד עפעף, רק כי הוא סטרייט ובחיים לא נגע בזין שלי.
הוא מרים את הגבות ומעיף אליי מבט, מביע את הסכמתו, ואני משרבב את שפתיי כמו דג ומתחיל להשמיע קולות של נישוק תוך כדי שאני רוכן אליו.
אני חושב שזו תשובה מספקת.
הוא צוחק בשקט, והגומה הקטנה מתחת לפינה השמאלית של פיו מגיחה בהופעה פומבית נדירה. "לא, אחי. זה לא יקרה אם אתה עושה דברים כאלה. אין לי בעיה לתת לך לפרוש מהמשחק מוקדם."
אני מצמצם את עיניי אליו. "בחיים לא תעז."
אני יודע בוודאות שלא. אנחנו החברים הכי טובים, כאלה שיעשו הכול אחד בשביל השני. אפילו להתנשק בשביל משחק מטומטם.
"אין לי את כל הערב," מזמרת אשטון ממקומה בספה מולנו. "בואו נתקדם."
לפעמים אני שואל את עצמי איך יצאתי עם הבחורה הזאת. זה אחד הרגעים האלה.
אני מביט בעיניים של פן וממלמל, "עשר שניות."
הוא מהנהן. "אם אתה מכניס את הלשון שלך לפה שלי, אני מוריד לך אותה בנשיכה."
אני צוחק ומחליט להזכיר לו את מה שאמר קודם, כדי לפוגג את המתח המוזר שמבעבע בינינו. "זה לא מה שאמרת כשהכנסתי את הז..." אבל אני לא זוכה להשלים את המשפט כי השפתיים שלו כבר צמודות לשפתיי.
החיכוך הראשוני של המגע מחשמל, קרביי מתכווצים. אני מופתע לגלות כמה השפתיים שלו רכות ובאיזו עדינות הן נעות על שפתיי. לא הייתי מעלה על הדעת שאספן יודע לנשק ככה — במתיקות ובחושניות. ברוך.
הוא מתייחס אליי כאילו אני עשוי מזכוכית שעלולה להתנפץ בידיו. וכרגע, אני באמת חושב שיש אפשרות כזאת.
זו התחושה הכי משונה בעולם.
הלב שלי מזנק בגרוני ועושה משהו מוזר לבטן שלי. היא מתהפכת ועושה סלטה, אבל לא מרוב מתח או חרדה. מתוך משהו אחר לגמרי.
וזה מדרבן אותי לפעולה.
היד שלי מתרוממת ועוטפת את צד הלסת שלו כדי להטות את ראשו. חלק זעיר ממני מרגיש דחף להעמיק את הנשיקה, אולי להכניס לו לשון רק כדי להתגרות בו. אני מתאפק ומסתפק בהצמדת שפתיים פשוטה.
אבל אז קורה משהו. לשונו מתחככת בשפתי התחתונה וכל גופי נדלק כמו אש. הדופק שלי מאיץ בטירוף והתחושה המחשמלת שהרגשתי קודם מתעצמת. וכשהזין שלי זז מאחורי הרוכסן ומתחיל להתעבות, אני קולט במה מדובר.
תאווה. תשוקה.
כלפי... אספן.
זה נוחת עליי כמו חומת לבנים, מפחיד אותי בטירוף ומעביר בי ריגוש שאני לא מצליח לרסן. המוח שלי דוהר לאלף מקומות שונים ורואה תרחישים ברורים מאחורי עיניי העצומות.
עור חם ועירום מתחכך בעורי. שרירים חלקים ומוצקים מתחת לכפות ידיי.
שיער שחור כעורב מחליק בין אצבעותיי.
פנטזיות משתוללות במחשבותיי ואני לא יודע איך לעצור אותן.
אני לא יודע אם אני בכלל רוצה, כי שום דבר לא עורר בי אף פעם תחושות כאלה.
אני יודע רק שאני רוצה עוד. עוד מהקסם הממכר שיש בשפתיו של פן.
אני בכלל לא שם לב כשנגמרות עשר השניות, עד שפיו של אספן נוטש את פי ואני מנסה לא לחשוב על דקירת העצב הקטנה שעוברת בי. לא הגיוני שאני מרגיש ככה. עיני הקובלט שלו מצועפות ונשימתו רדודה, כשהוא פוגש בעיניי ושולח אליי מבט שאני לא מצליח להגדיר.
פחד מציף אותי ואני מבועת. אני מרגיש כאילו הוא מסוגל לקרוא כל מחשבה מטונפת שעוברת לי בראש, כאילו היא כתובה על פניי — ברורה כשמש.
