פתח דבר


טורי


סומק מתפשט בעורי כשאני עוברת בדהרה את הצומת בשכונה השקטה, הטרטור של הגרוטאה הדפוקה שלי גורר מבט כעוס מאם פרוורים טיפוסית.


מה שתגידי, גברת.


אני לא יכולה להרשות לעצמי לפתור את הבעיה הזאת כרגע, במיוחד לא אחרי שקניתי לחבר שלי מתנת יום הולדת.


לולא החום הנורא השורר במלכודת המוות שהיא המכונית שלי, הייתי קופצת במקום מהתרגשות לקראת המפגש עם ג'יימי, אבל אני מנסה לשמר את האנרגיה לפעילות האופקית הצפויה לנו. נכון שהוא היה אמור לחזור הביתה רק מחר, אבל שמעתי את הבוס שלי, שהוא גם חבר של ג'יימי, מציין שייתכן שהבחור שלי יגיע כבר היום, אז חשבתי להפתיע אותו. אחרי הכול זה יום ההולדת שלו, ויש לי את המתנה המושלמת, שעבורה חסכתי במשך שבועות.


כשאני רואה את ה'פורד ברונקו' של ג'יימי חונה בשביל הגישה לביתו אני מאיטה ומחנה את הגרוטאה שלי מול הבית הדו־קומתי, ליד מכוניתו.


רגליי נדבקו למושב ואני מחליקה את ידיי הלחות על ירכיי החשופות מתחת למכנסי הג'ינס הגזורים. ברגע שאני פותחת את הדלת מקבל את פניי משב אוויר צונן ואני נאנחת בהקלה. אוסטין בתחילת מאי עדיין קרירה יחסית ויש הרבה רוח. תודה לאל, מפני שאי אפשר לפתוח את חלונות המכונית שלי ומיזוג האוויר שבק חיים עוד לפני שקניתי אותה.


אני שולחת יד לתיק הצד ומוציאה את המתנה של ג'יימי, שני כרטיסים למשחק של 'טקסס ריינג'רס' בחודש הבא. הוא תמיד נוסע לדאלאס לעסקים, וחשבתי שיהיה כיף אם ניסע פעם יחד.


אני נאבקת להוציא את הבלונים מהמושב האחורי ופוסעת בשביל המגורף למשעי לבית הקולוניאלי. אני מתמלאת גאווה כשאני חושבת על כל מה שהוא עשה בבית הזה. המקום היה מפגע אסתטי כשהוא קנה אותו לפני כמה חודשים, אבל אחרי שהוא החליף את הגג, קילף את כל הציפויים מבפנים והחליף את מכשירי החשמל, הבית נראה חדש. אני לא מבינה איך הוא מצליח להיפרד מכל הנכסים להשקעה, אבל הצורך למכור את הבית המקסים המסוים הזה היה שובר את ליבי לו הייתי בנעליו.


תמונה שלי ושל ג'יימי חולפת בראשי. של שנינו מקימים משפחה. תמונה של ילדים ושל ימי הולדת, ושל מסיבות ברביקיו בחצר האחורית. עדיין לא החלטתי כמה ילדים אני רוצה או מה יהיו שמותיהם, אבל אני בטוחה שאני רוצה להביא אותם לעולם עם ג'יימי.


כשהוא אמר לי לפני חודשיים שכדאי שנתחתן צחקתי כי שנינו היינו שיכורים, אבל אני לא יכולה לשקר, ביום מן הימים הייתי רוצה שיהיה לנו בית יפה עם חצר. נכון, הוא קצת מבוגר ממני, אבל מה זה הפרש של שמונה שנים אם מסתכלים על התמונה הגדולה? וחוץ מזה, בזכות הפרש הגילים הזה הוא לא שיפוטי לגבי חוסר ההצלחה שלי בלימודים.


