“מלחמה, אמר ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת בראשית המאה העשרים, היא עניין חשוב מכדי להשאירה לגנרלים בלבד. אך בספר שכתב עם פרישתו מצה"ל, "הרהורים על צבא ובטחון" (הוצאת המכללה לביטחון לאומי, 2002), טען אלוף (מיל.) יעקב עמידרור שוודאי "שהיא חשובה מכדי שמי שאינו גנרל ינהל אותה, שכן הצבא הוא מקצוע הדורש לימוד, השתכללות וניסיון" (עמוד 51).
עמידרור עשה את עיקר שירותו הצבאי באמ"ן. ב-1966, כתב, התגייס "לצנחנים, לגדוד 202" (עמוד 7). הוא לחם במלחמת ששת הימים, השלים קורס קציני חי"ר ולמודיעין עבר רק בסוף 1969. בין היתר שימש כקמ"ן באוגדה 162 במלחמת יום הכיפורים, כקמ"ן פצ"ן וכרח"ט מחקר. את שירותו הצבאי סיים כמפקד המכללות הצבאיות.
הספר שיצא לאור לפני כעשרים שנים הוא אסופה של מאמריו, מכתביו והרצאותיו. בפרקיו השונים ניתח שורה של נושאים ובהם חשיבות המקצוע הצבאי, האופן שבו יש להפעיל את הכוח האווירי, הגדרת הניצחון במלחמה וההקפדה על מוסר לחימה.
המחבר הקדיש חלק ניכר מהספר למקצוע הצבאי, הגדרתו והאתגרים הגלומים בהפיכת אנשי הצבא (בדגש על מפקדים) למקצועיים בתחומם. זהו מקצוע, כתב, שמחייב את המפקדים להיות "בעלי יכולת ורצון ללמידה מתמדת, אומץ לב קרבי ומנהיגותי, יכולת הנעת אנשים, כושר עמידה בלחצים לאורך זמן רב ויכולת לקבל החלטות במצבים של אי-וודאות ובלבול" (עמוד 24).
בצה"ל, קבע, נוטים מפקדים ללמוד פחות ולהסתמך בעיקר על הניסיון שצברו במהלך שירותם. חסרונה של ההכשרה הצבאית ניכר ככל שמפקדים מתקדמים במסלולם הצבאי, וככל שהם נדרשים לקבל החלטות מורכבות שמחייבות "כוח הפשטה והבנה רחבה, בעוד ניסיונם בשטח תורם לכך מעט מאוד, אם בכלל" (עמוד 39).
"צבא שמפקדיו בורים בהיבט הידע הצבאי, ולכן חסרי בסיס תיאורטי, יתפקד פחות טוב כאשר מפקדים אלה יתקלו במצבים חדשים ויהיו זקוקים לידע זה כדי לחשוב על פתרונות ראויים, והרי זאת מהותה של המלחמה" (עמוד 39), קבע בצדק.
ראוי להזכיר כאן את המימרה הרווחת בחיל הנחתים האמריקני, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך (והכוונה היא לקורסי הכשרת מפקדים, לימודים אקדמאים ולימוד היסטוריה צבאית ותאוריות בתחומי הביטחון והאסטרטגיה) הוא התכוננות לבלתי ידוע.
הצבא, כתב, נוטה לאמץ את "מבחן התוצאה" במקום לימוד הכללים ויישומם תוך ביקורת. הדבר נובע מכך "שחוסר הסובלנות והסבלנות לטעויות הפך דומיננטי בצבא, בין השאר בהשראת התקשורת, ובגלל משקל יתר לחקירות מצ"ח ולתהליכי העמדה לדין, המחפשים את האשם ואת ראשו, ולא את הלקח ואת השיפור" (עמוד 42).
