הקדמה
ב-1971 בגיל שבע עשרה, מסיבות שלא היו ידועות לי אז ואינן ידועות לי היום, התחלתי לכתוב יומן על התנהגות אנושית. קטלגתי את כל הסוגים של סימנים ״לא-מילוליים״ - מה שבדרך כלל מכונה שפת הגוף. בתחילה היו אלה הדברים המוזרים והמשונים שאנשים עשו: למה גלגלו את עיניהם כשלא האמינו לדבר מה, או שלחו יד לצווארם כששמעו חדשות רעות? מאוחר יותר זה ירד לדקויות: למה נשים משחקות בשערן כשהן מדברות בטלפון, או מקשתות את הגבות כשהן מברכות זו את זו לשלום? אלה היו פעולות קטנות, אבל הן עוררו בי סקרנות. למה בני אדם עושים דברים כאלה במגוון שכזה? מה המטרה של ההתנהגויות הללו?
אני מודה שזה היה עיסוק מוזר לנער. חבריי ציינו זאת באוזניי לא פעם. הם התמקדו בהחלפת קלפי בייסבול, ידעו מי מחזיק בממוצע החבטות הגבוה ביותר, או מי בעט הכי הרבה נקודות בעונה. אני התעניינתי הרבה יותר בלימוד המורכבות של ההתנהגות האנושית.
בהתחלה קטלגתי את ההבחנות שלי בכרטיסים שגודלם 3*5 לתועלת שלי. בעת ההיא לא ידעתי על עבודותיהם של צ׳ארלס דרווין, ברוניסלב מלינובסקי, אדוארד ט. הול, דזמונד מוריס, או חברי לעתיד דייוויד גיוונס. לא ניסיתי לבנות משהו על בסיס התיאוריות המדעיות שלהם, אלא פשוט התעניינתי באופן שבו פעלו אחרים ובסיבות לכך, ורציתי לשמר את ההבחנות שלי. כלל וכלל לא חשבתי, שארבעים שנה לאחר מכן עדיין אאסוף את מגוון ההתנהגויות הללו בכרטיסי אינדקס.
במהלך השנים אספתי כמה אלפי ערכים. לא ידעתי אז שמאוחר יותר אהיה סוכן מיוחד ב-אף.בי.איי, וכי בעשרים וחמש השנים שלאחר מכן אשתמש בהבחנות ההן כשארדוף אחר פושעים, אחר מרגלים ואחר מחבלים. אבל ייתכן שבהתחשב בעניין שלי באופן התנהגותם של אנשים ובסיבות לכך, זה היה המסלול הטבעי שלי לאורך כל הדרך.
הגעתי לארצות הברית כפליט שברח מקובה הנשלטת על ידי הקומוניסטים. הייתי בן שמונה, ולא דיברתי אנגלית. הייתי חייב להסתגל במהירות - במילים אחרות, הייתי חייב להתבונן בסביבה החדשה שלי ולפענח אותה. מה שהיה מובן מאליו לבני המקום, דוברי השפה מלידה, לא היה כך מבחינתי. הקיום החדש שלי היה מורכב מפענוח הדבר היחיד שיכולתי לפרש - שפת הגוף. באמצעות ארשת הפנים, ההבעה, הרוך או המתח בעיניהם, למדתי לפרש מה הסובבים אותי משדרים. יכולתי להסיק אם הם מחבבים אותי, אם הם אדישים לקיומי, אם הם כועסים עליי או דווקא מודאגים בקשר אליי. בארץ זרה שרדתי באמצעות התבוננות. לא הייתה כל דרך אחרת.
כמובן, שפת הגוף האמריקנית הייתה שונה במעט מהסימנים שידעתי והכרתי בקובה. אנשים באמריקה דיברו במקצב שונה ובנמרצות אחרת מאלה שהכרתי. קובנים התקרבו לאנשים כשדיברו אליהם, ולעיתים קרובות אף נגעו בהם. באמריקה אנשים עמדו בריחוק מה זה מזה, ונגיעה ידידותית עלולה הייתה להתקבל בהבעת אי נוחות או גרוע מכך.
