פרולוג


פּרֶס


לפני חודש
חלומות הם דברים משונים.
לפעמים קשה להבדיל בין האמת לבין מה שמתרחש כשאת נרדמת בלילה. למשל, עכשיו. כמה פעמים חלמתי לשכב עם פאקס דייוויס? כמה פעמים חלמתי על הפה שלו צמוד לפה שלי? על הלשון שלו חודרת וחוקרת, טועמת כל סנטימטר בי? על ידיו מושכות לי בשיער ונוגעות לי בשדיים מבעד לשמלה? כמה פעמים דמיינתי איך זה יהיה להרגיש את הזקפה שלו נלחצת לי אל פנים הירך, כשהוא מניע את האגן כנגד האגן שלי?
״שיט, צ'ייס. את פאקינג הורגת אותי.״
התשובה היא, מספר מביך של פעמים. מאות. אולי אפילו אלפים. לאורך שלוש וחצי השנים האחרונות, מאז שהגעתי לוולף הול כילדה מפוחדת וחסרת חברים בכיתה ט', דמיינתי את התמונה המפורטת הזאת אין־ספור פעמים. כל היבט ברגע הזה נוצר פעם אחר פעם, תוסרט בהתאם למצב הרוח שלי.
לפעמים פאקס מתוק. שבור ומלא צער. אל מקועקע עם ראש מגולח, שיורד על הברכיים ומתחנן שאסלח לו, מצטער על כל הטראומה והקושי שהוא והחברים שלו גרמו לי.
לפעמים הוא ממש הוא־עצמו. כועס, יהיר, מרוחק ומרוצה מעצמו. אין בו שום התנצלות כשהוא ככה. הוא מתפרץ אל החדר שלי, רוגז מבזיק בעיניו, תחושה של כעס אופפת אותו, מזהמת את החדר ודוחסת את העצבים שלי לכדור מהודק. הוא ניגש לעניין. בלי ברכות. בלי שיחה נימוסית. רק ארבע מילים שהופכות את העצמות שלי לנוזל תחת עורי.
על הברכיים, צ'ייס. עכשיו.
החוויה הנוכחית — שאני מתחילה לחשוד שאולי היא אפילו אמיתית — לא דומה לשום דבר שיצרתי בדמיון. קודם כול, אני שיכורה בטירוף. במקום בחדר החמים, הפרטי והמוגן שלי, אנחנו באמצע היער, עטופים בחשכה, בזמן שצלילי המסיבה שהוא והשותפים שלו עורכים מהדהדים אל תוך הלילה.
האנרכיסט מראיוט האוס רוכן אליי, מצמיד אותי לעץ שאליו הוא הדף אותי לפני עשר דקות, ונועץ את השיניים בצווארי כמו חיית פרא, כי זה מה שהוא.
״פאק. יש לך ריח מדהים,״ הוא נוהם.
המוח שלי מעורפל כל כך מכל הקוסמופוליטנים שדמיאנה דחפה לי קודם, ואני לא מצליחה לחשוב בהיגיון. לא שאי פעם יכולתי לחשוב בהיגיון ליד פאקס. אני מנסה לפענח את הריח המורכב שנודף ממנו, ריח מסחרר וממכר כל כך, אבל לא מצליחה אפילו להיזכר בשמות הדברים שאני מריחה. תמונה של אש מבזיקה בראשי, ועשן שחור מיתמר ממנה אל הלילה השחור והמכוכב שמעליי. דשא מכוסח, וגבעולי נענע שמתנועעים ברוח הקלה. ליים חתוך, ונסורת שצונחת על הרצפה בנגרייה.
הוא מסיר במהירות את התחפושת שלבשתי למסיבה. היא נופלת על אדמת היער, והחזייה שלי מייד אחריה. אני המומה כל כך, משותקת מרוב תדהמה, שאני לא עושה או אומרת שום דבר כשהוא מפשיט אותי גם מהתחתונים שלי, ומשאיר אותי עירומה לאור הירח.
לרגע אחד קצר, פאקס נשען לאחור ומתבונן בגופי. ״פאק. את פשוט —״ הוא מניד בראשו, עיניו טורפות את השדיים החשופים שלי, ואת הבטן, עוברות על האגן ויורדות על רגליי. אבל הוא לא מפסיק לבחון אותי עד שעיניו, שנראות כמו בריכות של מתכת נוזלית, נעצרות על השיער שלי.
״מדהימה,״ הוא אומר בהתנשמות, וכורך קווצת שיער ארוכה וגלית סביב אצבעותיו. ״כל כך יפֶה. כל כך... אדום.״
אף פעם לא ממש שנאתי את צבע השיער שלי, אבל רציתי לצבוע אותו אין־ספור פעמים. כשיש לך שיער ג'ינג'י את מתרגלת לספוג גילויי בריונות ממגוון רחב של אנשים, לא משנה באיזה גיל. אבל ברגע המסוים הזה, אני מאוהבת בשיער הגלי שלי ובגוון האדמוני החם והעשיר שלו. פאקס נראה מלא יראה לנוכח הצבע והאורך שלו, כאילו הוא מתקשה לדבר, וההערכה הברורה שלו כלפי מה שאחרים היו רואים בו פגם גורמת ללב שלי להלום מהר יותר.
פאק, אני ממש רוצה אותו.
אני רוצה אותו כל כך, שאני יכולה לטעום את זה. ונראה לי שגם הוא רוצה אותי. הוא לא יציב כשהוא רוכן אליי שוב ושואף את ריח השיער שלי. ״פאקינג שיט, צ'ייס.״ הוא מפנה את הפנים אל שקע צווארי. הפה שלו חם על עורי הבוער, והתחושה... אני מרגישה...
תנשמי.
תנשמי.
פאקינג תנשמי כבר!
שיט, נראה לי שאני עומדת להתעלף.
״את הורגת אותי,״ הוא גונח. פאקס דייוויס — אחד משלושת התלמידים היחידים שזוכים לגור בראיוט האוס — מנשק אותי כאילו החיים שלו תלויים בזה.
כל אחד ואחד מהבחורים של ראיוט האוס נהנה ממידה מסוימת של מוניטין בעייתי שעוקב אחריו לכל מקום. אין אדם אחד בעיירה הקטנה מאונטן לייקס בניו המפשייר שלא מכיר את השמות רֵן ג'קובי, פאקס דייוויס ודשיל לאבט הרביעי.
כל כך עשירים. כל כך פריווילגים. יהירים ואכזריים.
השם של פאקס צרוב בנשמה שלי כבר שלוש שנים. יש לי אובססיה אליו מהרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה, ועכשיו גופו העירום נצמד אליי, וזה פשוט לא נראה אמיתי.
אני כל כך שיכורה, שהעולם מיטלטל סביבי בטירוף כמו נדנדה. פאקס נשען על העץ, דואג שמשקל גופו לא ימחץ אותי, ואני נאחזת בו, רוצה אותו, זקוקה לו כמו שלא נזקקתי לשום דבר בכל החיים המזוינים שלי. אבל אני גם לא מצליחה להתגבר על הפאניקה.
זה לא קורה.
לא יכול להיות שזה קורה.
זה פאקס.