אני רוצה להתחיל לארגן את חיי ברצינות, ובשביל זה אני צריכה להתאפס לזמן מספיק כדי לסיים את התואר באוניברסיטת טקסס בעוד כמה שבועות. נראה כאילו רוב החברים שלי יודעים לאן פניהם מועדות ומה הם הולכים לעשות, אבל אני? הדרך שלי הייתה 'נחגוג עכשיו ונתכנן אחר כך', וכל מה שהגישה הזאת הקנתה לי הם אזהרה לפני סילוק מהלימודים, שיעורי תגבור חובה והסתבכות עם רשויות החוק.


אז אני מנסה להתארגן על עצמי, לעשות את המעשה החכם, להשקיע בלימודים ובכל מה שכרוך בזה. אלוהים יודע שלימודים הם לא הקטע שלי, אבל אני כבר לקראת הסוף, אז עוד מאמץ אחרון.


אני מצלצלת בפעמון ועוטה על פניי את החיוך הכי גדול והכי זוהר, אבל שנייה אחר כך הוא פותח לי בפנים זעופות, שערו הכהה נופל על עיניו החומות והעמוקות. אני מתעלמת ממצב רוחו הלא ברור ומשליכה את זרועותיי סביב צווארו. "יום הולדת שמח, בייב! התגעגעתי אליך." איזה ריח טוב יש לו. ריח של גבר ושל בושם מתובל.


"טורי."


זרועותיו נכרכות סביב גבי בנוקשות. אני מחכה לנשיקה הסוערת. אני מחכה שהוא יפשיט אותי בפראות כפי שהוא עושה תמיד, אבל הוא רק עומד שם.


מה קורה כאן?


אני נשענת לאחור ומביטה בו. הוא עדיין זעוף. ואז הוא מציץ בשעון. "מאחר לאנשהו?" אפשר היה לחשוב שהוא לא היה בנסיעה שבועיים. אני יודעת שאנחנו יוצאים רק שישה חודשים, אבל הוא כבר נתן לי תכשיטים, תכשיטים אמיתיים, לא חיקויים זולים, ואמר שהוא רוצה להתחתן איתי מתישהו. יותר מזה, לפעמים הוא ישן איתי כפיות אחרי הסקס. בטוח יש לזה משמעות, לא? והוא בדרך כלל גורם לי לגמור. יש לו אחוזי הצלחה גבוהים במיוחד ואני לא גומרת בקלות, אז הייתי אומרת שאלה סימנים טובים.


לפני שאני מספיקה לשאול אותו למה הוא מתנהג מוזר, הוא מזמין אותי פנימה. אני מסתובבת לאחור ורואה שהוא מסתכל אל עבר שביל הגישה, עיניו הכהות סורקות את הרחוב מצד לצד. הוא מכחכח בגרונו וסוגר את הדלת, שריר קופץ בלסתו.


"סליחה, יפיופה. יש לי פגישה עם קבלן עוד מעט. לא ציפיתי לך."


אני נאנחת בהקלה. "הכול בסדר. סתם חשבתי לעצור כאן בדרך לעבודה. יש לי שעה." אני מניעה את הגבות ברמיזה והוא מהנהן ומביט בשעון שוב.


"זה צריך להספיק."


כדי להטריף לך את החושים? יספיק לגמרי!


כשהגב שלי נוחת על המזרן כל המחשבות על יום ההולדת שלו ועל המתנה שלא נפתחה ונשארה בסלון מתעופפות להן כלא היו. לא אכפת לי שאנחנו מדלגים ישר למנה העיקרית, לא אכפת לי אפילו שהוא לא אמר שהוא התגעגע אליי. זה יום ההולדת שלו, הוא יכול לעשות מה שבא לו.


אז הוא לא צלצל אליי הרבה בנסיעה הזאת. אני יודעת שהוא עסוק מאוד בעבודה. יש לו נכסים בכל רחבי טקסס והוא נוסע לעיתים קרובות בין דאלאס לאוסטין כדי לנהל פרויקט פיתוח חדש שהוא והמשפחה שלו בונים. אני אוהבת את העובדה שהוא שאפתן וחרוץ. לפחות אחד מאיתנו כזה.