כל אחד מהוריי עבד בשלוש משרות, כך שלא נותר להם זמן ללמד אותי את הדברים הללו, ונאלצתי ללמוד אותם בעצמי. למדתי על תרבות ועל השפעתה ועל מחוות לא מילוליות, גם אם אז לא ידעתי לנסח זאת כך. אבל ידעתי שחלק מההתנהגויות שונות פה, וכי עליי להבין אותן. פיתחתי צורת חקירה מדעית משלי, התבוננות שקטה ומתן תוקף לכל דבר שראיתי, לא פעם או פעמיים, אלא פעמים רבות, לפני שסעיף זה או אחר עשה את דרכו לכרטיס אינדקס. ככל שהתרבה מספר הכרטיסים הללו, כך החלו להתבלט כמה דפוסי התנהגות. ראשית, את מרבית ההתנהגויות ניתן היה לקטלג בהרחבה כסמנים של נוחות או של אי נוחות פסיכולוגית. אנחנו, בני האדם, חושפים בזמן אמת בצורה מדויקת - באמצעות גופנו - אם אנו חשים בנוח או שלא בנוח.
מאוחר יותר אלמד כי רבים מ״סמני הנוחות״ או ההתנהגויות הללו מדויקים אף יותר, כשמקורם באזורים היונקיים או הרגשיים של המוח - מה שלעיתים קרובות מתייחס למערכת הלימבית. סוג זה של תגובה לא רצונית משובץ במה שראיתי בקובה ובמה שאני רואה כעת באמריקה. בבית ספר, או מבעד לחלון בחנות הפינתית, הבזיקו אנשים בעיניהם בעזרת גבותיהם כדי לברך את אלה שהם חיבבו באמת. למדתי לבטוח בהתנהגויות האוניברסליות האלה ולהתייחס אליהן כאל אותנטיות ואמינות. הטלתי ספק דווקא במילה המדוברת. לעיתים כה קרובות, לאחר שכבר למדתי אנגלית, שמעתי אנשים אומרים כי הם מחבבים דבר מה, כששנייה קודם לכן ראיתי את פניהם חושפים את ההפך הגמור.
וכך למדתי גם אני כבר בגיל צעיר אודות רמאות. אנשים משקרים לעיתים תכופות, אבל בדרך כלל ההבעות הלא מילוליות שלהם חושפות את מה שהם באמת מרגישים. ילדים הם שקרנים איומים, כמובן. הם עשויים להנהן כדי להודות בדבר מה רע שעוללו, אף על פי שהם מכחישים זאת במילים. כשאנחנו מתבגרים, אנחנו משתפרים ביכולתנו לשקר, אבל מתבונן מאומן יוכל בכל זאת לזהות את הסימנים שמלמדים על כך שמשהו לא בסדר, שיש דברים בגו, שהדובר אינו מדבר בכנות, או שאין לו ביטחון במה שהוא אומר. רבים מהסימנים ומההתנהגויות הללו אסופים כאן, בספר זה. אך עלינו להיזהר באופן דיבורנו על רמאות, כי אין באמת דבר כזה אפקט פינוקיו - התארכות האף כשמשקרים, ואין התנהגות יחידה שמצביעה על רמאות.
כשהתבגרתי התחלתי להסתמך יותר ויותר על הבעות לא מילוליות. הסתמכתי עליהן בבית הספר, בספורט, בכל דבר שעשיתי - אפילו כששיחקתי עם חבריי. עד שהתחלתי ללמוד באוניברסיטת בריגהם יאנג, אספתי תצפיות במשך יותר מעשור. שם, בפעם הראשונה, הייתי בסביבה שהיו בה תרבויות מארצות רבות מכפי שראיתי במיאמי, כמו: מזרח אירופה, אפריקה, איי האוקיינוס השקט, אמריקה, סין, וייטנאם, יפן ועוד, וזה אפשר לי להרחיב את מגוון התצפיות שלי.
