פתח דבר
בראשית 2010 הזדמן לי לפגוש בפריז את ליונל ג'וספין, מי שהיה ראש ממשלת צרפת ומועמד פעמיים לתפקיד נשיאהּ. נפגשתי איתו ארבע־חמש פעמים קודם לכן באמצעות חברי הטוב והיקר, כאח לי, ד"ר דניאל מרשק, שבבית אימו התגוררתי בימים הראשונים להגעתי כסטודנט לפריז. היכרות קרובה הייתה קיימת משכבר הימים בין חברי הרופא וראש הממשלה לשעבר, ואני זכיתי להתחבר אליה. הפגישות הקודמות עם ג'וספין התקיימו באי הנופש Ile-de-Ré שבמערב צרפת, מקום אותו היינו פוקדים מעת לעת.
ג'וספין הגדיר עצמו כידיד של ישראל גם בתקופה שכיהן כראש ממשלת צרפת וגם לאחריה. הוא סיפר על מערכת היחסים הקרובה מאוד שהייתה לו עם אהוד ברק בתקופה בה כיהנו שניהם כראשי ממשלה בארצותיהם. באותה פגישה בינינו ב־2010, שהתקיימה בחדר הספרייה שבביתו הפרטי של ג'וספין בפריז, סיפרתי לו טפח על אודות פעילות משותפת של המוסד הישראלי עם המוסד הצרפתי שהיה כפוף לו, בעיקר בנושא הסיוע שהם הושיטו לנו בהצלת יהודי אתיופיה. הוא לא ידע, או לא זכר כלל, את הפרטים. כששמע על פעילותי, התרומם מכיסאו, ניגש למדף בספרייתו וחזר עם ספר שהוא עצמו כתב וראה אור סמוך לפגישתנו. גו'ספין כתב לי הקדשה מקורית על ספרו, בה נאמר: "אני את הזיכרונות שלי כבר כתבתי. עכשיו תורך". הקדשה זו דרבנה אותי לחשוב על העלאת פרקים מחיי על הכתב, אולם ראוי היה להמתין לעת הנכונה.
טרם שליחותי במוסד, שימשתי במשך שנתיים שומר ראשו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן־גוריון. עול ימים הייתי אז, והחיים בצילו הענק של האיש קטן הקומה הזה עיצבו רבות את אישיותי, לימדו אותי פרק משמעותי בהלכות מדינה, ומעל לכול, בנו את תפיסתי הממלכתית. לאחר מכן, הקדשתי 35 שנה מחיי לשליחות במוסד. לפעילות במוסד אי אפשר לקרוא "עבודה". רק אם אדם מרגיש שהפעילות במוסד היא שליחות חייו, הוא יכול לבצע אותה, אחרת — אין לו מה לחפש שם. ואני הרגשתי שאני ממלא שליחות.
אותה תחושת שליחות ליוותה אותי גם כאשר קיבלתי חופשה ללא תשלום מהמוסד ויצאתי ללמוד בצרפת. באותה תקופה הועסקתי במשרה חלקית כעובד מקומי בשלוחת "צומת"1 בפריז, בשליחותה יצאתי למשימות רבות ומגוונות ברחבי אירופה, ביניהן "מבצע יוסל'ה", מבצעי המדענים הגרמנים במצרים ומבצעים אחרים שעוד ידובר בהם, עד כדי סף פגיעה בלימודיי. את דרכי במוסד התחלתי כחייל פשוט שמדד בנעליו את מדרכות ערי אירופה. משם טיפסתי במעלה התפקידים והדרגות למעמד של ראש אגף בשלושה אגפים שונים — אגף הדרכה, "ביצור"2 ו"תבל".3
עסקתי, בכל מאודי, בהצלת יהודי אתיופיה, תימן וארצות מצוקה נוספות. בתקופתי כראש "תבל" ביסס המוסד קשרי עבודה ומודיעין עם מעצמות כגון סין והודו, לצד חידוש והעמקת הקשרים השוטפים עם רוסיה והקמת קשרי מודיעין עם ארצות שקמו לתחייה מחודשת לאחר נפילת מסך הברזל, כמו אוקראינה, צ'כיה, פולין, אזרבייג'ן ורבות נוספות. הפלת חומת ברלין סימלה את ראשית עידן הקשרים הללו. כל זה התנהל לצד העמקה משמעותית של קשרינו עם ארצות וגופים בעולם המוסלמי והערבי. המוסד, בהנחייתו של ראש הממשלה יצחק רבין, הוא זה שהוביל את המגעים עם ירדן שהבשילו להסכם השלום שנחתם באוקטובר 1994. אכן ראוי המוסד, ואגף "תבל" שבו, לפסוק מספר ישעיהו (פרק כ"ז פסוק ו'): "ומלאו פני תבל תנובה", המונצח על סמל האגף.