ג'יימי פושט את חולצת הטי שלו ומציג לראווה את גופו השרירי והמרהיב. אנחה נמלטת מפי כשהוא נדחק בין ירכיי. מכנסי הג'ינס המחוספסים שלו שורטים את עורי, אבל לא אכפת לי.


תוך שתיים וחצי שניות מהרגע שנכנסנו לחדר שלו הוא כבר הספיק להפשיט אותי מרוב בגדיי, מלבד תחתוני החוטיני וחזיית התחרה השחורה שעיניו בוחנות בהערכה לפני שהוא נצמד אליי.


"התגעגעתי אלייך, סוכרייה שלי," הוא לוחש על צווארי.


עננים רכים וחמימים משייטים בחזי. ברור שהוא התגעגע אליי. ידעתי.


ברגע ששפתיו נוגעות בשפתיי אנחנו בטירוף להתקרב, להיצמד, וג'יימי שגורם לי לגמור ולהתפרק לרסיסים חוזר אליי. ידו חופנת את שערי והוא יונק את צווארי ומחכך בי את איברו. אני אבודה בערפל של תאווה עד שאני שומעת חבטה במבואת הבית.


זה... זו הייתה דלת הכניסה?


כל גופו נדרך.


"ג'יימי!" נשמעת צעקה נשית, "אני בבית, בייבי!"


עכשיו תורי לעקם את פניי, במיוחד כשאני רואה את הבעת פניו.


"פאק," הוא נוהם, "קומי. תתלבשי מהר." הוא מזנק מהמיטה כמו אצן אולימפי למשמע יריית ההזנקה וזורק בפרצופי את המכנסיים הקצרים ואת הגופייה שלי. אני עדיין מעכלת את מה שקורה כשהוא סוגר את דלת חדר השינה וצועק, "אני בא, רק רגע!"


"מי זאת?" לא שמעתי את פעמון הכניסה ואני בספק אם קבלן היה נכנס ככה בעצמו. חוץ מזה, זו אישה.


הוא מתעלם ממני ולובש את חולצת הטי שלו. אימה מקפיאה את עורקיי ואני פותחת וסוגרת את הפה כמו דג שנסחף ליבשה. "אתה... יש לך עוד מישהי?" אלוהים אדירים. הוא מתראה עם המלצרית ההיא שהוא דיבר איתה לפני חודש? הוא בוגד בי?


הוא מכפתר את מכנסי הג'ינס ומסמן לי לקום מהמיטה. אני קמה ולובשת את המכנסיים, פי עדיין פעור כשאני מסתכלת עליו מסדר את כיסוי המיטה. "ברצינות, ג'יימי? אתה מזדיין עם עוד מישהי?"


הוא מעביר ידיים בשערו ונוהם, "לא עכשיו, טורי. תתלבשי כבר."


אני נאבקת עם הגופייה. "בבקשה, תגיד לי שזאת קרובת משפחה בחדר הסמוך, ושאתה לא מזיין מישהי מאחורי הגב שלי," אני מתחננת בקול חלש. למה אני לוחשת, אין לי מושג. אם הוא בוגד בי אני אמורה לצרוח ולהשתולל.


צעדים נשמעים במסדרון וחרדה נשקפת מעיניו. הוא דוחף אותי לקצה החדר, אל מאחורי השידה. אל מאחורי הדום הטורקיז ומשם עוד אחורה אל תוך חדר הארונות, שבתוכו הוא דוחף אותי אל הצללים ומורה לי לחכות. "מה קורה?" אני שואלת. למה הוא מחביא אותי בארון?


עיניו מתכווצות והוא מטלטל את ראשו. "אני מצטער, או־קיי? רק חכי כאן ותהיי בשקט. אסביר לך הכול אחר כך. בבקשה, תעשי את זה בשבילי, אני מבטיח לפצות אותך."