ולא זו בלבד, אני מתחנן בתוכי לכוח העליון, אם הוא קיים, שלא יעמוד לי באופן שאחרים יוכלו לראות. בעיקר לא פן.
אולי לא אראה לעולם את רוב האנשים האלה שוב אחרי הערב, אבל אני אצטרך לגור עם פן בעוד כמה חודשים כשניסע ללמוד באוניברסיטה. לא נראה לי שאוכל להיישיר אליו מבט אם ידע איזו תגובה חייתית חוויתי בעקבות הנשיקה שלנו.
הוא מתנשם על שפתיי, קרוב במידה שמאפשרת לי לצמצם את המרחק בינינו ולקחת עוד. להחדיר את לשוני לפיו ולתת לה להסתבך בלשונו כמו שרציתי לעשות לפני שניתק ממני.
אבל מישהי — קמרון, לדעתי — מכחכחת בגרונה והשכל הישר שלי שב למקומו.
"אה, עוד מישהי נכנסה להיריון עכשיו מהדבר הזה?" היא שואלת בצחוק נבוך.
אני מרים את מבטי ורואה עוד בנות מהנהנות. עיניה של אשטון פעורות ושפתיה פשוקות מרוב הלם.
"אוי, לכו תזדיינו," ממלמל פן ומרפה ממני לחלוטין, מכחכח בגרונו. "זה חסר משמעות. בסך הכול קיבלנו אתגר מטומטם."
"כן." אני בולע את הרוק. "סתם אתגר מטומטם."
אבל ליבי הולם בצלעותיי בעוצמה אדירה, מבשר לי שיש כאן הרבה־הרבה מעבר.


1
קִין


ההווה — ינואר


בחיים שלי לא חשבתי שאגדל להיות שעון מעורר.
לאורך שנות ההתבגרות שלי חלמתי להיות הרבה דברים. כשהייתי ילד, אלה היו הדברים הכיפיים והמקובלים: אסטרונאוט. כבאי. אפילו נשיא ארצות הברית, בימים שבהם הרגשתי שאפתן במיוחד. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מנגן על הבמה בתור כוכב רוק, בלי שהיה לי שום כישרון מוזיקלי. כל חלום שעולה בראשו של ילד שעוד לא התמודד עם המציאות.
כשבגרתי וקצת החכמתי, גיליתי את הכישרונות האמיתיים שלי, והכול נעשה קצת יותר ברור. חשבתי שאולי אהיה ספורטאי מקצועי. חלק ממני עדיין חושב שזה יקרה. שאקדיש את ימיי למשחק האהוב עליי. שאסע ברחבי ארצות הברית עם נבחרת. שאהיה חלק מהאחוז הבודד באוכלוסייה שמסוגל לשכלל וללטש את הכישרון והמיומנות ברמה שתאפשר לו להגיע לליגות הגדולות.
אופייני לבחור רגיל ומצליח.
אבל בפעם האחרונה שבדקתי, הרשימה לא כללה להיות הקרצייה המעצבנת שצריכה להעיר מישהו בבוקר.
והנה אני, למרות הכול, הולם באגרופי על הדלת של אספן כדי להעיר את התחת העלוב שלו. האירוניה לא נעלמת מעיניי, ואני זוכר שבדרך כלל הוא זה שער בחמש בבוקר ומוודא שאני קם כדי להגיע בזמן להרמת משקולות מוקדמת ולאימוני פעילות גופנית.
אבל לא הבוקר. אם אפשר להסיק משהו מנעלי הריצה שלו שזרק ליד הדלת, מהאיירפודס שהניח על שולחן הקפה, או מהרעשים שבקעו אתמול דרך הקיר עד שעה מאוחרת.
תשעים ושמונה אחוזים מהזמן הוא מגלה אחריות. אבל בבקרים שבהם הטמבל הזה מארח בחדר שלו במעונות איזו בחורה חדשה, הוא אף פעם לא מצליח לקום בזמן. למרבה המזל, לא היו הרבה כאלה בשלושת הסמסטרים האחרונים שבהם אנחנו שותפים לדירה בפולטין.
את הסמסטר הנוכחי נראה שהוא מתחיל בבום. או ליתר דיוק, בזיון.
"קום כבר, פן! אנחנו צריכים לזוז!" אני צועק וממשיך להלום באגרופי בעץ.
ואני אאחר, כי אתה הטרמפ שלי.