התוצאה, הסביר, היא "שמפקדים אינם יוזמים, אינם לוקחים סיכון, שהוא הכרח מבחינה מקצועית (והרי סיכון מקצועי מחושב עומד בבסיס כל "יוזמה" ו"תחבולה")" (עמוד 42). התרבות בצה"ל, הזהיר, "הופכת מתרבות, שבה מחפש המפקד סוסים דוהרים כדי לעצור אותם, על-פי דימויו של רב-אלוף משה דיין ז"ל, לתרבות שבבסיסה ההבנה ש"העיקר לא להיכשל", שפירושה לעשות את המינימום ההכרחי" (עמוד 42). קביעות אלו נותרו ברובן נכונות גם כעבור שני עשורים.
לכן, על הצבא לקיים מערכת הכשרה ולימוד שתביא את המפקדים "לאותו מבחן מלחמה, כשיש להם מטען אישי הנובע מניסיונם, ניסיון במה שהוא הכי דומה למלחמה – תרגילים קשים מסובכים ורצוי דו-צדדיים, ומחשבה קודמת מרובה על מצבים דומים, מחשבה שהתחדדה במשחקי מלחמה עם תרחישים ריאליים ודינמיים" (עמוד 43).
אחד הפרקים המעניינים בספר עסק באתגריו ותפקידיו של הכוח האווירי במלחמות המודרניות. באופן אמיץ וראוי להערכה עמידרור הביא בו דיון שניהל בשעתו עם תא"ל (לימים אלוף) עמוס ידלין, ראש מטה חיל האוויר דאז ולימים מחליפו בפיקוד על המכללות הצבאיות, במסגרתו הגיבו השניים זה לזה במאמרים. זהו ויכוח מקצועי מרתק (הגם שניכר שהשניים לא הצליחו תמיד לשמור בו על נימה עניינית) שלא תמיד מצוי במקומותינו.
עמידרור טען "שבלי חיבור טוב יותר בין יכולות חיל האוויר ליכולות היבשה נתקשה לנצח במלחמה. זאת אמנם מסקנה ברורה בכל העולם, אך היא עדיין לא הופנמה מספיק בצה"ל" (עמוד 121). חיל האוויר, כתב, "אינו מהווה "בונוס" במלחמה, אלא הוא מרכיב עיקרי וקובע, שאם יפעל נכון בשילוב עם חילות היבשה ולשם השגת אותה המטרה, יוכל להיות שותף קריטי בהכרעה" (עמוד 123).
מלחמת לבנון השנייה המחישה את צדקת דבריו. שם בלט הפער בין ההתקדמות הרבה שעשה חיל האוויר ביכולות תקיפה מדויקת, לבין היכולת שלו לתמוך ולסייע לקרב היבשתי, כמו גם לפגוע ברקטות קצרות הטווח.
ידלין, בעצמו טייס קרב שהשתתף בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק, השיב לעמידרור במאמר עוקב. לטענתו, "מי שיתייחס לכוח האווירי "כארטילריה מעופפת", כמייצרי עשן ורעש, יבזבז אותו "כקבלן שיפוצים" של מפקד חטיבה חסר ארטילריה" (עמוד 129). לדבריו, "כוח אווירי צריך להפעיל "ארכיטקט" ו"מנהל פרוייקטים". מי שידע להשתמש בכוח אוויר "כקבלן ראשי" של הרמטכ"ל וראש הממשלה, הוא שיפעל עלפי דוקטרינות עדכניות, הוא שיוכיח פעם נוספת (כמו ב - 1967 כמו ב - 1982 כמו ב - 1990 וכמו ב - 1999), שכוח אווירי הוא המפתח לכל ניצחון בעתיד" (עמוד 129).
השילוביות (Jointness) הבין זרועית חיונית, קבע. אך כמאמר גנרל דיוויד דפטולה מחיל האוויר האמריקני, שילוביות היא השימוש בכוחות הנכונים במקום הנכון בזמן הנכון, ולא השימוש בכל כוח, בכל מקום, בכל זמן.