אני לא מספיקה לענות כי הוא סוגר את דלת הארון בפרצופי שניה לפני שהאישה צווחת בשמחה ומשליכה את עצמה לזרועותיו. איך אני יודעת? כי הוא סגר את הארון חזק כל־כך, שדלת ההזזה נפתחה בחזרה לכדי סדק ואני רואה הכול. את השיער השחור והמרהיב שלה, ואת בגדי המעצבים. את הגוף החינני ואת השיזוף המושלם. את נעלי העקב היקרות עם העקבים השחורים־אדומים, שאת שמו של המעצב הצרפתי שלהן אינני יודעת להגות.


ואז מתחילות הנשיקות. היא נאנקת ומספרת לו כמה התגעגעה אליו. אומרת שלעולם לא תרצה לבלות עוד רגע אחד בלעדיו. כמה היא אוהבת את הבית החדש. ואיך היא עומדת להפוך אותו לביתם.


היא מתכוונת לבית הזה? זה הבית שלהם?


בחילה ממלאת אותי ופתאום אני מרגישה חנוקה. זיעה קרה מכסה את גופי ואני בולעת בקושי כדי שלא אקיא על נעלי ה'נייק' החדשות של הבן־זונה הזה, שמונחות לרגליי.


"והבלונים בסלון בשבילי?" שואלת האישה בהתרגשות בהפסקה בין המתקפות על פניו.


לא, כלבה, הם לא בשבילך.


"ברור," הוא משקר.


"וגם הכרטיסים למשחק של ה'ריינג'רס'?"


הוא צוחק צחוק משונה ופונה אל הארון, בטח מרגיש אותי שם זוקרת לעברו שתי אצבעות אמצעיות. הוא יודע שאין לי כסף, ובכל זאת גירדתי דולר לדולר למענו, כדי להעניק לו יום מיוחד. כי אני, טורי דוראן, בחורה מטומטמת.


לפחות יש לו את ההגינות להיראות מבויש. הוא משתעל. "כן, בובה. בשבילך. חשבתי שנוכל ליהנות ממשחק יחד, לשם שינוי."


אני מוחה את הדמעות החמות הזולגות על לחיי. היא משמיעה 'או' נרגש ואני רוצה לדקור את שניהם בנעלי העקב היקרות שלה.


"אני לא מאמינה שקנית לי מתנה ביום ההולדת שלך. אזמין בייביסיטר ונעשה מזה בילוי של ממש!"


הוא יוצא עם אישה שיש לה ילדים?


אלא שהזוועה עדיין לא תמה כי אז היא מצייצת, "אני תמיד אומרת לחברות שלי שיש לי את הבעל הכי טוב בעולם!"


אלוהים אדירים.


הכול מתחיל לשקוע, ועולמי נוטה על צירו. לא היא האישה האחרת. האישה האחרת היא אני.


הבטן שלי מתהפכת ומיצי מרה עולים בגרוני. אני מחליקה על ברכיי ונשענת על הקיר כי אני לא מצליחה להסיט את עיניי מהסיוט שמתרחש מולי. היא דוחפת אותו על המיטה ונשכבת עליו, והוא גונח בדיוק כפי שגנח לפני כמה דקות, כשנגע בי, אלא שעכשיו... עכשיו הוא מזיין את אשתו.


פרק 1


טורי


כעבור שנה


יש הרבה דברים שאני צריכה לעשות. לנקות את דיר החזירים הזה. לאכול לפחות ירק אחד השבוע. לחפש עבודה טובה יותר.


אבל הכי גרוע זה כשאחותי הגדולה ממלמלת, "טורי, את צריכה לסיים את הלימודים."


אוף. תגידי לי משהו שאני לא יודעת.


אני מלקקת את הקרטיב התעשייתי בטעם מיץ ענבים מדולל ושוקעת עמוק יותר על הספה המרופטת שלי. קאט, לעומתי, יושבת הכי קרוב לשולי כיסא הנדנדה שאדם מסוגל לשבת. אני מלקקת עוד ליקוק ואז מנופפת בקרטיב הסגול לעברה. "לא נראה שנוח לך."