איך זה יכול להיות שהידיים שלו מלטפות ולשות לי את השדיים?
לא יכול להיות שהלשון שלו משאירה צריבה חמה לאורך עיקול הצוואר שלי.
לא יכול להיות שהזין החם שלו מחליק ברטיבות שבין ירכיי, מתחכך בדגדגן שלי בתחושה מסחררת, מפעיל מידה מושלמת של לחץ כל כך נעים...
אני גונחת כשהוא מתנועע כנגדי, שומטת את הראש לאחור על הגזע המחוספס של העץ.
זה באמת הוא. בעוד רגע הוא יהיה בתוכי — הבחור היחיד שאהבתי אי פעם יזיין אותי. הוא פולט נהמת כאב מאומצת, מניע עליי את האגן שוב, ושוב, ושוב, קצה הזקפה שלו מתקרב במידה מסוכנת לפתח הכוס שלי, ואני פולטת יללה שחלקה פחד וחלקה ציפייה.
אבל הוא מתרחק. מרחיק את עצמו ונע קדימה, חוזר על התנועה, משתפשף עליי, השיניים שלו מתחככות בעור שעל עצמות הבריח שלי, ואני לא מצליחה לנשום. אני נאבקת לשאוף, בולעת גמיעות קטנות מאוויר הלילה. איך אנשים עושים את זה? איך הם מעבדים את כל הרגשות האלה? את כל התחושות? את —
פאקס מחליק יד בינינו, מוצא את הדגדגן שלי, משפשף את הפקעת הרגישה והחלקה במעגל קטן ומושלם. ״פאק. את כל כך רטובה,״ הוא גונח. ״זאת תהיה תחושה מדהימה כשהזין שלי יהיה בתוכך.״
לא.
לא.
לא, לא, לא.
אוי, אלוהים.
ממש לא.
אני לא מסוגלת לעשות את זה.
ופשוט ככה...
תמיד הייתי גבוהה ביחס לבת. אבל אף פעם לא הייתי חזקה במיוחד. אין לי מושג איך אני מצליחה לדחוף ממני את תשעים הקילוגרמים של גופו השרירי של פאקס, שנמתח על פני מטר ותשעים סנטימטר.
פאקס נאנח, מועד לאחור, ואני קולטת כמה אני שתויה כשאני לא מצליחה אפילו להתמקד בתווי הפנים שלו. אני מצליחה לקלוט את הראש המגולח ואת קווי הדיו הברורים שמתפתלים על עורו. העיניים האפורות הבהירות שלו מבזיקות בגוון כסוף לאורו העמום של הירח. אבל פרט לזה הוא מעורפל. כתם מטושטש של שרירים שזופים ויפים.
הוא דומם כמו קבר.
״א — אני לא — לא יכולה —״ הגמגום לא חדש. אף פעם לא הייתי מסוגלת להוציא משפט ליד הבחור הזה, אבל הלילה אני מרגישה שאני חייבת לתקשר איתו. אפשר להגיד על פאקס הרבה דברים, אבל נחמד הוא לא. אם לא אמצא דרך להחליק את העניין, אני אשלם על רגע החולשה הזה לאורך שארית השנה עד לסיום הלימודים. הוא בחיים לא ירד מזה, וגם לא החברים שלו. עד מחר בבוקר אני אהפוך לבדיחה של התיכון.
בכלל לא רציתי לבוא למסיבה הטיפשית הזאת, אבל הרעיון שאראה את פאקס, שאהיה בתוך ראיוט האוס, שאסתובב שם ואראה איפה הוא חי... הייתי חלשה. לא יכולתי להתאפק, ועכשיו תראו לאיזה בוץ הכנסתי את עצמי.
״אני מצטערת. אני —״
פתאום השמלה השחורה הקצרצרה שפאקס קילף ממני שוב בידיו, והוא מושיט לי אותה. ״בלי לחץ. לא סססיפור.״ הקול שלו קשה, והוא מושך את המילים. הוא מתקרב אליי, והפה שלו נוטה בצורה ערמומית — זה חצי חיוך שנראה אמיתי מאוד ולגמרי לא מוטרד ממה שקרה כרגע. הוא ממצמץ. האישונים שלו מורחבים כל כך, שכבר כמעט אי אפשר לראות את הברק הכסוף בעיניו. נראה כאילו הוא מתבונן דרכי. כאילו הוא בקושי רואה אותי בכלל.
הבנה איומה ומטרידה שוטפת אותי. בניגוד למסיבה הקודמת בראיוט האוס, הפעם לא העבירו בין האורחים קערות ענקיות של חומרים נרקוטיים חשודים. אבל היה הרבה מאוד אלכוהול. ראיתי את פאקס שותה הרבה ממנו. ועשיתי כמוהו, לעזאזל. הוא נתן לי שני שוטים של ויסקי בעצמו. אני הרבה יותר שיכורה ממה שאני צריכה להיות, אבל פאקס מחוק לגמרי. הוא מתכופף, מנסה להרים את החולצה שלו ומאבד שיווי משקל. הוא כמעט מועד אל העלים שמכסים את הקרקע לרגלינו, ואני מזהה הזדמנות.
אני מנצלת אותה.
אני רצה.
ענפי עצים מצליפים בעורי החשוף. נעלי העקב שלי נעלמו מזמן. האדמה הקשה פוצעת את כפות רגליי. אני בקושי רואה שני מטרים קדימה, אבל אני לא עוצרת. אני דוהרת אל תוך הלילה בעיוורון, מתנשמת במאמץ, מניפה את האגרופים קדימה ואחורה, פולטת יללה בכל פעם שאני מעקמת את הקרסול, יודעת שאני מדממת. בסופו של דבר אני מועדת, גולשת במדרון באורך שלושה מטרים, נוחתת על התחת בערוץ עמוק, ואני עייפה וכאובה כל כך שאני שוכבת רגע בלי תנועה, נושפת בכוח ובוהה בחלקת שמיים קטנה שמציצה מבין צמרות העצים שמעליי.
״פרסלי מריה ויטון צ'ייס,״ אני לוחשת בקול רם. ״פאקינג הלך עלייך בענק.״
עובר זמן מה עד שאני מצליחה להסדיר את הנשימה. ועוד קצת זמן עד שאני משתחלת לתוך השמלה שאיכשהו היה לי מספיק שכל לאחוז בה בכוח כשברחתי. ועוד יותר זמן לטפס מתוך הערוץ שמתגלה כתעלה לצד הכביש המוביל אל התיכון. כשאני מגיעה לבסוף אל מדרגות הכניסה לוולף הול ונכנסת פנימה, השעה ארבע בבוקר.
החדר שלי נראה בדיוק כמו שהשארתי אותו — כמו אחרי הפגזה, עם בגדים ואיפור בכל מקום. עדות לכמה לחוצה הייתי כשהתכוננתי למסיבה וניסיתי להיראות טוב — אבל הבלגן יצטרך לחכות. אני מותשת מכדי להתמודד עם כל זה, אז אני מפלסת ברגליי דרך אל המיטה, מפילה את ערמות השמלות והחצאיות הקצרות על הרצפה, מתעלמת מהאדמה והדם שהתקשו על כפות רגליי וזוחלת מתחת לשמיכה.