הרגשת השליחות הבלתי מתפשרת הזאת, שנתנה לי את תעצומות הנפש לפעול במסירות הנדרשת להתמודדות ולביצוע המשימות, הייתה לעיתים מזומנות, מזומנות מדי, על חשבון המשפחה. "אבא, למה לכל הילדים יש אבא בשבת ורק לי אין?" שאלה אותי בתי, ולא היה בפי מענה. לא פעם נשאלה אשתי: "מה עושה בעלך?" ונדרשה למצוא תשובה יצירתית. אין מטבע בעולם שבאמצעותו אוכל להשיב לאשתי ולילדיי את החוב האדיר שאני חב להם. אוכל לעשות זאת רק באמצעות תחושת השליחות למען המדינה, שנטעתי גם בהם.
זה למעלה משנות דור שאני אוצר בתוכי תמונות ממגוון הפעילויות שביצעתי. ראויים פרקי החיים הללו, מבין אלה שאותם כבר ניתן להאיר בעת הזו, שיונצחו ויועלו על הכתב. ראוי שידע הקורא כי כבר בימים עברו היו ניסיונות להשכין שלום בין ישראל לבין שכנותיה, וכי מדינת ישראל פעלה ללא לאות וללא הפוגה למימוש היותה מדינת העם היהודי, לא רק בארץ, אלא גם בתפוצות.
הדברים שהועלו על הכתב בספר זה לא היו רואים אור אלמלא תמיכה ועידוד אין קץ שקיבלתי בראש ובראשונה מבית — מרותי, אשתי אהובתי וחברתי הטובה ביותר לחיים, שהכירה מקרוב וחוותה פרקים רבים מחיי ולא פסקה מלדרבן אותי לכתוב אותם. בכל מפגש עם חברים או עם בני משפחה, הייתה חוזרת ואומרת כי את הדברים שאני מספר עליי להעלות על הכתב. הדרבון, גם של שלושת ילדינו, נעשה החלטי עוד יותר כאשר התכנסנו כולנו יחד לחגוג לי את יובל הגבורות, יום הולדת 80, בעיירת נופש בדרום פורטוגל. מרפסת רחבת ידיים אפשרה לכולנו להתכנס בצוותא — שני הורים, שלושה ילדים עם בני זוגם ואחד־עשר נכדים. במשך מספר ערבים אני דיברתי והם הקשיבו. גם היום, כחלוף הזמן, מזכיר לי מישהו מנכדיי: "סבא, אתה זוכר שכשישבנו בפורטוגל על המרפסת, סיפרת לנו..." אז, תודה גדולה שלוחה בראש ובראשונה לכל בני משפחתי, ללא יוצא מן הכלל.
אין פלא, אפוא, שספר זה מוקדש, באהבה חסרת פשרות וגבולות לרותי אשתי, לשלושת ילדיי, אניק, עידו וללי ולבני ובנות זוגם, ולאחד־עשר נכדיי, לכל אחד מהם לחוד ולכולם ביחד. חברים קרובים וטובים, שותפים לדרך, ששמעו אותי במפגשים איתם מספר פה ושם רסיסי חיים, עודדו אותי ללא הרף להעלות אותם על הכתב בצורה מסודרת. תודתי העמוקה והכנה נתונה גם לחברים אלה.
הערות
1 האגף שמפעיל את קציני האיסוף ואת רשת הסוכנים של המוסד ברחבי העולם.
2 אגף שפעל למען העלאת יהודים ממדינות ערביות ומוסלמיות ובתחום אבטחתם של יהודים ומוסדות יהודיים ברחבי העולם. היום אגף "צפרירים" עוסק בהגנה על יהודים באשר הם ובהעלאתם לישראל.