בתגובה המליץ עמידרור לידלין להשתחרר מן הדוגמה של המלחמה שניהלה נאט"ו בקוסובו ב-1999, שנוהלה כמעט באופן מוחלט מן האוויר. צה"ל, קבע, מתמודד עם אתגר אחר לגמרי, "ואין כמעט שום דבר, מעבר לנושאים טכניים, שנכון להעתיק מקוסובו. לנסות וללמוד ממלחמה לא רלוונטית גרוע כמעט כמו לא ללמוד כלל" (עמוד 135).
לטענת עמידרור, "חיל האוויר ינוצל נכון יותר בהיבט תרומתו לניצחון או להשגת המטרה אם לא יאפשרו לו לפעול בכל המרחב הקשור למערכה היבשתית כגוף עצמאי, אלא יכוונו אותו בהתאם לצורכי הקרב היבשתי. כדי לעשות זאת נכון, חייבים לשנות את ההכשרה של קציני היבשה ומפקדי האוויר. ללא ידע רב של אנשי האוויר על מהותו של הקרב היבשתי ושל מפקדי היבשה על היכולות, החולשות ועל צורכי חיל האוויר לא ייכון הקרב המשולב, הרב זרועי, בו תורם חיל האוויר את חלקו למימוש התוכנית המבצעית ולהשגת יעדי המלחמה" (עמוד 135).
ואכן, כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה (בצה"ל לא פעם פועלים לפי הכלל שניסח צ'רצ'יל ובוחרים באופציה הנכונה אחריה שמיצו את כל הלא נכונות) עוברים המפקדים הקרביים מכלל הזרועות את אותה תוכנית הכשרה בפו"ם. בנוסף, בהנחיית הרמטכ"ל גבי אשכנזי, השתתפו טייסים כמשקיפים בתרגילים של כוחות היבשה במטרה לשפר את הבנתם בקרב היבשתי ולהדק את החיבור בין הזרועות.
במאמר הבא שפרסם ידלין הוא כפר בטענה שהובלעה במאמרו של עמידרור לפיה דמם של אנשי חיל האוויר "סמוק יותר", ויש להפעילם בזהירות רבה יותר מאשר את כוחות היבשה והים. לטענתו, הכוח האווירי "יקר ונדיר ולכן צריך ונכון להשתמש בו במקומות המכריעים של המלחמה. במקומות אלו, בהם נדרש להלום במרכזי הכובד של האויב, נשלם מחיר ככל שיידרש (כמו שספגנו במטס ההכרעה של ששת הימים), אך נשיג הישג בעל משמעות!" (עמוד 139).
ידלין גם טען במאמר שחיל האוויר השתתף בצורה נחרצת בלחימת היבשה במלחמה ב-1973. "35 גיחות סיוע ביצעתי אישית במלחמת יום כיפור לטובת כוחות הקרקע בתעלת סואץ. 17 מטוסים מהטייסת שלי בלבד נפגעו ונפלו ביום הכיפורים, בגיחות לטובת כוחות הקרקע" (עמוד 139), כתב. מנגד, צריך לומר ביושר שעיקר המיקוד של החיל במלחמה ההיא, בוודאי בכל האמור במערך מטוסי הקרב, לא היה הקרב היבשתי. להפך.
בנוסף, הזכיר ידלין שגם הרמטכ"ל בעת כתיבת המאמר, שאול מופז, "חולץ ב - 1973 במבצע נועז על-ידי מסוקי חיל האוויר ממבצע אותו ביצעו בלב מערך סורי" (עמוד 139). מופז, אז מפקד סיירת צנחנים, פיקד על שתי פשיטות (אחת מוצלחת ואחת לא) בעומק סוריה במטרה לארוב לכוחות משלוח עיראקיים. גם זו דוגמה שמוכיחה בדיוק את הנתק שעליו דיבר עמידרור, משום שלימים התברר שחיל האוויר לא תקף את השיירה העיראקית לאחר הפשיטה המוצלחת של מופז.