הוא עדיין שם כשאני עוצמת את העיניים.
מנשק אותי.
נוגע בי.
מפשיט אותי.
הזין הקשה שלו בין רגליי.
כמעט בתוכי.
משתפשף על הדגדגן שלי.
כמעט.
כמעט.
כמעט.
פאק.
אני מחליקה את היד בין רגליי, מוצאת את הדגדגן ומחקה את התנועה המעגלית שבה פאקס שפשף אותו קודם. שיט, אני עדיין רטובה כל כך. אני מאיטה את הקצב, מושכת את הרגע, רועדת כנגד תחושת החום המתעצמת בבטני ובין ירכיי. כבר גמרתי אין־ספור פעמים בזמן שחשבתי על פאקס דייוויס, אבל הלילה זה שונה. זה לא חלום. זו לא פנטזיה. התמונות והתחושות שאני מריצה בראש לא דמיוניות. אלה זיכרונות, ולכן יש בהם הרבה יותר עוצמה.
השיא חזק כל כך שאני צועקת.
אין בתיכון אף אחד שישמע את השחרור שלי. כל הבנות האחרות מהקומה שלי עדיין במסיבה. החברות שלי, קארי ואלודי, בטח לא מבינות איפה אני.
כדאי שאכתוב לאחת מהן ואודיע שאני בסדר.
כדאי...
אני נרדמת כשהזרם החשמלי של האורגזמה מדגדג לי את העור, ופאקס דייוויס חודר שוב אל הלא מודע שלי — חלום וסיוט שמגולמים באדם אחד. רק בבוקר אני מגלה שמארה בנקרופט מתה.


1


פָּאקס


גבוהה.
רגליים בלתי נגמרות.
עור זהוב ושזוף.
מושלמת מכל בחינה.
ככה היא הייתה בבוקר. עכשיו, כשהיא מתייפחת על המזח והמסקרה השחורה נוזלת לה על הלחיים, היא כבר לא אלת הקיץ הזוהרת שהייתה לפני ששמתי עליה את הידיים. קוראים לה מרגריט, כמו פרח המרגנית. ובדיוק כמו הפרח, יש לה שם מפואר, אבל בסופו של דבר היא סתם עשב בר. ״אתה פאקינג משוגע!״ ההאשמה שלה מלאה במבטא צרפתי כבד. ״איזה מין בן אדם אתה? תצלול ותביא את זה!״
אני פולט צחוק קצר, דעתי מוסחת בגלל הנדנוד והטלטול של לוחות העץ מתחת לרגליי כשהמזח נע מעל המים.
בשעות היום, הים התיכון בגוון ירוק־כחלחל מהפנט, צלול ויפהפה עד שאין ברירה אלא לבהות בו. בלילה, המים האין־סופיים שחורים כמו פחם ונראים כמו כתם שמן. האורות מכפר הדייגים הקטנטן שלידו החלטתי לעגון את היאכטה מתמזגים כשפני הים משתנים. מקומיים יושבים שם, מריעים וצוחקים, מדברים בקולניות מעל מגשי קלמארי וברוסקטה, מתעלמים מהאמריקאי היהיר שמתווכח עם הבחורה הצרפתייה במרחק חמישה־עשר מטרים.
אני בוהה במרגריט ומתחרט על זה שפלירטטתי איתה כל כך בקאלווי. היא גרמה לי לעבוד קשה בשביל תשומת הלב שלה. בדרך כלל אני מתרחק מבחורות שמצפות ממני להילחם על הזמן שלהן, אבל היא נראתה מתוקה וקוקטית בבית הקפה. אוי, כמה המצב השתנה בשתים־עשרה השעות האחרונות.
״אני לא קופץ לתוך הנמל המזוין, בחושך, כדי להביא את הטלפון שאת זרקת למים. בכל מקרה הוא נדפק. נראה לי שהערב שלנו נגמר, מגי.״
הפנים שלה מקבלות גוון סגול מפחיד. ״אני רוצה את הטלפון שלי, אידיוט!״
יש אלף דרכים לטפל במצב הזה. אם דשיל היה כאן, הוא היה מצליח לחשוב לפחות על חמש גישות שונות כדי לפתור את הבעיה הזאת בצורה מהירה ויעילה. לצערה הרב של מרגריט, אני מכיר רק דרך אחת לטפל בעניין, וניסיון העבר לימד אותי שזו לא אסטרטגיה פופולרית במיוחד.
אני תוחב את הידיים בכיסים וחושק את הלסת. ״עלי לספינה, מגי. תהיי ילדה טובה ואני אחזיר אותך לחברות שלך תוך שעה.״
״אני נשבעת באלוהים.״ פאק, המבטא שלה עוד יותר סקסי כשהיא כועסת. ״אם לא תחזיר לי את הטלפון, אני אתקשר למשטרה.״
כןןןןן, זה איום סרק. היא לא מתקשרת למשטרה. התיק האדום הקטן והמגוחך שתלוי מהכתף השזופה שלה מפוצץ בקוק. אחר הצהריים, כשהיינו במרחק חמישה קילומטרים מהחוף בים הפתוח ובדיוק סיימתי לזיין לה את הצורה, מרגריט פתחה את אבזם הזהב הקטן שלו ועשתה שורה מהבטן המזוינת שלי. מאז היא לא הפסיקה לדחוף את החרא הזה לאף. זה לא שאני איזה ילד תמים. גם אני עשיתי קצת מהקוק שלה, אבל מרגריט כל כך מסטולה שהיא בטח עדיין מרחפת סביב הסטרטוספרה. אם היא תקרא למשטרה, ייקח לשוטרים חמש שניות להבין שהיא לקחה משהו, והם לא סובלים תיירים שמשתמשים בסמים באי היפה שלהם. גם לא תיירות צרפתיות. הם יעיפו אותה למעצר כל כך מהר, שהיא אפילו לא תספיק לשלוף את הטלפון המקושט ולהתקשר לאבא ש — טוב. היא בכלל לא תוכל לשלוף את הטלפון שלה. כרגע הוא נמצא שני מטרים מתחת למים, אבל אתם מבינים את הרעיון.
מרגריט מתנדנדת ונאחזת בעמוד עגינה כדי להתייצב כשהמזח נוטה מצד לצד. ״אני רצינית, פקסטון. אני נראית כאילו אני פאקינג צוחקת איתך?״
השפתיים שלי נמשכות מייד לאחור. חינכו אותי להיות מנומס. אין־ספור שעות וכמויות מטורפות של כסף הושקעו בעניין, בניסיון לצייד אותי בנימוס ״ראוי״. באירועים רשמיים, אני יודע לשחק את המשחק. לחייך כמו ילד טוב. לשמור על קור רוח. להקפיד לדבר בלשון נקייה. אבל אם מעצבנים אותי, אני מגיב כמו החיה הפראית והפרועה שאני באמת, מתחת לבגדים היקרים ולחינוך המושקע. אני חושף את השיניים. אני נוהם. אני פאקינג נושך. ״פאקס. ארבע אותיות. פ. א. ק. ס. לא קשה לזכור, מתוקה.״
״שלא תעז לקרוא לי ככה,״ פולטת מרגריט. ״אני לא המתוקה שלך. אני סתם מישהי שזיינת על יאכטה.״
בזה היא צודקת.