אני מציץ בשעון ומגלה שיש לי בדיוק חצי שעה להגיע למגרש. אני מעדיף להקדים, גם אם הבוקר אני רק מרים משקולות. וכיוון שהמגרש והאולם של הנבחרת נמצאים בצד השני של הקמפוס, אין סיכוי שאני הולך לשם ברגל. מכונית היא האפשרות היחידה שלי.
והבעלים של המכונית האמורה שקוע בשינה עמוקה.
רטינה שקטה בוקעת מגרוני כשאני חובט שוב בדלת.
"בשם אלוהים, פן. קום כבר! אני אאחר בגללך!"
עוברות עוד כמה שניות, אבל בסוף אני שומע תזוזה מאחורי דלת העץ ונושם בהקלה. ברור שרק האיום על שלומי הזיז אותו. אני יכול להגיד מה שבא לי על חברי הטוב, אבל בסופו של דבר הוא כמו אח בשבילי. בכל מובן. הוא דואג לי יותר מכל אחד אחר. רק אימא שלי ואחותי משתוות אליו.
כעבור פחות מדקה, הדלת נפתחת... ולא על ידי אספן.
לא.
אני עומד פנים אל פנים מול בריסטול, הלבושה באחת מחולצות הטריקו הסמרטוטיות של אספן.
אני נאנח כשאני מתבונן בבחורה שהוא יוצא איתה כבר שנה ומשהו. אם אפשר לקרוא לזה ככה, גם אם הם לא יצאו אפילו לדייט אחד. המילה יזיזים תהיה הגדרה מדויקת יותר לתיאור הקשר ביניהם. לפי הקולות שהשמיעו אתמול בערב והחיוך המסופק על שפתיה, ברור שאין לה שום בעיה עם זה.
עיניה הכחולות משוטטות על פניי כשהיא מעבירה את אצבעותיה בשערה הארוך והכהה.
"היי, קין. הוא יצא בעוד כמה דקות."
אני עוטה חיוך מעושה על פניי. "לא ידעתי שעכשיו את גם המזכירה שלו."
היא לא נרתעת מהתגובה המעט מעליבה או מהנימה העוקצנית. היא מחייכת ומשלבת את זרועותיה ואז נשענת על המשקוף.
"מישהו פה עצבני הבוקר," היא אומרת. ציפורניים צבועות בורדו עמוק טופחות על עורה השזוף והיא מתבוננת בפניי. "אם אתה צריך זיון, חמוד, רק תבקש להצטרף."
הבטן שלי מתהפכת כשאני שומע את ההצעה, אבל אני מגחך ומנענע את הראש. הרוגז עדיין קיים, אבל השנינות שלה משעשעת אותי.
אני מחבב את בריסטול. עד כמה שאני מסוגל לחבב את הבחורה שחברי הטוב מזיין בקביעות. בכל יום אחר, הייתי משוחח איתה בזמן שאני מחכה שאספן יתאפס על עצמו כדי שנוכל לצאת מכאן. אנחנו כבר מכירים וכבר לא מביך אותנו לנהל שיחות כאלה.
אבל היום הוא לא יום רגיל. האימון הראשון בעונה תמיד מעורר בי תחושת דריכות.
משהו שאספן מכיר היטב, אז למה הוא מטריף אותי הבוקר?
תירגע. הוא יצא בעוד כמה דקות. הכול בסדר.
"אני אשקול את זה," אני אומר לה, ובמקום זאת ממקד את תשומת הלב שלי בסיבוב הכובע שלי לאחור, סתם כדי לעשות משהו אחר מלבד להוציא עצבים על אספן.
אחרי שאני דוחה את ההצעה היא מושכת בכתפיה, וחולפת על פניי בדרכה למטבחון להכין לעצמה קפה. אני מבין שאני לא יוצא בזמן הקרוב.
לעזאזל. אולי כדאי שאקח את המכונית ואסע.
אני נכנס לחדר שלו כדי להציע את זה, ומתנגש בחזה נוקשה חשוף. מתוך אינסטינקט אני מושיט יד להתייצב, ומניח אותה על כתפו. עורו אמור להיות חמים תחת כף ידי, אבל הוא רותח במידה לא נעימה.
אני מכחכח בגרון, מרפה ממנו במהירות ומביט בפניו. עיני הספיר שלו פעורות ודרוכות — כמעט מבוהלות — וקווצות השיער השחורות על ראשו סתורות ופרועות.
"נראה שבילית בלילה," אני אומר ביובש ומתבונן בשערו הפרוע מסקס. עיניי סוקרות את גופו ואני מגלה שהוא רק חצי לבוש. מכנסי ג'ינס וגרביים. שלושת־רבעי לבוש, אם החולצה שבידו נחשבת. "זה גם היה נשמע ככה."