בסיכום מאמרו השני, כתב ידלין שאין להסתמך רק על כוח אווירי. ישנו, כתב, עדיין צורך "להגן על הגבולות ולשמור על קו המגע. כל מי שמנתח את הצורך למצוא אסטרטגיה חלופית לכיבוש שטח על-ידי כוח קרקעי, מבין מיד את החשיבות של כוח אווירי. אותו הכוח, שנטען נגדו שאיננו יכול "לתקוע את הדגל על מוצב האויב שנכבש", נשאר הכוח המשמעותי היחיד, כאשר תקיעת הדגל איננה רלוונטית יותר" (עמוד 141). במילים אחרות, טען, לכוח היבשתי אין באמת סיבה לעבור את הגבול ולהעביר את המלחמה לשטח האויב.
השאלה האם "תקיעת הדגל" נותרה רלוונטית המשיכה ללוות את צה"ל. המערכות והמבצעים שניהל צה"ל מאז פרסום הספר (ובכלל זה תקיפת הכור בסוריה ב-2007 והמערכה בין המלחמות) הוכיחו את חשיבותו הרבה הכוח האווירי. אך הישענות על האש לבדה תביא למערכות ממושכות חסרות הכרעה. שכן, האויב למד להסתגל אליה. לכן נדרש לצדו מאמץ האש כוח יבשתי יעיל, רלוונטי וכשיר שיתמרן לשטח האויב, יפגע בפעיליו ובמערכיו ויביא בעצם נוכחותו לקיצור משך המערכה. יתרה מכך, על הכרעת כוחו הצבאי של האויב ללא תמרון יבשתי אין מה לדבר.
הספר יצא בראשית האנתיפאדה השנייה. כמה מקביעותיו שם הופכות מהדהדות לאור מלחמת לבנון השנייה. להבנת עמידרור, השגת הניצחון במלחמה הכרחית לא רק בשל המובן מאליו, אלא משום שבלעדיו לא יהיה גם תהליך מדיני. באשר לשאלה מהו ניצחון, ביקש המחבר להתחיל ברצפת הייצור, בכוח הלוחם, ונתלה בקביעת הרמטכ"ל מופז, שקבע באופן ברור כי "בכל מפגש של אש וכוח בין צה"ל לבין הפלסטינים, צריך שייראה לעיני כל, כי המפגש הוכרע, באופן שאינו מותיר ספקות אצל אף אחד, יהודי, ערבי או אירופי" (עמוד 148).
עם זאת, כתב, "לפעמים, עדיף אולי לא להיכנס לפעולות כוחניות, אם זה לא הזמן המתאים או אם זה לא נוח מסיבה אחרת, אך ברגע שנכנסנו לפעולה, התוצאה צריכה להיות ברורה לחלוטין, ללא תירוצים, ללא הסברים" (עמוד 148). הבנה זו היתה חסרה מאוד בצה"ל במלחמת לבנון השנייה.
בלחימה, כתב עמידרור, "כל לחימה, אם בוודאי בעימות המזוין המתמשך, בו אנו מצויים, חשוב לזכור את חמשת המרכיבים הבאים: הכנה, דוגמא אישית, ניצול היתרון היחסי, תחבולה ולבסוף - נחישות: החובה "ללכת עד הסוף", לא מרפים באמצע" (עמוד 150). גם קביעה זו נותרה בתוקף.
רק אם יהיה צבר גדול של ניצחונות כאלו, בכל מפגש של כוחות צה"ל עם האויב, "יש, אולי, סיכוי שנגיע גם למשא ומתן המדיני. ללא הצבר שכזה, לא נגיע אליו" (עמוד 148).
הספר שכתב הוא מסמך מקיף ומאיר עיניים על מחשבה צבאית, ועל האופן שבו נכון לבנות ולהפעיל כוח צבאי במאה ה-21. חלק מתובנותיו רק הפכו עם השנים נכונות יותר, ועל חלקן (כמו הדיון על הכוח האווירי) עוד מתווכחים. אבל זה רק מלמד שהספר נשאר רלוונטי.”