בבית הספר התחלתי גם לגלות את היסודות המדעיים של רבות מההתנהגויות הללו. הנה דוגמה אחת לכך: ב-1974 הזדמן לי לראות ילדים עיוורים מלידה משחקים יחד. נשימתי נעתקה, כשראיתי את הילדים הללו מקיימים ביניהם קשרי גומלין. הילדים האלה מעולם לא ראו ילדים אחרים, ועם זאת התנהגו באופנים שחשבתי כי נלמדים באופן חזותי. הם הדגימו ״כפות רגליים שמחות״ ו״צריח״ בידיהם, אף על פי שמעולם לא היו עדי ראייה לתנועות הללו. פירוש הדבר, שהתנהגויות אלה מחווטות היטב בדנ״א שלנו, והן חלק מהמעגלים החשמליים הקדמוניים שלנו: הבעות לא-מילוליות כלל-עולמיות. במהלך ההכשרה האקדמית שלי למדתי על הבסיס האבולוציוני של רבות מההתנהגויות הללו, ובספר זה אחשוף את העובדות האלה, שאנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן, אך מופתעים תכופות לגלותן.
כשסיימתי את לימודיי באוניברסיטת בריגהם יאנג, קיבלתי שיחת טלפון, ובה הוצע לי להגיש בקשה להתקבל ל-אף.בי.איי. חשבתי שזו בדיחה, אבל ביום המוחרת נקשו על דלתי שני גברים לבושים בחליפות, הושיטו לי טופס בקשה, וחיי השתנו לתמיד. בימים ההם לא היה זה חריג שמגייסים מטעם ה-אף.בי.איי חיפשו כישרונות בקמפוס. מעולם לא נודע לי מדוע הועלה שמי או על ידי מי. אני יכול לומר לכם שחשתי גאווה רבה כשהתבקשתי להצטרף לסוכנות לאכיפת חוק, שהיא היוקרתית ביותר בעולם.
הייתי הסוכן השני הצעיר ביותר שגויס לאף.בי.איי. בגיל עשרים ושלוש נכנסתי שוב לעולם חדש. הגם שבמובנים רבים הרגשתי לא מוכן להיות סוכן, היה תחום אחד ששלטתי בו: תקשורת לא מילולית. היה זה התחום היחיד שהרגשתי בו בטוח. החלק הגדול בעבודה באף.בי.איי, קשור לתצפיות. כן, יש זירות פשע שיש לבחון, ופושעים שיש לעצור, אבל עיקר העבודה הוא לשוחח עם אנשים, לעקוב אחר פושעים, לנהל ריאיונות. ולכל אלה הייתי מוכן.
הקריירה שלי באף.בי.איי נמשכה עשרים וחמש שנים, כשאת שלוש עשרה השנים האחרונות הקדשתי לתוכנית היוקרתית של הביטחון הלאומי, שעסקה בניתוח התנהגותי (NS-BAP)*. ביחידה הזאת, שייעודה היה לנתח ברמה הגבוהה ביותר את המקרים הנוגעים לביטחון לאומי, התאפשר לי לנצל את המיומנויות הלא-מילוליות שלי באופן משמעותי מאוד. היחידה הזאת כללה שישה סוכנים בלבד שנבחרו מתוך 12,000 מועמדים, ונדרשה להשיג את הבלתי אפשרי: לזהות מרגלים, חפרפרות וקציני מודיעין עוין, שבמסווה של זהות דיפלומטית מבקשים לגרום נזק לארצות הברית. כל העת היה עלינו לפענח את התנהגותם, לנסות לשבש את פעילותם הלא חוקית ולגייסם לסייע לנו, לשכנעם להודות, או במקרה של מרגלים, להשתדל לעצור אותם. לא עניין של מה בכך, בהתחשב בכך שאינך יכול לגשת לדיפלומט ולשאול אותו אם הוא זומם משהו, ורוב המרגלים אינו רוצה לדבר איתך. ובכל זאת זכינו להצלחה, כי יכולנו לפענח את ההתנהגויות שלהם.
