הקדמה קצרה
באיזו מחלקה אתה נוסע?
מעשה באיכר שגר בכפר נידח ברוסיה. פעם אחת היה צריך להגיע אל מוסקבה, אך הדרך לשם בעגלה עם סוס הייתה אורכת לפחות שבועיים. אחד משכניו יעץ לו להיעזר בהמצאה החדשה: רכבת מהירה. כך יוכל להגיע אל היעד בזריזות ובנוחות תוך יום אחד.
הכפרי, שמעודו לא נסע ברכבת, החליט לפרגן לעצמו וקנה בכסף רב כרטיס לקרון המפואר של המחלקה הראשונה. הוא המתין בהתרגשות על הרציף, אך כיוון שלא ידע כיצד צריך להתנהג ברכבת, החליט לעשות בדיוק כפי שיעשו אלו שעמדו לפניו בתור.
הרכבת הגיעה והוא עלה בעקבות שני ברנשים למחלקה השלישית, מבלי לדעת שאין לטיפוסים האלו כלל כרטיס. בכל פעם שהכרטיסן התקרב הם זינקו אל מתחת לספסלים והסתתרו, והאיכר, שחשב לתומו שכך מתנהלים ברכבת, נהג כמותם.
בשלב כלשהו הכרטיסן הבחין שמישהו מסתתר מתחת למושב, תפס את השלושה ודרש לראות את הכרטיסים שלהם. האיכר שלנו שלף מכיסו את הכרטיס והגיש אותו בחגיגיות. הכרטיסן היה בהלם: "למה אתה נוסע במחלקה השלישית, מתחת לספסל עם כל הלכלוך וקורי העכביש, כשיש לך כרטיס יוקרתי למחלקה הראשונה?"
כל אחד מאיתנו זכה לקבל מתנה יקרת ערך: החיים!
והחיים הם סוג של מסע שיש כל מיני דרכים לעבור אותו.
זה יכול להיות במקום נמוך ומלוכלך תוך הצטופפות מתחת למושב, וזה יכול להיות במקום מואר וגבוה עם אנרגיה ושמחה.
הבחירה בידינו.
הספר הקצר שבידכם נועד ללוות ולהדריך אתכם במסע הזה. הוא כולל בתוכו עשרה שיעורים קטנים שיכולים להפוך את החיים לגדולים.
התובנות והעצות שבו נאספו במשך שנים מתוך אוצרות החוכמה של עם ישראל והאנושות ודרך מפגש חי עם עשרות אלפי אנשים ששיתפו אותי בשאלות, התמודדויות ותובנות יקרות ערך.
כל אחד מהשיעורים עומד לעצמו וניתן לקרוא את הספר בדילוגים, אך מומלץ להתקדם לפי הסדר. רצוי לחשוב היכן הדברים פוגשים אתכם ואילו מתנות אתם לוקחים לטובת ארגז הכלים שלכם.
ולסיום, בקשה קטנה:
אפשר לקרוא את הספר ולומר: "זה כל כך נכון. באמת שהייתי רוצה לחיות כך. יום אחד אולי זה גם יקרה. כשאהיה בן 25 ... או 35... או 50".
זו טעות!
מי שיחכה שדברים 'יקרו', עלול לגלות יום אחד שהחיים הסתיימו והוא עדיין בהמתנה. לכל יום ולכל רגע יש תפקיד משלו, וכולם יהלומים בשרשרת יפהפייה שאנו חורזים לאורך חיינו. בבקשה אל תחכו עוד שנה. גם לא למחר. העתיד מתחיל עכשיו. אתם מוזמנים להעביר דף ולהתקדם אליו. בהצלחה!
שיעור 1
חיים ששווה לחיות אותם
בבניין מגורים בארה"ב פרצה דליקה. רוב הדיירים הספיקו להימלט לפני שהלהבות התפשטו, אך מכבי האש קיבלו מידע על אדם שלכוד בקומה הרביעית. אחד הכבאים זינק בגבורה אל תוך הלהבות, טיפס במעלה המדרגות ומצא אדם כבן שישים מרותק לכיסא גלגלים שלא הצליח להימלט בגלל מצבו. הכבאי האמיץ העמיס על גבו את האיש, שלא היה קל משקל, ובמאמצים כבירים חילץ אותו מבין הלהבות.
כשהאירוע הסתיים פנה אליו האיש ואמר: "אני חב לך את חיי. אתה הצלת אותי. איך אוכל לגמול לך?"
"אין צורך", ענה הכבאי, "רק מילאתי את תפקידי".
"ובכל זאת", התעקש האיש, "אמור לי מה אני יכול לתת לך. אני אדם עשיר מאוד. אתה רוצה בית גדול? רכב יקר? כסף מזומן?"
"לא, תודה", המשיך הכבאי בשלו, "איני זקוק לתגמול. עשיתי את מה שהיה עליי לעשות".
"ולמרות זאת", לחץ האיש, "אנא אמור לי מה אני יכול לעשות בשבילך. אני חייב לגמול לך על שסיכנת את חייך למעני".