הוא מביט מבעד לכתפי, כנראה למקום שבו נמצאת בריסטול, ומושך בכתפיו.
אני לא ארצח אותו הבוקר. רק בזכותו אצליח להגיע לאימון בזמן.
"אני אהיה מוכן תוך פחות מחמש דקות," הוא אומר לי ולובש את החולצה שלו. "אני רק רוצה לצחצח שיניים."
אני חורק שיניים ומהנהן למרות שהוא כבר עבר על פניי, יצא מהחדר ונכנס לחדר האמבטיה המשותף שליד הסלון שלנו.
אני מסתובב ורואה את בריסטול נשענת על הדלפק ליד מכונת הקפה ושותה מספל מהביל. אני מתכווץ בהיסח הדעת מהריח. אף אחד מאיתנו לא ממש אוהב קפה, אבל כשיש לפן לילות לבנים בשיעורי הסטודיו שלו במהלך הסמסטר, הוא הולך על קפאין מכל סוג.
"השכמה מוקדמת בשבילך, לא?" היא שואלת מעל לשולי הספל. "לא חושבת שראיתי אותך אי־פעם ער לפני השעה עשר."
נכון מאוד.
בסמסטר האביב בשנה שעברה, אספן בדרך כלל יצא בחשאי מהמעונות שלה, ולכן היא אף פעם לא הייתה כאן בתחילת העונה. הייתי רוצה לחשוב שהוא הקפיד להזדיין במקומות אחרים מתוך התחשבות בי, אבל כנראה שזה קשור יותר לרצונו לשמור על פרטיות בכל הנוגע לענייניו האינטימיים.
המרחב שלו שייך לו, והוא לא אוהב לחלוק אותו עם כל אחד. לכן קצת מפתיע אותי שהיא ישנה כאן בלילות האחרונים.
"אימון ראשון לעונה," אני אומר בחיוך מאולץ.
לפחות יש לה הבנה מסוימת בקודים חברתיים והיא לא טורחת לקיים איתי שיחה נוספת לאחר מכן.
כמו שהבטיח, פן עומד ליד הדלת עם מפתחות בידו, מייד לאחר שהוא מסיים לצחצח שיניים. הוא לא מסתכל עליי וברור שהוא מודע לכך שאני עצבני עליו הבוקר. הוא מסתכל על בריסטול בזמן שהיא ממשיכה לשתות את הקפה שלה וצופה בנו בסקרנות רבה.
"צאי לבד וניפגש אחר כך," הוא אומר לה ונועל נעליים. רק אז הוא מרים את מבטו אליי. אני רואה את ההתנצלות השקטה בעיניו כשהוא לובש את ז'קט העור המרוט שהוא אוהב בעונה הזאת, ומצב הרוח הקפוא שלי נמס לשלולית. "מוכן?"
"אני מוכן," אני אומר לו ביובש ומכחכח בגרוני. הרוגז שלי כבר התפוגג לחלוטין, אבל זה לא אומר שלא אעשה לו את המוות. "כבר רבע שעה."
הוא רק מלקק את שפתיו ומחייך. אני שקוף בעיניו. "אז למה לא אמרת משהו?"
אני מגלגל עיניים ודוחף אותו החוצה. מחייך לעצמי כשהוא עוצר לרגע ואומר לבריסטול להתראות מבעד לכתפו.
כעבור פחות מדקה אנחנו גולשים למושבי האימפלה 67' שלו ונוסעים למתקן האימונים של הנבחרת.
"יכולת פשוט לתת לי לקחת את המכונית," אני אומר לו ומכוון את הרדיו עד שאני מגיע לתחנה שמנגנת את דה וויקנד. הבס רועם ברמקולים והדופק שלי מתאים את עצמו לקצב הסדיר.
אבל אספן הוא אספן, ולכן הוא נועץ ברדיו מבט מסויג. הוא מרשה לי להשמיע ברכב שלו שיר ממצעד הלהיטים רק כי זה מה שאני אוהב. והוא מעלים עין, רק כי הוא הגורם לכך שאני כמעט מאחר לאימון.
גבותיו מתרוממות כשהוא מביט לעברי ומתגלגל מצחוק. "אתה צוחק, נכון? אף אחד לא נוהג בבייבי שלי."
גלגול עיניים. "בסדר, דין," אני אומר בקול נוטף עוקצנות.
בחיים לא צפיתי באף פרק של על־טבעי, אבל אני בטוח שכולם יודעים איך דין וינצ'סטר מרגיש כשמישהו אחר מלבדו נוהג באימפלה שלו. אני דווקא חושב שהאובססיה של בריידן קול — אבא של אספן — לתוכנית, היא הסיבה שבגללה הוא קנה את אותה מכונית או שיפץ אותה.