היא מביטה בי. "אני באמצע החודש השביעי. אם אשען לאחור, אין סיכוי שאקום משם. חכי שתהיי בגודל של תאו קטן כמוני. כשלא תוכלי לראות את כפות הרגליים שלך והציצים שלך יתנפחו כמו שני בלונים."


אני מחניקה צחוק. "ראשית, זה לעולם לא יקרה כי לעולם לא יהיו לי ילדים. שנית, בקושי עלית במשקל." כן, אני קצת משקרת, אבל היא אחותי ואני רוצה שהיא תרגיש טוב עם עצמה. "ודבר שלישי, מה הסיפור עם הציצים שלך?" מלבד העובדה שהם עצומים. מה שאני באמת רוצה לדעת זה אם היא בטוחה שיש לה שם רק תינוק אחד. בריידי בחור גדול, גבוה ושרירי, אבל הצאצא שלו באמת הולך להיות בגודל של תאו?


אחותי נאנחת ומעסה את בטנה. "הנה משהו שאף אחד אף פעם לא מספר לך בספרי ההיריון. הפטמות שלך? הן נעשות גדולות. אלה ההורמונים, אני חושבת."


אני חושבת מה, לעזאזל? אבל מתאפקת כי אם אשתגע גם היא תשתגע, וזה יהיה גרוע כי בדרך כלל היא מופת של שלווה בעוד אני זאת שמאבדת את זה. "הן... מתארכות?"


איכס! בבקשה תגידי לא.


היא נדה בראשה. "לא. רק העטרות מתרחבות."


אלוהים, זה גרוע באותה מידה. אני מנסה לשמור על פנים חתומות. "וזה מגעיל אותך?"


היא מעקמת את פניה כאומרת מה נראה לך, טמבלית? או־קיי, היא לא באמת קוראת לי טמבלית, אבל אני יודעת שלפעמים מתחשק לה.


"וממתי את לא רוצה ילדים? את נהדרת עם איזי."


איזי היא בתה החורגת של קאט. היא בת שבע, ומשגעת. אני רוצה לטרוף אותה. אבל בואו נגיד את האמת, רוב הילדים מעצבנים וסבלנות היא לא הצד החזק שלי. בטח לא בימים אלה.


אני מושכת בכתפי כי אני לא רוצה להתחבט שוב בכל הסאגה הנוראה של ג'יימי, שבזכותה התפכחתי לגבי הסיכויים שלי למצוא מישהו שארצה להקים איתו משפחה. אף פעם לא סיפרתי לאחותי את כל הפרטים המחרידים בנוגע לפרידה שלנו, ואם אתלוש את הפלסטר עכשיו הפצע רק יחזור לדמם.


חוץ מזה, אני בעלת משפחה? עצוב לי על הצאצאים התיאורטיים האלה כבר עכשיו. אפילו על ענייני הכספים שלי אני לא מצליחה להשתלט. לא שיש לי כספים.


אני לא לגמרי מבינה איך הראש שלי עובד כי כשאני צריכה לעשות משהו למען אחותי או למען המשפחה, אני מוכנה בשמחה לזחול על ברכיי על שברי זכוכית אם יהיה צורך בכך, אבל כשאני צריכה לעשות משהו למען עצמי, נראה שבכלל לא אכפת לי.


"קאט, את בת מזל, את יודעת? בריידי מושלם. אולי אם הייתי מוצאת בחור שלא ארצה להרוג אחרי שתי דקות הייתי משנה את דעתי." אני לא מסבירה לה איך השנה האחרונה העניקה לי זווית ראייה חדשה.


על פניה מתפשט החיוך של חולת האהבה, חיוך שכמעט חמש שנים של נישואים לא הצליחו לעמעם.


"בריידי באמת מדהים." היא מטה את ראשה ומנמיכה את קולה. "אבל עצוב לי עליו. עם בחילות הבוקר, שמתחילות בבוקר ובעצם לעולם לא נפסקות, אנחנו אף פעם לא... נו, את יודעת."