״תחזיר לי את הטלפון, חתיכת זין, אחרת אני אצרח.״
אני משלב את הזרועות על החזה. ״מה תצרחי?״
״שאתה מכאיב לי. שאתה מנסה לתקוף אותי. שהכרחת אותי להזדיין איתך.״
בחורה מסכנה. המוח שלה הוא בטח מקום אפל, אומלל ובודד.
אני מחייך חיוך מתוח ותפל. ״אני עומד במרחק שלושה מטרים ממך, עם הידיים בבתי השחי. אם תתחילי לצרוח שטויות כאלה, תכניסי את עצמך לבעיה.״
היא מצמצמת את עיניה וזוקרת את הסנטר בהתרסה. ״אתה מאיים עליי?״ היא מסננת. ״הדיבור שלך לא מוצא חן בעיניי, פקסטו —״
זין.
על.
הכלבה.
הזאת.
היא משחקת איתי, מנסה להתגרות בי בכוונה, ואני לא סובל חרא מהסוג הזה. היא רוצה לעשות את זה בדרך הקשה? בסדר. אני אתן לה את מה שהיא רוצה ויותר מזה.
הבחורה צווחת כשאני מסתער עליה, אוחז בה במותניים וזורק אותה על כתפי כמו שק תפוחי אדמה. היא דופקת לי על הגב באגרופים, דורשת שאוריד אותה. מיותר לציין שאני דוחה את הדרישות שלה, ומוסיף כמה מילים משלי.
״בשביל מישהי שלא יודעת אנגלית כל כך טוב, את בהחלט מכירה את כל הקללות.״ אני עובר את המטרים הספורים אל היאכטה בזמן שיא, לוקח סיכון מחושב וקופץ מהמזח אל הרציף של הקונטסה. מרגריט מייללת בתסכול ומנסה לנשוך לי את הזרוע. השיניים שלה מתחככות לי בשריר הזרוע, מזהירות מפני כוונותיה, ואני מטה אותה אל הסיפון מעבר לכתפי.
מרוב זעם היא חולצת את נעלי הבד שלה וזורקת אותן על הראש שלי. אבל היא זורקת גרוע, אז הן מחמיצות את הראש שלי ונופלות לתוך המים, בדיוק כמו שהטלפון שלה צלל לשם לפני רבע שעה. הייתי מצפה שהיא תלמד את הלקח, אבל מרגריט היפה עקשנית מדי. היא פולטת שאגת זעם ומנסה לקום על הרגליים. ומילת המפתח היא מנסה. היא כמו חיפושית שתקועה על הגב, מתפתלת ונאבקת להתהפך אבל לא מצליחה. אם היא הייתה עושה רק קוק, אולי היא הייתה מצליחה, אבל כשפגשתי אותה היא החזיקה ביד גם בקבוק וודקה. היא לגמה מהדבר הזה כאילו אלה מי קרח ביום קיץ חם. אני חייב להודות שהתרשמתי מההתמודדות שלה עם כל העניין אחרי שהורידה כל כך הרבה אלכוהול. מתברר שמיהרתי להתפעל. לשילוב בין האלכוהול לבין הסמים פשוט לקח קצת זמן להשפיע.
היא פאקינג גמורה.
בנינוחות מתורגלת היטב, אני מתיר את החבל שמחבר את הקונטסה אל המזח, דוחף אותו בידיי וחורק שיניים. אנחנו רק במרחק עשרים קילומטר מקאלווי. הרוח כבר נפסקה — האוויר עומד ואני מרגיש שאני נושם דבש — אבל זה לא סיפור. לקונטסה יש מנוע עוצמתי. אני אחזיר את הבחורה אל החברות השיכורות והמצחקקות שלה בעוד ארבעים דקות בערך. אבל אלוהים, אלה הולכות להיות ארבעים דקות של גיהינום צרוף.
״חתיכת... מניאק... בן... זונה!״ צועקת מרגריט. ״אני שונאת אותך. אני אספר לכל —״
רעש המנוע של הקונטסה מתגבר על הצעקות שלה. חלק ממני היה שמח להשאיר אותה על המזח בחושך, שיכורה ומסטולה, בלי שום דרך להתקשר לחברות שלה שיבואו לקחת אותה. שמונים אחוז ממני מרוצים לגמרי מהרעיון. אבל עשרים האחוזים הנוספים? אוף, החלק הזה בי לא מאפשר לדבר כזה לקרות. אין לי מושג מאיפה עשרים האחוזים האלה הגיעו. ובכל מקרה, זה ממש לא הזמן לנתח את המצפון שלי. השעה רק עשר בלילה. אם אני אזדרז להגיע לקאלווי, יהיה לי זמן לאכול ולשתות משהו לפני שהמסעדות יתחילו להיסגר. ואם יהיה לי מזל, אולי אפילו אמצא חברה חדשה, פחות שיכורה ופחות משוגעת, להעביר איתה את הלילה.
הקונטסה נוטה הצידה כשאני מוציא אותה מהנמל אל הים הפתוח. אחרי חמש־עשרה דקות, אני שומע את מרגריט רוכנת מעבר למעקה ומקיאה אל תוך המים. פאקינג שיט. אם היא לכלכה את דופן היאכטה בקיא, אני אתעצבן. החרא הזה יהיה אפוי לגמרי כשאני אתעורר מחר בבוקר, ככה שאני אצטרך לשטוף את זה בצינור לפני שאלך לישון. לא ככה התכוונתי לבלות הערב.
מערכות הניווט המעולות של הקונטסה מנווטות את היאכטה. החיה הזאת מתקדמת כל כך שהיא כמעט יכולה לעגון את עצמה, אבל אני נשאר לשבת מאחורי פאנל ההיגוי, מסרב לעלות אל החרטום ולבדוק מה שלום מרגריט. הבחורה פאקינג בת עשרים ואחת. מבוגרת ממני בשלוש שנים. היא כבר הייתה אמורה להיסגר על עצמה מזמן. אני לא מתכוון לטפל בה כאילו היא תינוקת. אין מצב מזוין.
לא עובר זמן רב עד שאנחנו מגיעים אל החוף. אני מסתכל על מרגריט שמושכת את עצמה אל המעקה כשאנחנו מגיעים אל המזח. היא אפילו לא מחכה שהקונטסה תגיע לעצירה לפני שהיא מטפסת מעבר למעקה וקופצת אל המזח היציב יותר. התיק הקטן והטיפשי שלה תלוי לה על הכתף. היא הולכת בקו די ישר כשהיא ממהרת להתרחק, יחפה, לעבר שורת הברים שבהם ראינו את החברות שלה בפעם האחרונה.