אני זוכר כאילו זה קרה אתמול, את היום שבו הוא הביא את הגרוטאה הזאת לבית של אספן שהיה בצד השני של הרחוב. היינו כל כך צעירים. אני גם זוכר את התקף הלב שאמא של אספן חטפה כשראתה את המכונית עומדת בשביל הגישה.
הרכב המחורבן אפילו לא נסע, אבל בריידן שינה את המצב בחצי שנה של עבודת פרך. כשהכול תוקן, המכונית הפכה לרכוש יקר מפז עבורו.
ופן אהב כל דבר שאבא שלו אהב. אולי לכן זה היה בעיניי קצת פואטי שהאימפלה עברה לידיו של פן ברגע שהגענו לגיל שבו הותר לנו לנהוג. עכשיו זה כל מה שנשאר לו מאבא שלו. זה וז'קט העור הישן שהוא לובש.
"זה לא שאתה לא נותן לי לנהוג בה לפעמים," אני מציין. "כשאנחנו נוסעים הביתה. או לחוף הים. או לטיול השנתי שלנו."
הוא מהנהן בכובד ראש. "נכון. אבל אני איתך במכונית. אני יכול להחליף אותך בכל רגע."
אני מגחך. "אתה מתנהג כאילו אני איזה נהג חדש."
"ככה זה נראה..." קולו דועך וחיוך שמבליט את הגומה שלו מתחת לזווית השמאלית של פיו חוצה את פניו.
"אוי, לך תזדיין."
"זו לא אשמתי שבקושי נהגת מאז שקיבלת את הרישיון."
"זו לא אשמתי שקיבלת את הרישיון שלך חודש וחצי לפניי ולכן לא הייתי צריך אותו בכלל."
הוא מחייך, כי הוא יודע שאני צודק.
זה לא ברור כשמסתכלים עליו, בגלל בגדי העור, השיער המדובלל וגישת הלכו תזדיינו שהוא מקרין, אבל פן הוא טיפוס שתלטן. הוא תמיד מנהל את העניינים. עובדה שהוא מסיע אותנו לכל מקום שנרצה, וזה נכון גם בכל שאר היבטי החברות שלנו.
שלא תבינו אותי לא נכון: יש לי מחשבות ודעות משלי, ואני אשמיע אותם בקולי קולות אם צריך, אבל בדרך כלל אני הטיפוס הנינוח שעושה לכולם חיים קלים.
הצורך לקחת את השליטה לידיי מתעורר בי כשאני משחק בייסבול, אבל זו תוצאה טבעית של התפקיד שאני ממלא על המגרש רוב חיי. אולי כי תופס זה התפקיד הכי חשוב במשחק. אבל חוץ מזה? כמעט אף פעם.
כי זו הדינמיקה בינינו — הפכים מוחלטים — מאז ומתמיד.
מאז שהאבות שלנו מתו בתאונה, רגע לפני שמלאו לנו שמונה.
עד אז, פן היה טיפוס הרבה יותר קליל. אבל מאותו לילה הוא הסתגר ונאטם לכל האנשים בחייו. מלבד אמא שלו, הוא הכניס לחייו רק אותי. עד היום, רק בודדים זוכים לראות מה הוא מסתיר מתחת לפני השטח. רק מתי מעט זכו להצצה פנימה.
השליטה העצמית היא חליפת השריון שלו. ההסתגרות היא המגן. את שתיהן אשמח מאוד להעניק לו. כל דבר שיזדקק לו כדי להרגיש מוגן. אבל איתי הוא אף פעם לא זקוק להן.
כעבור כמה רגעים הוא עוצר מחוץ למרכז האימונים. "אתה צריך שגם אאסוף אותך, הוד מעלתך?"
"נדמה לך שזו מרכבה?"
הוא שולח אליי מבט זועם. "לא משנה. אתה יכול ללכת ברגל. בפעם האחרונה שבדקתי, אמור להתחיל לרדת גשם בזמן שתסיים להרים משקולות."
אוי, אורגון. תמיד גשומה.
אני יוצא החוצה בחיוך, תולה את התיק על כתפי וקורא מבעד לדלת הפתוחה. "תודה על הטרמפ, אמא. תפגשי אותי כאן אחרי האימון."
המילים "מניאק מזדיין" נאמרות בקול רם כדי שאשמע אותן לפני שהדלת נטרקת, ואני מסתובב אל האולם.