במהלך תקופתי בשדה הפעולה הזה השחזתי את הבנתי בשפת הגוף. את ההתבוננויות שלי לא ניתן היה להעתיק לספרייה אוניברסיטאית כלשהי. כשקראתי כתבי עת מדעיים על הולכת שולל ועל שפת גוף, יכולתי לקבוע כי המחברים מעולם לא ראיינו באמת פסיכופת, מחבל, איש עולם תחתון או קצין מודיעין מהקג״ב הסובייטי. הממצאים באותם מאמרים מדעיים עשויים אולי להיות נכונים בתנאי מעבדה, כשסטודנטים הם המשתתפים במחקר. אבל הייתה בהם הבנה מעטה בלבד של מה שקורה בעולם האמיתי. לא קיימת מעבדה שביכולתה להעתיק או לשכפל את מה שראיתי במסגרת העבודה השוטפת שלי, ושום חוקר לא לקח חלק בכשלושה עשר אלף ריאיונות שקיימתי בקריירה שלי, לא צפה כמוני בווידיאו באלפי שעות מעקב, ולא הגדיר כמות עצומה של סימונים התנהגותיים, כפי שעשיתי אני. עשרים וחמש שנותיי באף.בי.איי היו לימודי ההסמכה שלי, והכנסת מרגלים רבים מספור לכלא, בהתבסס על תקשורת לא-מילולית, הייתה עבודת המחקר שלי.
* * *
לאחר שפרשתי מהאף.בי.איי, רציתי לחלוק עם אחרים את הידע שלי על שפת הגוף. What Every Body is Saying, ראה אור ב-2008, והיה התוצרת של כל המחקר ההוא. ב What Every Body is Saying התפיסה של ״נוחות ואי נוחות״ קיבלה מקום מרכזי, ואני חשפתי את ״המרגיעים״ הנוכחים ללא הרף - כמו נגיעה בפנים או ליטוף השיער - שאנחנו נוקטים בהתמודדות שלנו עם לחץ יומיומי. כמו כן, השתדלתי להסביר מהיכן נובעות התנהגויות ״אוניברסליות״ אלה, המסורטטות במחקר פסיכולוגי, בביולוגיה אבולוציונית ובהקשרים תרבותיים שיש בהם כדי להסביר, מדוע אנו עושים את מה שאנו עושים.
What Every Body is Saying הפך לרב-מכר בינלאומי. הוא תורגם לעשרות שפות, ונמכר ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. בהרצאות שנשאתי בשנים שלאחר הוצאתו לאור, שמעתי שוב ושוב אנשים מבקשים עוד, ובמבנה נגיש וקל יותר להבנה. כשכתבתי את, לא שיערתי בנפשי עד כמה יהיה הספר פופולרי. גם לא תיארתי לעצמי שאנשים ירצו לדעת עוד על הנושא. רבים מהקוראים ביקשו בעיקר ״מגדיר״ פשוט, ספר הדרכה ענייני באשר להתנהגויות שבהן הם עשויים להיתקל בחיי היומיום.