"משתעשעים?"


היא צוחקת. "כן. משתעשעים."


"אז כלום?" אני מלקקת את הקרטיב הנמס במצמוץ שפתיים ואז מדגימה עליו מציצה.


נחירת צחוק נמלטת מפיה. "אלוהים אדירים, תפסיקי עם זה."


אבל היא צוחקת, אז אני יודעת שלא העלבתי אותה. קאט מבוגרת ממני בשבע שנים ואין סיכוי שאי פעם אהיה כמוה. היא סיימה את הלימודים בהצטיינות בכל שלב, מהתיכון ועד לאוניברסיטה. היא ובעלה מנהלים חוות לבנדר מצליחה בטירוף וחברה למוצרי טיפוח לגוף ולאמבט.


אחותי ואני הפכים גמורים. האישיות שלנו. מה שאנחנו אוהבות. איך אנחנו מתלבשות. צורת הדיבור שלנו. הדבר היחיד שיש לנו במשותף הוא המראה שלנו כשהיא לא עומדת להתפוצץ כי יש לה בבטן חייזר. אנחנו דומות מאוד, לשתינו שיער חום וארוך ועיניים בצורה של שקד.


היא דוחפת את קרסולי בכף רגלה הנפוחה. "אל תחשבי שלא ראיתי מה עשית כאן, איך החלפת נושא באלגנטיות." היא מנמיכה את קולה. "את צריכה כסף? בריידי ואני רוצים לשלם על מחצית מהקורסים שלך כדי לעזור לך לסיים את הלימודים."


אני משפילה מבט, שונאת את העובדה שאני צריכה להיענות להצעה. "לא," אני עונה, "אסתדר."


למרבה המזל היא לא שאלה באילו קורסים נכשלתי. מי הייתה רוצה לספר למשפחה ההיספנית שלה שהיא נכשלה בספרדית? בטח לא אני. כשהייתי ילדה לא דיברתי את השפה כמו שקאט דיברה ובכל זאת, אני מתביישת בזה.


עיניה של קאט מתרוצצות סביב ואני יודעת מה היא רואה. את השטיח הקרוע. את ערמת קרטוני הפיצה בפח. את הפירורים ואת פחיות השתייה הריקות שנשכחו על שולחן הקפה הרעוע. אני לא לגמרי מטונפת, אבל השותפות שלי לדירה כן. אני אולי לא נהדרת בלסדר את המיטה או לקפל כביסה, אבל אני תמיד מנסה לדאוג שהדירה תהיה נקייה כי אני זו ששמה מופיע על גבי חוזה השכירות, אבל בשבועות האחרונים הרמתי ידיים. התעייפתי מהניסיון לסדר ולנקות כשלאף אחת מלבדי לא אכפת.


מעצבן לגור עם ארבע שותפות, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לגור לבד, לא עם הלוואות הלימודים וחשבונות כרטיסי האשראי. זה לא אגרוף בבטן? מצד אחד לא סיימתי את הלימודים, אז אני לא יכולה להשתמש בתואר כדי למצוא עבודה אחרת שהיא לא מלצרות או עבודה בפאב, מצד שני אני עדיין חייבת להמשיך לשלם את הלוואות הלימודים.


קאט מרימה יד ומתלתלת קווצת שיער. זה הסימן המסגיר שלה. אני נשענת לאחור ומחכה שהיא תתחיל. חייבת להיות סיבה טובה לכך שהיא נהגה שעה שלמה בתנועה הסואנת של אוסטין כדי לפגוש אותי.


"מניטה1, האמת שבאתי הנה להציע לך משהו."


הנה זה מתחיל. כשהיא מתחילה עם מילות החיבה בספרדית, אני יודעת שאני בצרות. "עדיין לא הדרדרתי לחשפנות, אז אם זה מה שמדאיג אותך. את יכולה להגיד לאבא ולאימא שהם יכולים להפסיק להדליק נרות בכנסייה." אבל זה לא שלא שקלתי את זה.