3 האגף שמופקד על הקשרים המודיעיניים והדיפלומטיים ומקיים קשרי עבודה עם סוכנויות מודיעין מקבילות של מדינות אחרות.
הקדמה
מאת אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר
לספרו של ארל'ה שרף פנים רבות. מצידו האחד הוא מצג ביוגרפי רווי אירועים דרמטיים מרתקים ומהצד האחר הוא חושף מידע על התפתחות המוסד ועל דרך תפקודו לאורך יותר מ־30 שנה. אך לפני הכול הוא פורס בפני הקורא את תקופת שירותו כמאבטח של ראש הממשלה הראשון ומייסד המדינה, דוד בן־גוריון. הקורא יכול להתוודע מקרוב — בעזרת עינו הבוחנת והבנתו העמוקה של המחבר את האיש אותו ליווה באורח צמוד — לאופיו, לתבונתו ולמנהיגותו של בן־גוריון. הכותב הוא אחד האחרונים היכול לספק תיאור חי ובלתי אמצעי, תוך שניסוחיו ממחישים את אנושיותו הייחודית של המנהיג לצד גדולתו המדינית והאסטרטגית.
תוך כדי הליכי גיוסו של ארל'ה, תחילה לשירות הביטחון הכללי ואחר כך במעברו למוסד, מתבלטת הדרך האקראית של איתור מועמדים לארגונים אלה — בעיקר על דרך "חבר מביא חבר" ועל דרך המעבר מארגון לארגון באותן שנים. בתום שירותו כמאבטח עבר ארל'ה לשרת במוסד, יצא ללמוד בחו"ל ותוך כדי לימודיו שירת כעובד מקומי בשלוחת המוסד ולאחר מכן כקצין מודיעין מן המניין.
שמו המלא של המוסד הוא "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים". שתי המילים האחרונות ביטאו מרחב עצום של פעילויות, שאינן משויכות כלל לתחום המודיעין במשמעותו הצרה. הוא כולל איסוף ידיעות במובן המצומצם של המושג, ובעקבותיו פעילויות מבצעיות ומגוונות המשרתות את צורכי המדינה מחוץ לגבולותיה.
איסר הראל מונה לראש שירות הביטחון הכללי בשנת 1948, בדרגת סגן אלוף בצה"ל, ובשנת 1952 מונה לראש המוסד השני בהמלצת קודמו, ראובן שילוח. הוא שירת בתפקיד ראש המוסד אחת־עשרה שנה ובאותה עת נשא בתואר הממונה על השב"כ שלראשו התמנה עמוס מנור. במשך עשור ויותר עיצב איסר הראל את דרכי הפעולה של שני הארגונים בהיותו עומד בראש שניהם.
במצב זה יכול היה הראל לאחד כוחות בין שני הארגונים למטרות מבצעיות ייחודיות, ולמעשה לבצע כל פעולה מבצעית שראש הממשלה דוד בן־גוריון הטיל עליו. לכן, בפועל הוא פיקד על שני ארגונים. על רקע זה התאפשר לראש הממשלה להטיל על איסר שני מבצעים, שבאחד מהם השתתף ארל'ה.
בשנת 1957 עלתה ארצה מפולין משפחת שוחמכר, שני הורים ובן צעיר. עקב נסיבות כלכליות הופקד הילד יוסל'ה לתקופת מה בידי סבו נחמן שטרקס, חרדי מחסידי סאטמר בירושלים, והוא סירב להחזירו להוריו. המדינה נקטה באמצעים משפטיים כדי לאלץ את הסב להחזיר את הילד להוריו, אך הוא סירב גם אחרי שנכלא על פי הוראת בית המשפט העליון. ביוני 1960 הוברח הילד ותחילה סברו שהוא מוחזק אי שם בארץ. בשנת 1962 הורה ראש הממשלה לראש המוסד לפתוח במבצע לאיתור הילד. הראל גייס את כל יכולותיו למבצע, הן בארץ והן בחו"ל. עובדי מוסד התחפשו לחרדים ופעלו בישראל ובחו"ל. בחו"ל הפעיל הראל את יעקב כרוז, בכיר המוסד ששירת בפריז, ואת יהודית נסיהו, אותם ארל'ה מזכיר בספרו, כמי שפעלו בשטח בצוותא. לבסוף אותר החטוף אצל משפחה יהודית מחסידי סאטמר בניו יורק בסיוע רשמי אמריקאי והילד הוחזר לישראל. הסבא שיזם את החטיפה נידון לשלוש שנות מאסר וזכה כעבור שישה חודשים לחנינה מנשיא המדינה זלמן שזר.