״אז ביי,״ אני ממלמל לעצמי כשאני מסתכל עליה הולכת. האם מעניין אותי בכלל שהיא לא מסתכלת אחורה אפילו פעם אחת כשהיא ממהרת לחזור לציוויליזציה? ממש לא. אני עדיין מזועזע מהרעיון שאנקה את הקיא שלה, ככה שאני שם זין. אחרי שאני מעגן את היאכטה ומאבטח אותה למקום, אני יורד אל המזח ובוחן את הנזק. זה לא נורא כמו שציפיתי. רק כמה נתזים כתומים בהירים של... רק אלוהים יודע מה הבחורה אכלה כדי להפיק את הצבע הזה. אני שופך דלי מים על צד היאכטה, שמח שלא אצטרך להסביר לרן למה הצעצוע האהוב על אבא שלו חולל בצורה כזאת. כי לא. הקונטסה לא שייכת לי. זה עצוב אבל נכון, וזאת גם הסיבה שמרגריט התחילה לצרוח עליי ליד כפר הדייגים. בשילוב העובדה שהיא גילתה שאני רק בן שמונה־עשרה, החדשות על כך שאני רק שואל את היאכטה המדהימה הזאת לא ממש שימחו את הבחורה.
זה לא משנה עכשיו. כאילו, הגעתי לקורסיקה כדי לחגוג, לזיין וליהנות. לא באתי הנה כדי לפגוש את אשתי המזוינת לעתיד. ואומנם היה נחמד לדחוף את הזין אל כל החורים המושלמים, ההדוקים, היפים והקטנים של מרגריט, אבל יש עוד הרבה נשים מושכות על האי הזה שרק מחכות שמישהו כמוני יגיע ויעוף עליהן.
אין לי שום כוונה לאכזב אותן.
אחרי שאני מוודא שהקונטסה מאובטחת ושיש לי את הדרכון והכסף שלי עליי, אני יוצא לצוד לי אוכל. אני צריך פחמימות, בירה טובה וגבינה, ואת הלחם הפריך המעולה הזה. זיתים, ועגבניות מיובשות, ו —
פאק!
כנראה הייתי צריך לשים לב באיזה כיוון מרגריט הלכה כשהיא עזבה את היאכטה. אני פונה בהצטלבות רחובות, בעקבות האף שלי, חולם בהקיץ על כל המעדנים המקומיים שאני הולך לטרוף, ובום. היא פאקינג יושבת שם, בוכה באמצע הרחוב המרוצף, המסקרה שלה נוטפת לה עד הסנטר. השיער שלה מבולגן. והיא מדברת בתנועות ידיים רחבות עם הבן זונה הכי גבוה ורחב ובעל החזות הכי מרושעת שראיתי בחיים שלי. הוא בטח מטר תשעים וחמש. בלי שום צוואר. וצלקת מכוערת ומשוננת מתחילה ברקה השמאלית שלו, יורדת אל הפה ומשם אל הסנטר — כזו שכל נבל בסרטי ג'יימס בונד היה גאה בה. הפנים שלו בצבע סגול בוהק מזוין, וכפות הידיים שלו מתהדקות לאגרופים. לא, לא אגרופים. הזרועות האדירות שלו נגמרות בפטישי בשר.
אני נסוג אחורה בזהירות, חוזר אל מעבר לפינה והגוף שלי מתכסה בזיעה קרה למרות הלחות הקורסיקאית הכבדה הלילה. זה היה פאקינג קרוב. אם הייתי נשאר שם עוד שנייה אחת, המניאק המטורף הזה היה מרים את המבט ורואה אותי — הבחור עם החזות האמריקאית, הראש המגולח והקעקועים — וזה היה הסוף. הייתי פאקינג מת.
אני שומע את הקול של רן בראשי כשאני חוזר בדרך שבה הגעתי, הולך בכיוון ההפוך ונעלם ברחוב צדדי אחר, צר יותר. הוא היה ברור מאוד לגבי דברים מהסוג הזה לפני שנתן לי את קוד האבטחה כדי לעלות אל היאכטה.
״תשרוט אותה? אני אפגע בך.
תשפוך קולה על המושבים? אני אפגע בך.
אם תארח בה יותר מארבעה אנשים ברגע נתון, אני אגלה. אני אדע, פאקס, ואני אפגע בך.
אם תעשה משהו שיגרום בעיות כשתהיה שם, אני... אפגע... בך. ברור?״
בכל נסיבות אחרות לא הייתי מודאג מהיתקלות קטנה עם בריון מקומי, אבל רן היה רציני כמו התקף לב כשהוא אמר לי את זה. אף פעם לא היה לו חוש הומור. הוא לא יראה את הצד המצחיק בעניין אם אני אתקשר ואבקש ממנו לשחרר אותי בערבות מכלא קורסיקאי. הוא ישאיר אותי להירקב שם רק כדי להבהיר את הנקודה. שלא לדבר על זה שרן נהיה הבנאדם הכי מוריד בעולם מאז שיש לו חברה. הוא מסורס. היא אומרת לו לקפוץ ורן לא רק שואל לאיזה גובה, אלא גם כמה פעמים ולמשך כמה זמן מזוין. הביצים של החבר שלי כבר לא תלויות לו בין הרגליים. הן מתנדנדות על מחזיק המפתחות של אלודי סטילווטר. זה מצב ממש מצער.
אני מוצא מקום לא עמוס מדי, ומה שחשוב יותר, הוא רחוק מספיק מהמרינה ככה שאני לא צריך לדאוג שמרגריט והחבר הענקי שלה ימצאו אותי בקרוב. לפי כל הטלוויזיות שתלויות על הקירות, המקום הוא בר ספורט, אבל הלילה כל המסכים מציגים את אותו ערוץ חדשות. הברמן, בחור גבוה עם עיניים כהות והתחלה של זקן, מהנהן אליי באדישות כשאני מתיישב ליד הבר ומסתכל בתפריט.
הוויכוח עם מרגריט אומנם השאיר אותי עם כאב ראש רצחני, אבל אחרי שזיינתי אותה בלי הפסקה במשך שלוש שעות על סיפון היאכטה, נשארתי גם עם תיאבון מטורף. אני מסוגל לאכול סוס בלי שום בעיה. התפריט המנוילן העצום מציע אוכל תיירים טיפוסי. הרבה המבורגרים. מטוגנים. אלוהים, הכול פאקינג מטוגן. הבטן שלי מקרקרת כשאני סורק את התפריט עד למטה, מחפש טאפאס או משהו טרי שהכינו בשבעים ושתיים השעות האחרונות, אבל מוצא רק מנות שבטח יצאו מהמקפיא בסמטה שמאחורי המסעדה.
״מה אפשר להציע לך?״ שואל קול במבטא אמריקאי. אני מרים את המבט והברמן עומד שם בגבה זקורה ובמבט שואל. אני מופתע שהוא לא קורסיקאי. עם העור השזוף והעיניים הכהות שלו, הוא נראה מקומי לגמרי.
״הא.״
הוא פולט צחוק גרוני עמוק. ״אני יודע. הפתעה! לוס אנג'לס מאז ולתמיד.״ חיוך שנראה כמעט ידידותי מתחיל להימתח על פניו. ״משהו נראה לך מפתה?״
האופן שבו הוא שואל את השאלה מגלה לי כמה דברים: הוא לא כועס בגלל העובדה שלקוח נכנס עשרים דקות לפני שהוא אמור ללכת הביתה. והוא לא יתנגד לקחת אותי הביתה יחד איתו.