שפת הגוף - כל מה שרצית לדעת הוא המגדיר הזה. הוא מאורגן לפי חלקי הגוף - מהראש ועד כפות הרגליים - ומכיל יותר מארבע מאות הבחנות בשפת הגוף, החשובות ביותר שגיליתי במהלך הקריירה שלי. תקוותי היא שקריאה בשפת הגוף - כל מה שרצית לדעת תעניק לכם אותה בוננות בהתנהגות האנושית, שאני וסוכני אף.בי.איי נוספים נקטנו במטרה לפענח את ההתנהגות של אלה שנתקלנו בהם, כמו גם של אלה שאותם חקרנו. אבל אני רוצה גם שתשתמשו בו כפי שאני עושה בכל יום מאז שהגעתי לארץ הזאת, לשם הבנה מלאה יותר של אלה שאנו יוצרים עימם קשרי גומלין בעבודה או בשעות הפנאי. לאלה מביניכם שמצויים במערכות יחסים חברתיות, איני יכול לחשוב על דרך טובה יותר להבין לעומק את החברים או את בני הזוג שלכם, מאשר ללמוד את האמצעים הראשוניים שבאמצעותם אנחנו מתקשרים - ההבעות הלא-מילוליות. אם אי פעם תהיתם מדוע אנו עושים את מה שאנו עושים, אם אי פעם תהיתם מה פירושה של התנהגות מסוימת, תקוותי היא לספק את סקרנותכם. אם אתם כמוני, ונהנים להתבונן באנשים, אם ברצונכם לזהות מה אנשים חושבים, מרגישים, למה הם משתוקקים, ממה הם פוחדים או מה בכוונתם לעשות בעבודה, בבית או בכיתה, המשיכו לקרוא.
הראש
כמובן, כל התנהגות מקורה בתוך הראש. המוח שלנו פועל ללא הרף, הן במודע והן בתת-מודע. האותות שיוצאים מהמוח מסדירים את פעולת הלב, את הנשימה, את העיכול ופעולות רבות נוספות - אבל החלק החיצוני של הראש חשוב גם הוא במידה עצומה. השיער, המצח, הגבות, העיניים, האף, השפתיים, האוזניים והסנטר מתַקשרים כולם בדרכם שלהם - מהבריאות הכללית שלנו ועד למצוקתנו הרגשית. וכך אנו פותחים בחלק הגוף, אשר מיום היוולדנו ועד ליום מותנו, אנו מחפשים בו מידע מועיל, תחילה כהורים, מאוחר יותר כחברים, כעמיתים לעבודה וכנאהבים. אנו מצפים שיחשוף בפנינו מה מתחולל במוחו של האחר.
1. שיער - כשהוא מונח בנוחיות על קצה ראשנו, שערנו מעביר מידע רב מאוד כשמדובר בתקשורת לא-מילולית. כולם מייחלים לשיער בריא, גם בתת ההכרה. שיער מלוכלך, פרוע או מוזנח עלול להצביע על בריאות לקויה או אפילו על מחלת נפש. שיער מושך, מפתה, מסודר, דוחה או מדובלל עשוי אפילו לשדר משהו על קריירה; כמו שהאנתרופולוג המפורסם דייוויד גיבנס מציין, לעיתים קרובות משמש שיער כ״רזומה לא רשמי״, ומגלה היכן אדם מסוים מדורג בארגון כלשהו. בתרבויות רבות השיער הוא גורם מכריע ביציאה לדייט ובתחום הרומנטי. בכל הנוגע לשיער, אנשים נוטים להתאים את עצמם הן לכללים תרבותיים והן לאופנות עכשוויות. אם הם מתעלמים מאמות מידה חברתיות אלה, הם מתבלטים באופן מוזר.
2. קישוטי ראש - בכל התרבויות מקובלים קישוטי ראש ממגוון סיבות. קישוט כזה עשוי ללמד על מעמד מנהיגותי - כמו קישוטי נוצה של צ׳יפים אינדיאנים-אמריקניים, על עיסוק - כמו קסדת מגן או קסדת כורה, על מעמד חברתי - כמו מגבעת או כובע של איב סן-לורן, על השתייכות דתית - כמו כיפת קרדינל, כיפה יהודית, על נאמנות לקבוצת ספורט אהודה, לאיגוד כלשהו. קישוטי ראש עשויים להציע התבוננות באדם כלשהו: מקומו בחברה, מצבו הסוציו-אקונומי, אמונתו, איך הוא רואה את עצמו, ועד כמה הוא מתריס כנגד מוסכמות.