"לבריידי יש חבר – "


"את מנסה לשדך לי מישהו? כבר אמרתי לך שאני לא יוצאת לדייטים." כי אני, ויקטוריה דוראן, בגמילה מסקס, מחתיכים מנוולים ומתאוות בשרים באופן כללי, וכך זה יישאר בעתיד הנראה לעין. אבל הדיאטה נטולת הגברים שלי עובדת רק כי אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להימנע מפיתויים.


"לא, טורי, לא דייט. החבר של בריידי, אית'ן קרטר, מגדל סוסי איסוף. את יודעת, הסוסים שמאמנים אותם לעבוד בצוות כדי להחזיר פרה לעדר שלה? בקיצור, יש לו חווה לא רחוקה מאיתנו, והוא צריך מטפלת לקיץ לשני ילדיו."


אני חושבת על זה בדיוק שלוש שניות. "לא."


"מה? למה?" היא משרבבת שפתיים.


"אני לא אוהבת ילדים." זה לא שקר מוחלט. ילדים מזכירים לי את מה שרציתי עם ג'יימי, והמחשבה על ג'יימי מזכירה לי שאני שוטה גמורה. מאז תאונת הפגע וברח שהוא עשה עם הלב שלי בשנה שעברה, ילדים נשמעים לי צווחניים יותר, בכייניים יותר, ובאופן כללי לא מצדיקים את הטרחה.


"זה לא נכון! את אוהבת ילדים! ראיתי אותך עם בני הדודים שלנו ועם איזי. את נהדרת עם ילדים."


"זו משפחה. אני חייבת לאהוב את בני־הבליעל הקטנים." תראו אותי עם השפה הגבוהה שלי. בכל זאת היו קורסים שלא נרדמתי בהם.


היא משחקת באמרת חולצתה. "תחשבי על זה כעל דרך להבטיח שלא תסטי מדרך הישר. את תמיד אחראית כשאת עם ילדים."


זה כי היא חושבת שאני עדיין הבליינית שהייתי.


זה העניין עם מוניטין. קשה מאוד להפריך אותו וקשה אפילו יותר להמציא אותו מחדש.


היא עוברת לקול ההורי הסמכותי שלה. "אני באמת חושבת שכדאי לך לשקול את זה."


"לא."


"ויקטוריה."


"קת'רין."


"אני מבינה שאת בעיצומו של משבר שגורם לך להטיל ספק בכל הכישורים הנהדרים שלך, אבל שתינו יודעות שאת אחת היחידות שאני סומכת עליהן עם איזי." קאט מגוננת על הילדה בטירוף. קשה להאשים אותה. "ובאמת היא למדה ממך ממש מעט קללות לאורך השנים."


יש לי פה גדול. מה אני יכולה לעשות.


אחותי מנופפת בידה לעברי. "לא שמעת עדיין את החלק הכי טוב. תקבלי מגורים ומחיה. ככה תוכלי לחסוך מספיק כסף כדי לסיים בסמסטר הסתיו את כל הקורסים שנותרו לך."


"את רוצה שאגור בחווה? יצאת מדעתך? זה באמצע שום מקום. איך אני אמורה להמשיך לעבוד כברמנית ב'וינגמנס'?"


"קוראים לזה נהיגה. כדאי לך לנסות את זה." היא נאנחת. "תחשבי כמה נוכל לבלות יחד, ולא תצטרכי לגור במקום הנורא הזה עם כל האנשים האקראיים האלה שהשותפות שלך מביאות הביתה."


החלק הזה באמת מפתה. אלא ש... "המכונית שלי מקולקלת כרגע." הגרוטאה שבקה חיים בשבוע שעבר.


"את יכולה לשאול את הטנדר שלי."


היא יודעת שזה רעיון רע מאוד. "ומה עם חוזה השכירות שלי?" אני ממשיכה להעלות טיעוני נגד. "אני לא יכולה לצאת ממנו."