"אתה יודע מה", אמר הכבאי, "יש דבר אחד שאתה יכול לעשות בשבילי. תחיה חיים ששווה היה להציל אותם".
כשאדם חוגג יום הולדת אנשים שואלים אותו: "בן כמה אתה?"
לרוב הוא עונה את התשובה הלא נכונה. כלומר, הוא יודע לציין במדויק כמה שנים עברו מאז יצא לאוויר העולם ועד עכשיו, אך זו תשובה שהערך שלה זניח. למה? כי אדם יכול להיות הרבה שנים בעולם, אבל למרוח את הזמן שלו ולבזבז אותו. ולחלופין, אדם יכול לחיות מעט שנים אבל לעשות דברים כבירים ולהשאיר רושם גדול. אוסקר ויילד, הסופר האירי המפורסם, ניסח זאת כך: "לחיות זה אחד הדברים הנדירים. רוב האנשים פשוט קיימים". והוא צדק. זה שהלב שלך דופק − לא אומר שאתה חי. זה רק אומר שאתה קיים. גם החליפה היוקרתית, הטלפון החדשני ומספר האפסים בחשבון הבנק אינם מעידים בהכרח שהאדם חי. 'לחיות' באמת הוא דבר עמוק יותר ונובע מהתוכן שאדם יוצק לתוך חייו ומהערכים שאותם הוא מגשים.
הנה דוגמה: מה משותף לשלושת האנשים הבאים − האר"י הקדוש, הרמח"ל ורבי נחמן מברסלב?
התשובה:
א. שלושתם היו ענקי רוח ומקובלים גדולים שמאות שנים אחרי פטירתם אלפים לומדים את תורתם.
ב. כולם נפטרו בגיל 38(!).
היו להם חיים קצרים, אבל מלאים וגדושים.
דוגמה שנייה: האדם הבא אומנם זכה להגיע לגיל 84, אבל כבר בגיל שבע סולק מבית ספר כי מוריו התייאשו ממנו. "הוא לא קולט את החומר", טענו, "מהילד הזה לא ייצא כלום".
אימו החליטה ללמד אותו בבית ותומס אדיסון הקטן הפך לגדול הממציאים בהיסטוריה, כשלא פחות מ-1,093 פטנטים רשומים על שמו, כולל הטלגרף, הפונוגרף (מכשיר ההקלטה הראשון) וההמצאה המפורסמת ביותר: הנורה החשמלית (נציין שלקח לו אלפיים ניסיונות וארבע שנות עבודה למצוא את החומרים המתאימים כדי שהיא תעבוד).
ארבעת האנשים הנ"ל לא היו 'קיימים' וזהו. הם חיו באמת ושינו את העולם. הם השפיעו לטובה על חייהם של אינספור אנשים והעניקו לעולם מתנות יקרות ערך.
כמובן, לא באנו להשוות את עצמנו אליהם, ואין באמת שום תחרות, כי אצל כל אדם 'לחיות' נראה אחרת. אני זוכר שכשחגגתי את יום הולדתי החמישה עשר הוריי ארגנו לי מסיבת הפתעה. אני לא זוכר את המתנה שנתנו לי, אבל את מה שהיה רשום על כרטיס הברכה שלה אינני שוכח:
"יום ההולדת שלך הוא היום בו אלוהים החליט שהעולם לא יכול עוד להסתדר בלעדיך".
אין ספק שזו אמירה מחמיאה מאוד.
האם היא גם נכונה?
התשובה: בהחלט, כן. כמו שלכל אדם יש טביעת אצבע שאין עוד כמותה בעולם ו-DNA ייחודי שלא נמצא כדוגמתו (מה שמאפשר למשטרה לזהות באמצעותו פושעים), כך גם לכל אחד יש נשמה שאין עוד כמותה בעולם ואישיות עם שליחות ייחודית.
אז לסיכום, גם אם כבאי לא חילץ אתכם מבניין בוער, כשהווייז של החיים ישאל אתכם מה היעד שלכם, תגידו לו בלי להתבלבל: לחיות חיים ששווה להציל אותם!
איך עושים את זה בפועל ועל אילו מכשולים צריך להתגבר בדרך? על כך בפרק הבא.
ובינתיים תרגיל קטן:
עצמו עיניים ודמיינו את ההלוויה שלכם.
(אל חשש. זה לא מביא מזל רע.)
דמיינו את ילדיכם ונכדיכם נושאים את המיטה.
את החברים שבאו ללוות אתכם בדרככם האחרונה.
הטו אוזן להספדים, לדיבורים בין האנשים.
כמה אנשים אתם רואים שם?
אילו דברים אומרים עליכם?
איזה רושם יתגלה שהשארתם בעולם אחרי מאה ועשרים?
ומתוך כך:
מה עליכם לעשות היום כדי שכל זה אכן יקרה?
לסיום, מומלץ לצפות בסרטון הבא:
כולם מתים אבל לא כולם חיים
(חפשו באתר 'מילה טובה' או לחצו על הקישור):
https://milatova.org.il/2017/12/22/%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%91%d7%9c-%d7%9c%d7%90-%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/