3. משחק בשיער - משחק בשערנו - סיבובו, פיתולו, ליטופו - הוא התנהגות מרגיעה. נשים נוהגות כך לעיתים קרובות ביותר. אולי זה מצביע על מצב רוח טוב בשעת קריאה או מנוחה, או שזה נועד להפחית לחץ, למשל בעת המתנה לריאיון, או במהלך טיסה קופצנית. שימו לב, שכאשר כף היד מכסה את הראש, סביר להניח שהיא משמשת מרגיע לשחרור מתח, בניגוד לכף היד המופנית החוצה ולמטה. התנהגויות מרגיעות כשמן כן הן, התנהגויות שמטרתן לעזור לנו להירגע מבחינה נפשית, כשאנו חווים לחץ או חרדה, או לעזור לנו להעביר את הזמן. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו עוברים מהרגעה עצמית על ידי מציצת אגודל או מוצץ להתנהגויות אחרות כמו נשיכת שפתיים, כסיסת ציפורניים או ליטוף הפנים.
4. משחק בשיער - כף יד כלפי חוץ - כשנשים משחקות בשערן כשכף היד כלפי חוץ, יש בכך יותר הפגנה פומבית של נוחיות - סימן לכך שהן מרוצות ובטוחות בקרב הסובבים אותן. אנו חושפים את החלק הפנימי של פרקי ידינו כלפי אנשים אחרים, רק כשאנחנו נינוחים ורגועים. נוכל לראות זאת בתרחישים של יציאה לדייט, כשהאישה תשחק בשערה - בכף יד כלפי חוץ - בעודה משוחחת עם מישהו שהיא מעוניינת בו.
5. העברת אצבעות בשיער - גברים מתוחים יעבירו את אצבעותיהם בשערם הן כדי לאוורר את ראשם - כך מתאפשר לאוויר לצנן את הדם בנימים שעל פני הגולגולת - והן כדי להמריץ את העצבים שבעור כאשר הם נדחסים. זה עשוי להיות גם סימן לדאגה או לספק, כמו גם לשחרר לחץ וחרדה.
6. איוורור השיער אצל נשים - איוורור השיער הוא מרגיע רב עוצמה - מפחית חום ולחץ. נשים מאווררות את שערן באופן שונה מגברים. נשים מרימות את שערן בתנועה מהירה באזור העורף, כשהן חוות דאגה, דכדוך, לחץ או מבוכה ורוגז. אם הן חוזרות על התנועה שוב ושוב, סביר להניח שהן לחוצות מאוד. בכל זאת, איננו יכולים לבטל אפשרות של התחממות יתר בעקבות פעילות גופנית או בעקבות טמפרטורה גבוהה בסביבה. גברים נוטים לעשות זאת בקצה העליון של ראשם על ידי העברת אצבעותיהם בשערם.
7. העפת השיער/נגיעה בשיער - העפת השיער, נגיעה או משיכה בו נפוצות כשאנו מנסים למשוך תשומת לב של בן זוג פוטנציאלי. תנועת היד הנוגעת בשיער נתפסת לעיתים קרובות כמושכת. שימו לב לרוב הפרסומות המסחריות הקשורות לשיער. רפלקס האוריינטציה (OR), תגובה טבעית שמתריעה בפנינו על תנועה כלשהי, מכוונת במיוחד לתנועות ידיים - דבר שקוסמים מסתמכים עליו תמיד. ביד הנשלחת לשיער יש משהו דרמטי, שעשוי למשוך תשומת לב אפילו מהצד השני של החדר. דרך אגב, רפלקס האוריינטציה פועל ברמה כה תת-הכרתית, עד שהוא ניכר אפילו בחולי תרדמת, כשעיניהם עוקבות אחר תנועה.