זה מחמיא לי. אבל זה לא מעניין אותי. מבחינתי, אנשים יכולים להימשך לכל מי שבא להם. גברים. נשים. א־בינריים. דלתות. מנורות. חלליות מזוינות. קקטוסים, אם הם אמיצים או מוזרים מספיק. אני, לעומת זאת, נמשך לנשים, ואני בוחר לא לצאת מהקטגוריה הזאת.
והחיוך הידידותי? הוא רק מנסה להיות נחמד, אבל אני הרבה יותר בררן ביחס לחברים שלי מאשר ביחס לנשים שאני מזיין, ואני לא מבזבז אנרגיה על נחמדות כלפי אנשים שאני לא מכיר. ״אני אקח את ההמבורגר. מדיום. חמוצים. עגבנייה. בלי רוטב. מיונז בצד. ובירה פרוני.״
הבעת הפנים של הברמן מתקשחת כשהוא שומע את נימת הדיבור שלי. הוא קורא אותי בצורה ברורה, מה שאומר שהוא טוב בעבודה שלו. הוא בטח מקבל טיפים יפים. ברמן שקורא את הלקוח שלו כבר בשניות הראשונות מבין אם הוא צריך כתף לבכות עליה, מישהו שיביא לו שוטים בלי הפסקה, או מישהו שיכבד את המרחב שלו ויתרחק ממנו. או, במקרה הייחודי שלי, מישהו שיביא לו בירה והמבורגר ואז יזדיין לו מהפרצוף.
הוא נראה מאוכזב, ואומר באנחה, ״אני חייב לבדוק תעודה, אחי. יש לך את כל הקטע הסקסי בטירוף הזה, עם הראש המגולח והקעקועים, אבל אתה צעיר. ואני לא מתכוון לאבד את העבודה שלי בגלל פרצוף יפה.״
יפה?
שילך להזדיין.
זה לא היה מעצבן אותי כל כך אם לא הייתי שומע את זה כבר מיליון פעמים. הייתי מדגמן באירופה לאורך רוב הקיץ אם לא הייתי עונה על כמה קריטריונים? ברור שלא. בחורות היו נופלות מהרגליים באמצע הרחוב אם לא היה לי מראה מסוים? בחיים לא. אבל הבחור הזה הולך על חבל דק. אם הוא יסטה ממנו יותר מדי, הילד היפה הזה יעיף לו את השיניים במכת אגרוף.
אני נועץ בו מבט קפוא, מושיט יד אל הארנק ומוציא את רישיון הנהיגה שלי. הברמן לוקח אותו ומגחך לעצמו. ״ניו המפשייר, הא?״
״מדינה מסיבה.״
״לחיות חופשי או למות, נכון?״
אני רק נוהם.
הוא מחזיר לי את הרישיון. ״מה? אתה לא מופתע? רוב התיירים מתרשמים כשאני מדקלם את המוטו של המדינה שלהם.״
״הכישרונות שלך הם עניינך הפרטי, חבר.״
״בסדר. הבנתי אותך,״ הוא אומר במשיכת כתף ואז מתכופף להוציא את הבירה שלי מאחד המקררים שמתחת לבר שמאחוריו. הוא פותח את הפקק ומניח את בקבוק הפרוני על מפית מולי.
״היי, לא היה איזה בלגן בניו המפשייר בזמן האחרון? באיזו פנימייה פרטית יוקרתית? מצאו נערה מתה או משהו?״
אני נועץ בו מבט וחורק שיניים בכוח. איך זה שכולם יודעים על זה? לא חיבבתי את מארה בנקרופט כשהיא הייתה בחיים, והיא נהייתה מטרד עוד יותר גדול מאז שהגופה שלה צצה. נראה כאילו כל העולם ואשתו קראו עליה או ראו תמונות של הגופה שלה כשהעמיסו אותה על רכב הלוויות במאונטן לייקס. הדיווחים על המשפט נרגעו קצת עכשיו, כשהבחור שהרג את מארה הודה בהכול. אבל עדיף שידברו על האיש הזה כמה שפחות.
אני חושף שיניים אל הברמן ומצביע על הבירה. ״מה? בלי כוס?״ עכשיו אני סתם מתגרה בו. קשה לי להפסיק אחרי שאני מתחיל.
הוא נאנח. ״לא. אתה גבר אמיתי, מכוסה קעקועים, וגברים אמיתיים לא שותים בירה מכוס. נכון?״
אין לי מה להגיד על זה. אם הוא היה מציע לי כוס מההתחלה, הייתי מסרב בדיוק מהסיבה הזאת. אבא שלי היה עושה לי זעזוע מוח אם הוא היה תופס אותי שותה בירה מכוס אירופאית צרה ומהודרת. זאת אומרת, אם הוא לא היה מת.
אבל אני יודע בדיוק מי המניאק הזה היה.
שולחים אותי לבית ספר פרטי — חתיכת כוסית. אתה חושב שאתה טוב מדי בשבילנו עכשיו, הא?
אני מקבל ציון טוב — רוצה מדליה מזוינת, ילד? חתיכת חרא מפונק. אם אתה רוצה מדליה, תתגייס לצבא המזוין.
אני מעז לקוות או לחלום — נראה לך שאתה משהו מיוחד? אתה טיפש מדי בשביל לעשות משהו עם החיים שלך. כדאי שתפרוש בשיא, אידיוט. שלא תתאכזב.
מצחיק איך התסביכים שההורים הדפוקים שלנו יוצרים אצלנו נשארים הרבה אחרי שהתוקף שלהם עצמם פג. מעצבן אותי שהברמן הזין הזה מזהה את העניין אצלי. אני מחייך אליו חיוך מתוח ומאוד לא משועשע, והוא צוחק ומתרחק ממני.
הבירה נעלמת בשלוש לגימות ארוכות.
הייתי צריך להזמין שתיים.
הייתי שמח לקבל עוד אחת, אבל לא מתחשק לי לקרוא שוב לברמן הפאסיבי־אגרסיבי כל כך מהר, אז אני יושב ומתבשל, מסובב את הבקבוק הריק שוב ושוב, מסתכל עליו נופל, כמעט מתרסק על הרצפה, אבל תופס אותו בזמן.
בניו המפשייר, שני החברים היחידים שלי בעולם תקועים בתוך הבית שלנו שליד התיכון, עושים אלוהים יודע מה. האמת היא שהם רצו לבוא, אבל... לא. דאש היה מביא את קארי, רן היה מביא את אלודי, ואין מצב שהייתי מסכים לזה. קל יותר לצאת לטיולים כאלה לבד. בלי אף אחד שצריך לחשוב עליו, שיתפוס מקום, שיביע דעות או ירצה דברים. אני בטוח שהרבה אנשים היו אומללים בחופשה לבדם, אבל אני לא הייתי מוותר על —
אני תופס את הבקבוק בידיי וקופא כשהטלפון רוטט לי בכיס.
זאת לא הודעה. אותן אני מקבל די הרבה. כשנכנסת הודעה יש רק צפצוף אחד ארוך ומנומס. זה צפצוף הרבה יותר ארוך, תוקפני וממושך. כשהוא נפסק, הוא מייד מתחיל מחדש. מישהו מתקשר אליי.