המבצע המיוחד האחר אותו הוביל איסר הראל היה חטיפת אדולף אייכמן — דמות מרכזית במכונת ההשמדה הנאצית שאחראית לרצח שישה מיליון יהודים, אשר הובלו למחנות ההשמדה בגרמניה ובפולין. למבצע הזה גויסו משרתים במוסד ובשב"כ. בין המשתתפים בו הייתה יהודית נסיהו, חניכת תנועת בני עקיבא בבלגיה — השותפה של שרף במבצע יוסל'ה. המבצע בוצע בארגנטינה, הרחוקה אלפי קילומטרים מישראל, וכלל את הברחתו של אייכמן ארצה. הוא הועמד לדין, הורשע והוצא להורג.
שני המבצעים האלה לא נשאו אופי מודיעיני מובהק, אך בשניהם נדרש איסוף מידע בדרכים חשאיות ומקוריות. בשניהם ניתן ביטוי לרוחו של בן־גוריון, שטווה את מושג הממלכתיות.
המוסד היה אחרון הרכיבים שנבנו על ידי המדינה בקהילת המודיעין. בשל קשר של יותר מעשור בינו לבין השב"כ, ובשל השפעת קיומו והתעצמותו של אגף המודיעין של צה"ל, היה המוסד הגוף המודיעיני־המבצעי האחרון בהתקדמותו ובפיתוח יכולותיו העצמאיות. באקראי מזכיר ארל'ה קצינים בדרגות סגן אלוף שהמשיכו את שירותם הממלכתי כ"קריירה שנייה" ולרוב גם מוצלחת, בשורות המוסד ובתפקידי הפיקוד הבכירים ביותר. לצידם באה שורה של ראשי אגפים בשב"כ שמילאו את המשרות של ראשי אגף "תבל" ובהצלחה רבה. ראשון להם היה יעקב כרוז, אותו מזכיר ארל'ה בתפקידו בהנחת היסודות ליחסי המוסד עם מרוקו. לתפקידים בכירים של המוסד בחו"ל התמנו דמויות כמו רפי איתן מהשב"כ, המוזכר בספר, ושמואל גורן שהגיע מפיקוד על זרוע איסופית מרכזית של צה"ל. לא זכור לי מקרה של מעבר של בכיר במוסד לפיקוד בשב"כ או באמ"ן.
בנסיבות אלה, דמויות כמו המחבר היו בין הראשונים שנקלטו ישירות למוסד ועשו דרכם במהירות יחסית לתפקידי מטה ושטח בכירים. בחלק מהתפקידים החדשים שנבנו במטה הייתה לארל'ה השפעה רבה על עיצובם. רק עשרים שנה לאחר הקמת המוסד, צעד האגף הטכנולוגי את צעדיו הראשונים, וזרוע מבצעית, חשובה ומרכזית בעבודת המוסד, קמה בערך באותה עת. אגף המודיעין הוקם רק כעבור 50 שנה מייסוד המוסד.
מי שקורא את תיאורי השתתפותו של ארל'ה במבצעים בחו"ל בשנות השישים והשבעים צריך להבין כי לא קדמו להם הליכי הדרכה והכשרה ממושכים. הצלחותיו היו של קצין איסוף מולד שמושלך לבריכת העשייה ומיד שוחה בתוכה כוותיק משכבר הימים. למעשה, הוא טווה לעצמו את דרך הכשרתו החל מלימודיו האקדמיים בפריז וכלה בהיסחפותו לעולם הצללים.
פרקים מרכזיים בספר מוקדשים לפעילות מדינית רבת היקף בה נטל ארל'ה תפקיד מכובד מאוד. ביניהם תיזכר עשייתו במרוקו בתקופות שונות וקשריו עם נשיא חוף השנהב, הופואה בואני, ונשיא זאיר, מובוטו. יכולותיו המדיניות המבצעיות באו לידי ביטוי בולט מול ראשי ממשלה שונים בישראל, שלמדו להעריכו ולהוקיר את יכולותיו ליצור קשרי אמון וידידות עם בני שיחו.