8. תלישת שיער - תלישת שיער מכוונת וחוזרת על עצמה נקראת טריכוטלומניה. כמו בכל ההתנהגויות החוזרות ונשנות, גם התנהגות זו עלולה להפוך לפתולוגית. תלישת שיער נצפית יותר בקרב ילדים או בקרב בני נעורים שחווים מצוקה, אבל לעיתים מזומנות רואים זאת גם במבוגרים. גברים נוטים למרוט שערות מגבותיהם, ואילו טווח התלישה בקרב נשים רחב יותר: ריסים, שיער הראש, גבות ושיער על הזרועות. זוהי תגובה של לחץ. אפילו ציפורים מורטות את נוצותיהן באופן דומה כשהן במצוקה כלשהי. תלישת השיער החוזרת ונשנית כמו טיק עצבני, ממריצה קצות עצבים שמשמשים כדבר מרגיע בדומה למוצץ. לרוע המזל, כשהתופעה נעשית חמורה, נדרשת התערבות רפואית.
9. הנהון בראש - במהלך שיחה משמש ההנהון לאישור, בדרך כלל קצוב, לכך שהאדם שומע ומקבל את המסר המועבר לו. באופן כללי, מנוד הראש החוזר על עצמו מאותת על הסכמה, פרט לאותם מצבים שההנהון מלווה בהידוק שפתיים - ועל כך ארחיב בהמשך, ומעיד על כך שיכול להיות שהאדם המקשיב חולק על הדובר.
10. הנהון שמהווה סתירה - לרוב אנו רואים זאת אצל ילדים קטנים, כמו למשל כאשר אב שואל ילדו, ״שברת את המנורה?״ והילד עונה, ״לא,״ אך בכל זאת מהנהן. התנהגות סותרת זו מסגירה את האמת. ראיתי זאת אצל ילדים, אצל בני נוער, ולעיתים אפילו בקרב מבוגרים. סימן לא מילולי זה במבוגרים עשוי לגלות תשובה כוזבת לפני שאנו מסוגלים לנסחה במילים.
11. ליטוף הראש - בעורף - כשאנחנו נבוכים או כשמתחולל בתוכנו מאבק נפשי, נמצא את עצמנו לעיתים קרובות מלטפים את עורפנו ביד אחת. ייתכן אפילו שנלטף את שערנו כלפי מטה כאשר אנו נאבקים למצוא תשובה. ליטוף הראש מרגיע הן בשל תחושת המישוש והן בשל החמימות שנוצרת. כמו רוב הנגיעות של יד בגוף, גם זו נחשבת להתנהגות מרגיעה שמפחיתה לחץ או חרדה.
12. גירוד בראש - גירוד בראש מרגיע אותנו כשיש לנו ספקות, או כשאנו מתוסכלים, לחוצים או מודאגים. רואים זאת אצל אנשים שמנסים להיזכר במידע, או כשהם נבוכים. זה מסביר מדוע לעיתים קרובות רואים מורים את תלמידיהם נוהגים כך כשהם שקועים במחשבה מול שאלה במבחן. כאשר זה קורה במהירות רבה, זה מסמל לחץ גבוה או דאגה רבה. זה יכול גם לסמן אדם שמתלבט באשר לצעד הבא שלו.
13. ליטוף הראש - מעבר לפעולת סידור השיער, יש אנשים שמלטפים את שערם בכף ידם כדי להרגיע את עצמם כשהם לחוצים או נתקלים בדילמה, או חושבים איך לענות על שאלה כלשהי. זה לא שונה מאוד מהאופן שבו מרגיעה אם את ילדה על ידי ליטוף ראשו. להתנהגות מרגיעה זו עשויה להיות השפעה מיידית של השראת שלווה. זאת ועוד, התנהגות זו עשויה לאותת על ספק או על מאבק פנימי, במיוחד אם הליטוף הוא על העורף.