למי יכולה להיות החוצפה ממש להתקשר אליי?
אני ממשיך לשחק עם הבקבוק ונותן לטלפון לצפצף. מה יותר דוחה מאשר לדבר עם מישהו בטלפון? אני לא מצליח לחשוב על משהו יותר גרוע. אבל המוח שלי נאבק לחזור למחשבות על טיולים לבד. הוא סבלני ושקט, מחכה לראות מה יקרה בהמשך. אני די משועשע כשהטלפון שלי מתחיל לצפצף שוב אחרי הפסקה קצרה. אני מוציא אותו מהכיס, מסתכל במספר ומקמט את המצח כשאני רואה את הקידומת. תשע אחת שבע? תשע אחת שבע? קידומת של אזור יוקרתי בניו יורק, אבל אני לא מכיר את שאר המספר. לא מצליח לזהות.
אני לוחץ על הכפתור הירוק ומצמיד את הטלפון לאוזן. ״כן?״
״ערב טוב. אפשר לדבר עם מר דייוויס בבקשה?״ שואל קול נעים של אישה.
מר דייוויס. אלוהים. מה אני, בן ארבעים ושמונה? ״מדבר.״
״אה, יופי. אני כל כך שמחה שתפסתי אותך, מר דייוויס —״
אני נרתע. ״פאקס. בבקשה.״
״אה. בסדר, פאקס. תודה. טוב, אני ממש שמחה שתפסתי אותך. ניסיתי למצוא אותך בתיכון, אבל אמרו לי שאתה בחו״ל בחופשת הסמסטר. אני מקווה שלא אכפת לך. קיבלתי את המספר שלך מהנהלת בית הספר, כי זה עניין דחוף.״
״סליחה, מי זאת?״
״אוי, אלוהים. אני מצטערת. הייתי מאבדת את הראש אם הוא לא היה מוברג לי לגוף. קוראים לי אלישה מוריגן. אני המטפלת העיקרית באימא שלך בסנט אוגוסטוס. הייתי מחכה עם השיחה עד הבוקר, אבל היה לה יום רע ורציתי לתת לך התראה ארוכה ככל האפשר לפני —״
הייתם פעם בתאונת דרכים? זה מוזר. יש רגע מסוים, בדיוק כשזה קורה ומתכת מתנגשת במתכת, שבו אתם מבינים שאתם בסכנה קשה ואמיתית, ושאתם לא יכולים לעשות שום דבר לגבי זה. אתם מתקיימים בתוך הרגע המוזר הזה, מתקשחים בהפתעה, חייבים פשוט לזוז! אבל אתם משותקים, מתבוננים בכל מה שקורה, תקועים במקום...
תנשום.
פשוט תנשום, חתיכת אידיוט.
כאב חד וממוקד מפלח לי את הראש, בדיוק בין העיניים. הוא כל כך חד ובלתי צפוי שאני חייב לצמצם את העיניים כדי להתמודד איתו. ״סליחה. מה? את ה... מה שלה?״
משתררת שתיקה בצד השני של הקו. ״המטפלת העיקרית שלה,״ האישה אומרת שוב. איך אמרנו שקוראים לה? אלישה?
״כן. אבל... סנט אוגוסטוס? אני לא מבין.״
״מרדית אושפזה בשבוע שעבר. רציתי להתקשר אליך אז, אבל אימא שלך היא אישה עקשנית ביותר. היא לא הייתה מוכנה לשמוע. עכשיו, כשהמצב שלה מחמיר —״
״רגע. תעצרי.״ אני מרים את היד כאילו היא פאקינג מסוגלת לראות אותי. ״רגע, רגע, רגע. רגע. המצב שלה? על מה את מדברת? איזה מצב?״
שוב משתררת דממה. אני שומע תקתוקים בקו. נראה לי שהשיחה התנתקה, אבל אז אלישה אומרת, ״אני מבינה.״ הנימה הקלילה והזורמת נעלמת מהקול שלה. עכשיו היא רצינית והקול שלה קשה. ״תצטרך לסלוח לי, מר דייוויס, אבל אימא שלך נשבעה שהיא סיפרה לך מה קורה. נראה שהיא שיקרה.״
אימא שלי? שיקרה? אני בהלם. אני יכול לספור על יד אחת את הפעמים שבהן מרדית דייוויס סיפרה לי את כל האמת. אני נושך את קצה הלשון עד שיש לי טעם של דם בפה. ״המצב שלה?״ אני שואל שוב.
״נכון. כן. זה לא תפקידי לספר לך את זה.״ אלישה משתעלת. או אולי היא נחנקת מהמידע שהיה אמור להגיע אליי מאימא שלי. ״אין שום דרך ממשית לרכך את המכה, אז אני פשוט אגיד את זה. אימא שלך נאבקת בסרטן בשמונת החודשים האחרונים.״
היא משתתקת, הדממה תלויה באוויר בינינו — ביני, באיזה בר בקורסיקה, לבינה, באיזה חדר סטרילי עם ריח אקונומיקה בניו יורק — רוטטת מרוב ציפייה נבוכה. היא מחכה להלם. לאימה. לדמעות. לסירוב להאמין ולהתמקחות.
לא.
אוי, אלוהים, לא.
זה לא נכון.
זה לא יכול להיות.
היא כל כך צעירה.
כל כך בריאה.
כל כך שומרת על עצמה.
למה דווקא היא?
היא כל כך טובה.
זה לא מגיע לה.
״איזה סוג?״ אני שואל.
״סליחה?״
״של סרטן. איזה סוג של סרטן?״
הברמן, שהיה בדרכו אליי וסימן על בקבוק הבירה הריק שלי, מסתובב והולך בכיוון ההפוך.
״לוקמיה. האבחנה שלה הייתה טובה בהתחלה, אבל עברנו גיהינום כשניסינו למצוא תורם מח עצם. ומאחר שאתה לא התאמ —״
אלישה קוטעת את עצמה. היא מקללת לעצמה בכעס.
כאב הראש שהלם לי מאחורי העיניים באופן מדוד, מתפשט כמו שרפה משתוללת, משתרש לי עמוק בתוך הראש ויורה הבזקי כאב אל העורף שלי. ״תסיימי... את... המשפט.״
״אלוהים,״ ממלמלת אלישה. ״היא אמרה לרופאים שנבדקת בבית החולים המקומי שלכם ושלא נמצאת מתאים.״
״וזה שכיח שאתם נותנים למטופלים שלכם לספר לכם חרא כזה בלי לבדוק אם זה נכון?״ וואו. כל כך עייף. בתוך הראש שלי, קולי גבוה ומלא זעם. כשהוא יוצא לי מהפה, הוא רגוע בצורה מזוויעה.
אלישה משמיעה תירוצים. מאכילה אותי התנצלויות. אני לא שומע כלום. אני יושב ליד הבר בדממה מוחלטת, הודף מעליי מבול של מחשבות לא קשורות. מעניין אם דאש חזר לאנגליה לחופשה. אלוהים, הנעליים האלה לא נוחות. איפה ההמבורגר שלי לעזאזל? אני חייב לעשות בדיקת עיניים כשאני חוזר הביתה. הראייה שלי לא אמורה להיות כל כך מטושטשת.