משלל עשייתו המבצעית של ארל'ה ראוי להזכיר את פיקודו על האגף שעניינו תפוצות העם היהודי ומבצעי הצלה של יהודים מתימן, מסוריה ומאירן. האגף לנושאים אלה הוקם מחדש בראשית שנות השמונים ובמרכז עשייתו ניצבה העלאת יהודי אתיופיה. לא ניתן היה לפעול מבצעית בתוך אתיופיה בהיותה מדינה עם זיקה לברית המועצות. כוחות צבא סובייטיים וקובניים שהו באתיופיה ותמכו בשליט. במהלך המחצית הראשונה של שנות השמונים התבצע מבצע חשאי רחב בתצורות שונות, שנקטע באיבו סמוך לחילופי שלטון בחרטום שלא נצפו מראש. לארל'ה זומנו האתגר והזכות לפקד על המשך המבצע הזה בדרכים שתאמו את הנתונים החדשים, ובהצלחה ראויה. פרטי מבצע זה זוכים לתיאור מרתק בספר.
חמש השנים האחרונות הכתירו את הקריירה המוסדית של ארל'ה כראש אגף "תבל". שורה ארוכה של בכירים מילאו תפקיד זה, והאגף לבש צורה ופשט צורה עם השנים ובהתאם לנסיבות. שנות כהונתו של ארל'ה בראש האגף נהנו מגל ההחלטות של מדינות במרכז אסיה ובמזרח אירופה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, מהקמת קשרי מודיעין עם ארצות שהשתחררו בעקבות התפרקותה של ברית המועצות ומהאפשרויות שנפתחו בפני "תבל". בשל כך היו אלה שנים פוריות מאוד לאגף בראשותו של ארל'ה.
בתקופה זו רוסיה חידשה את יחסיה עם ישראל אחרי כרבע מאה של ניתוק. החל משנת 1972 נוצר ערוץ קשר סודי בין ישראל לבין ברית המועצות, קשר שהתקיים באמצעות מה שנהוג היה לכנות "נציגי ההנהגה הרוסית". תחילה נוהל קשר זה על ידי נציגים בכירים של משרד החוץ. בשנת 1974 פרשה גולדה מאיר מתפקידה, וראש הממשלה יצחק רבין החל את תקופת כהונתו הראשונה כראש הממשלה. הוא מינה את חקה — האלוף יצחק חופי, ממלא מקום הרמטכ"ל, לתפקיד ראש המוסד, ובין היתר הטיל עליו את האחריות לקשר עם הרוסים. הוא גם ביקש מחקה למנות אותי כמנהל קשר זה. אני מזכיר עניין זה כי ארל'ה ציין בספרו שעסקתי בנושא הרוסי. מהות הקשר הייתה מדינית־אסטרטגית, ואני יכולתי למלא אותו בין היתר כי חזרתי ארצה באותם הימים משירות בארצות הברית. בשנתיים שעסקתי גם בזה עלה בידי להביא לכך כי יבגני פרימקוב, המוזכר בספרו של ארל'ה, ביקר בישראל בשנת 1975 והסדרתי לו ולמלווהו פגישות נפרדות עם ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס וסגן ראש הממשלה ושר החוץ, יגאל אלון. לימים פרסם פרימקוב ספר, שגם תורגם לאנגלית, ובו הוא מקדיש 50 עמודים לקשר עם ישראל. בתפקידו של ארל'ה בשנות התשעים כראש "תבל" עתיד ארל'ה לפגוש בו, ביחד עם ראש המוסד שבתי שביט, בתפקידו כראש הקג"ב.
כל שנכתב כאן מתייחס רק לחלק מהנושאים המסוקרים בספר, בסגנון קולח וקריא.
מרחב השנים בהן פעל ארל'ה כלל שינויים מפליגים בנוף המדיני העולמי, והפעילות המבצעית עברה במקביל שינויים מפליגים מדור לדור. הנושאים והחוויות הדרמטיים המתוארים בספר מרובים ושונים. כל מי שמתעניין בפעילות המודיעינית המגוונת של ישראל ימצא בספר זה שלל מידע ותובנות.