"תעשי סאבלט. תמצאי שותפה שתמלא את מקומך. בבקשה! זה יהיה כזה אדיר!" אחותי משרבבת את השפה התחתונה שלה. אלוהים. היא ממש רוצה את זה.


"תפסיקי עם עיני הכלבלב האלה."


"את תעשי לבריידי ולי טובה ענקית אם נצליח לסדר את זה."


אני מרימה גבה. "מה זאת אומרת?"


"הרופא אמר שאני בסיכון גבוה בגלל לחץ הדם שלי, וככה תהיי קרובה למקרה שאצטרך אותך."


כל תא ונים בגופי קופאים. "למה לא סיפרת לי שיש לך בעיות בריאות? אלוהים, את כאן כבר שעה ורק עכשיו את מספרת לי?" אני תמיד האחרונה במשפחה שמספרים לה דברים.


"לא רציתי להפחיד אותך. אני בסדר, באמת, אבל אחוש הקלה גדולה אם אדע שאת קרובה. תחשבי על זה! תוכלי לבוא לארוחות כל הזמן, ונוכל לעשות לנו ערב בנות פעם בשבוע. איזי תהיה מאושרת לראות אותך לעיתים קרובות יותר."


"עכשיו את סתם מתחנפת."


"את שוקלת את זה?"


אני מגלגלת את עיניי. "כאילו יש לי ברירה."


היא מוחאת כפיים ועושה מעין ריקוד הריוני משונה על שולי כיסא הנדנדה. זו הגרסה שלה לקפיצת שמחה, כנראה.


"תיזהרי, המפטי־דמפטי." אני שולחת יד כדי לייצב אותה. "שלא תפגעי באחיין או באחיינית שלי." אני בקושי מתאפקת לגלגל עיניים שוב כי קאט מסרבת לגלות לנו את מין העובר.


אחותי מחייכת. "ידעתי שאת אוהבת ילדים."


"אני אוהבת את הילדים שלך." יש הבדל, אבל נראה שזה לא פוגם בכלל בהתלהבות של אחותי. "אבל מה אם הילדים של הבחור הזה ישנאו אותי? ואם הם מעצבנים? ואם הם אוהבים לאכול נזלת? את יודעת שאני לא מסוגלת להתמודד עם אוכלי נזלת מגעילים."


"תאמיני לי שאת תתאהבי בילדים, ובאבא שלהם. בכל המשפחה. חוץ מזה, את אוהבת סוסים, ואני בטוחה שאית'ן יסכים ללמד אותך לרכוב." אחותי משתתקת לרגע, מצחקקת ומשחקת בשערה. "ו... טוב, את היתר כבר תביני בעצמך."


מה היא מנסה להגיד?


לפני שאני מספיקה להגיד לאחותי שזה רעיון גרוע, שאני כנראה לא האישה הבריאה בנפשה והמאורגנת שגבר צריך כדי לגדל את הילדים שלו, היא רוכנת אליי ואוחזת בידי. "אני לא יכולה לתאר לך איזו משמעות יש לזה בשבילי." עיניה דומעות והיא ממצמצת במהירות. "אני יודעת שלא יצא לנו לבלות הרבה יחד בשנים האחרונות, אז זה שתהיי קרובה ככה עכשיו – "


היא מנופפת על פניה בידה בניסיון עלוב לשלוט ברגשותיה, אבל זה מאוחר מדי כי בשלב הזה כבר הצטרפתי אליה לטיול בשבילי הזיכרונות. עיניי צורבות וכל החרא שאצרתי ודחסתי בתיבה הנעולה שבתוכי מאיים לפרוץ החוצה. "או־קיי, בואי נלך על זה," אני אומרת בקול חנוק, "אבל אם הילדים יהיו חארות, את תהיי אשמה."


היא צוחקת ודומעת ואני מבינה שאהיה מוכנה לעשות הכול כדי שאחותי תהיה מאושרת, גם אם זה אומר לסבול קיץ שלם באמצע שום מקום עם איש זר ושני אוכלי הנזלת המעצבנים שלו.


מספרדית: קטנטונת.