״אתה שומע אותי? אלה דווקא חדשות טובות. אם לא נבדקת עדיין, יש סיכוי שתוכל להתאים!״
אלישה המסכנה כל כך מתרגשת. היא הייתה כל כך עצובה ומיואשת כשעניתי לטלפון, אבל התקווה הפתאומית שלה תופסת אותי בגרון וגורמת לראש שלי להסתובב. ״אני לא עושה בדיקה.״ אני אומר את זה בשקט, אבל ההצהרה מזעזעת את החלונות ומנערת את האדמה מתחת לכיסא הבר הרעוע שלי. אני היחיד שמרגיש את ההדף.
האחות משמיעה צליל עמוק של בלבול. ״הא! מה? לא, מתוק, אתה חייב להיבדק.״
״אני בצד השני של העולם. אני מנסה ליהנות מהחופ —״
״לא,״ אלישה קוטעת אותי. ״אתה לא מבין. אימא שלך מאוד חולה. בקצב הזה, נשארו לה רק כמה שבועות. אם לא תחזור מייד לארצות הברית, תיבדק ותתחיל להתפלל שתתאים לתרומה, היא תמות. זה מה שאתה רוצה?״
משהו בוגדני מתפשט לי מתחת לצלעות — כפור שמזדחל על העצמות ומקפיא אותי עד למרכז הגוף. תפילו אותי עכשיו ואני אתרסק כמו זכוכית. ״זה לא עניין של מה שאני רוצה, אלישה. זה רק... פשוט לא אכפת לי.״
אני מסיים את השיחה, מניח את הטלפון על הבר ובוהה במסך. כוס זכוכית עם נוזל ענברי בגובה שני סנטימטרים מופיעה ליד המכשיר כשהאור שלו נכבה והמסך משחיר.
הברמן מפוקק את האצבעות. ״נשמע שאתה צריך משהו חזק יותר מבירה.״
מי אני שאתווכח איתו? הוא מקצוען. העבודה שלו היא לדעת מה אני צריך. אני מרוקן את הכוס בלגימה אחת ושופך את הטקילה לתוך הגרון. הצריבה של הנוזל מפשירה את קור המוות שנועץ אצבעות בקרביים שלי. היא שולפת אותי מהקבר, מהמוות שכמעט משתלט עליי בטרם עת.
״הכול בסדר, בן אדם? לא צותתי. פשוט שמעתי אותך אומר סרטן וראיתי את המבט בעיניים שלך, ו —״
אם לא הייתי כזה חרא, הייתי אומר לו שזה כלום. אבל התפקיד שלי הוא לא להקל על אנשים. כשאני מרים אליו את הראש, אני בוחן אותו במבטי והשפה שלי מתעקלת כלפי מעלה מעצמה. אני מכיר את ההבעה הזאת. היכרות אינטימית. דאש קורא לה ״פרצוף זוז או שתמות״. ״אני אקח את החשבון.״
הוא מניד בראשו. ״ההמבורגר שלך עוד לא יצא. בדרך כלל אנשים שמזמינים אוכל אוהבים לאכול אותו לפני שהם הולכים.״
״אתה רוצה שאני אשלם לפני שאני הולך או מה?״ כי אני אלך אם הוא לא יניח את החשבון מולי בתוך עשר שניות.
הברמן מניח את ידיו על המותניים. הוא שומט את הראש לרגע, פולט אנחה עמוקה, ואז מרים אליי את המבט. ״לא, עקשן מזדיין. אני לא רוצה שתשלם. קדימה. לך.״
״מה?״
״אתה לבן כמו קיר, אחי. אתה לא נראה טוב. פשוט תזיז את התחת בחזרה למלון ואל תדאג.״
פאקינג שיט, הבחור הזה חושב שאני ממש מוטרד מהחדשות שקיבלתי כרגע. איזו בדיחה. חתיכת אידיוט. אני קם ו —
וואו.
הראייה שלי מתערפלת בקצוות. אני נאחז בבר כדי להתייצב אבל זה לא עוזר. לאדמה יש רצון משלה. המצח של הברמן מתקמט ואני רואה דאגה בעיניו. ״בוא, אחי. תן לי לעזור לך.״ הוא מתחיל להקיף את הבר לכיווני, אבל אני נסוג אחורה ומתנגש בשולחן שניצב מאחוריי בניסיון להתרחק ממנו.
״אני בסדר. אני... בסדר. אני... רק צריך ל —״
איכשהו, אני מצליח להניע את הרגליים ולרוץ. אני יוצא אל הרחוב המרוצף שבו צלילי מוזיקה וצחוק נישאים באוויר הלילה. ציקדות מצרצרות בגבעות הקרובות. אני מועד בשכרות בכיוון שיוביל אותי בחזרה אל המרינה, אבל הולך לאיבוד ומבזבז עשרים דקות על הליכה בכיוון ההפוך לפני שאני מצליח למקם את עצמי ולהבין את הטעות.
אני מותש וחסר תחושה כשאני מגיע לרציף שבו השארתי את היאכטה.
הריח החריף של הכימיקלים השרופים ממלא לי את האף, מעלים את הריחות העשירים של בזיליקום, נענע ובשר מבושל שמילאו את האוויר כשיצאתי למצוא מסעדה. אני מתעלם מהסירחון. אני מתעלם גם מההמון שמתאסף על הרציף. אני אפילו לא שם לב לגופים שנדחקים אליי ולרעש הדיבורים המתעצם עד שאני חוזר אל עצמי פתאום ומבין שמשהו לא בסדר.
״היא תצלול לפני שנספיק להוציא אותה!״ קורא קול במבטא בריטי. ״פאק, ג'יימס, תחזור הנה, בשם אלוהים. אתה תהרוג את עצמך. מה נראה לך שאתה עושה?״
רק אז אני מתחיל לעכל את מה שקורה.
את הלהבות הכתומות המרצדות.
את העשן השחור שמיתמר אל השמיים.
את גוף הספינה החרוך, שמתנשא מעל המים בזווית משונה.
הקונטסה.
עולה באש.
שוקעת.
אני בוהה באילמות ביאכטה שקיבלתי בהשאלה מחבר שלי, זו שנשבעתי לא להעלות באש, כשהיא פולטת נהמה איומה שממלאת את האוויר, ואז קורסת, התורן שלה מתרסק על מזח הסופר־יאכטה שעוגנת לצידה.
״היי! פקסטון!״
לוקח לי רגע לאתר אותה. מרגריט, הצרפתייה הקטנה, החמודה וחובבת הקוק. היא יושבת על מעקה צבעוני במרחק חמישה מטרים ממני, מנדנדת את הרגליים ומלקקת גביע גלידה בשמחה. היא מחייכת כמו שדה כשהמבטים שלנו מצטלבים. ״מצטערת, פקסטון,״ היא צועקת. ״ראיתי כשזה התחיל. הייתי מתקשרת למכבי אש, אבל נראה לי שאיבדתי את הטלפון.״
אני לא מסוגל להתאפק.
אני פורץ בצחוק.
אני צוחק עד שאני מתקפל לשניים ומקיא אל המים השחורים של הים התיכון.