14. גירוד ראש, שפשוף בטן - שפשוף הבטן והראש בעת ובעונה אחת מצביע על פקפוק או על תהייה. פעולה כפולה זו עשויה לסמן גם חוסר ביטחון או חוסר אמון. מרבית הפרימאטים1 נוהגים כך גם הם.
15. הסתתרות - הסתתרות היא שילוב האצבעות מאחורי הראש כשהמרפקים מופנים החוצה. תנועה זו נקראת התברדסות2, כי האדם נראה כמו נחש קוברה מתברדס - מה שגורם לאדם להיראות גדול יותר. זוהי הפגנת טריטוריאליות מצידנו, כשאנו חשים בנוח ובשליטה. כשאנחנו מתברדסים, אצבעותינו השלובות מאחורי הראש גם מרגיעות וגם מפייסות, ובו בזמן המרפקים המופנים החוצה משדרים ביטחון. לעיתים רחוקות בלבד ינקוט אדם מחווה זו כשבחדר נמצא מישהו במעמד גבוה משלו, ומרבית האנשים יפסיקו מייד את ההתברדסות, כשייכנס לחדר מישהו בעל השפעה ובעל עוצמה רבות יותר משלהם.
16. הנעה קהת חושים של יד אל הראש - כשאדם המום, שרוי בחוסר אמון מוחלט או קהה חושים, הוא יניע לפתע את שתי ידיו אל ראשו, כך שהן קרובות לאוזניים, אך לא נוגעות בהן, והמרפקים מזדקרים לפנים. התנהגות זו נמשכת כמה שניות, שבמהלכן מנסה האדם להבין מה קרה. תגובה פרימיטיבית זו של הגנה עצמית עשויה להתרחש בעקבות ״צעד שגוי״, כמו למשל מישהו שמתרסק על תיבת הדואר שלו עצמו, או שחקן כדורגל שרץ לעבר קו השער הלא נכון.
17. אצבעות שלובות על הקודקוד - מחווה זו, כשבדרך כלל כפות הידיים כלפי מטה, היא התנהגות מתבלטת, כי מצד אחד נועדה לכסות את הראש, אך מצד שני, לרוב פרושים המרפקים לרווחה לצדדים. אנו רואים זאת כשאדם מוצף רגשית, כשהוא במבוי סתום או במאבק בעקבות אסון שהתחולל, כמו אנשים שאיבדו רכוש לאחר הוריקן או לאחר טורנדו, או כשהעניינים אינם מתנהלים באופן הרצוי. שימו לב למצב המרפקים: כשהמצב מחמיר, הם נוטים להתקרב זה לזה מול הפנים באופן כמעט לא טבעי, כמו מלחציים. שימו לב גם ללחץ: ככל שהמצב גרוע יותר, כך גובר הלחץ של הידיים כלפי מטה. התנהגות זו שונה בתכלית מה״התברדסות״ המוזכרת לעיל, כשכפות הידיים ממוקמות על החלק האחורי של הראש, והאדם חש די בטוח. כאן הידיים נמצאות על החלק העליון של הראש, ואין ביטחון כלל, כי לרוב התנהגות זו באה לידי ביטוי בהקשר של אסון.
18. הרמת כובע מאווררת - כשאנשים נתונים בלחץ פתאומי, הם עשויים להרים לפתע את הכובע כדי לאוורר את ראשם. דבר זה נראה לרוב כשמקבלים בשורה רעה, תוך כדי ויכוח או בכל פעם שיש רגע סוער. דרך אגב, מנקודת מבט של בטיחות, דעו שבמצבים שבהם יש כעס רב - פעמים רבות ראיתי זאת בתאונות דרכים או באירועי מריבה בכביש - הסרת כובע, חולצה, משקפי שמש וכדומה באה לפני קטטה, אז היזהרו כשאתם עדים להתנהגות כזאת.
1 פרימאטים – סדרה במחלקת היונקים שכוללת מעל 200 סוגי קופים. המתרגמת
2 התברדסות – מלשון חבישת ברדס. המתרגמת
