“בספר "אש כוחותינו" (ידיעות ספרים, 2022) שכתב אלוף (מיל.) עמי אילון, מפקד חיל הים וראש השב"כ לשעבר, ביחד עם אנתוני דיוויד, הוא ביקש להציג את גישתו כלפי הסכסוך הפלסטיני והמדיניות שישראל צריכה ליישם בכדי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. הניתוח של אילון את הסכסוך והפתרונות שהוא מציע אמנם מעניינים אך אני מודה שאותי עניין יותר החלק שבו תיאר את שירותו הצבאי. אילון, בנם של הורים ילידי רומניה שגדל בקיבוץ מעגן, התגייס לצה"ל בשנת 1963 והתנדב ליחידת הקומנדו הימי, היא שייטת 13. בספר תיאר בקצרה את מסלול ההכשרה שעברו הוא וחבריו בשייטת. "עברנו "חודשי גיהינום" של מאמץ גופני ונפשי, כשטמפרטורת הים בסערות החורף הופכת אותו לעינוי פסיכולוגי שנועד לסנן את אלה מאיתנו שאין בהם את "הנחישות וההתמדה" שנדרשת בתנאי קרב אמיתיים" (עמוד 55). מי ששרד "המשיך לחודשים נוספים של אימון מתקדם בלחימה יבשתית, ירי, צניחה, לוחמה ימית, תפעול סירות נפץ, טיפול בחומרי נפץ וחבלה. בהמשך עברנו חודשים ארוכים של צלילות לילה בים הפתוח ביום ובלילה, בנמל, כשאוניות ומדחפי הגוררות מסתובבים מעל לראשינו" (עמוד 55). רק החזקים ביותר, כתב, "שרדו את האימונים האלה, והנחושים ואולי המוזרים ביותר הגיעו אחרי שנתיים לטקס הסיום, שכמובן כלל טבילה לילית במימיו הקרים של מפרץ עתלית, לחרדתה של אמא ולקול צהלות הקהל ובכירי צה"ל" (עמוד 55).

אמנם התנדבתי לשייטת 13 בשביל האתגר והריגוש, אבל מלחמת ההתשה הבהירה לי לראשונה שהמשימות שלנו הן המשך ישיר של המלחמות שניהלו הורינו נגד המצור הבריטי, נגד מורדים ערבים, ונגד מדינות ערב" (עמוד 56), כתב. מלחמת ההתשה היתה כזו, ומבצע "בולמוס 6", הפשיטה על האי גרין בלילה שבין ה־19 ל־20 ביולי 1969, היתה אחד המבצעים הדרמטיים שבה. האי גרין היה מתחם מבוצר בקצה הדרומי של תעלת סואץ, שהוחזק בידי 80 ל־100 חיילים מצרים, ובהם חיילי קומנדו. "הדרך היחידה לגבור על כוח צבאי גדול ומיומן היתה להשתמש בגורם ההפתעה. עמדנו להרוויח ביושר את המוטו שלנו: "כעטלף המגיח בעלטה". התכוונו לנצל נקודת תורפה בביצורי האי. עם ההגעה בצלילה, והסרת ציוד הצלילה שתיעשה מתחת למים, נפלס את דרכנו לגג ביריות ונפנה את הצד הצפוני של המבצר כדי שלוחמי הסיירת יוכלו להגיע בסבירות לאזור שכבר נכבש" (עמוד 57).

הרמטכ"ל, בר־לב, אמר ללוחמי השייטת שאם התנגדות המצרים תהיה קשה מדי עליהם לסגת. "זה לא הזמן לנצח בכל מחיר" (עמוד 58), סיכם. אילון חלק עליו מכל וכל. לחייליו אמר "תשכחו מבר־לב. זה או אנחנו או הם" (עמוד 58). וכך היה. במהלך הקרב זיהה אילון עמדת שמירה ובה שני חיילי קומנדו מצריים. "צעקתי לזלי, "בוא אחריי!" והוא הצטרף אליי כשרצית יחף לעבר שני המצרים. הדק הקלצ’ניקוב היה חם למגע. לחיצה אחת, והמטרה הראשונית התנודדה לפנים ונפלה הצידה. זלי פגע בחזהו של הזקיף השני" (עמוד 60). אילון, שנפצע בקרב, עוטר על האומץ שהפגין בעיטור הגבורה. הכוח המשולב של השייטת וסיירת מטכ"ל, אף שספג 6 הרוגים ו־11 פצועים (בהם אילון) עמד במשימה והרג את מרבית החיילים המצרים באי.

ב־1979 מונה אילון למפקד שייטת 13. לפני כל מבצע, ציין, "בהרכב הלוחמים שיהיו בכוח, רציתי למצוא לוחמים קשוחים ונבונים, שלא יירתעו מלהסתער ולהרוג, אך גם ידעו לחדול את האש ולסגת עם השלמת המשימה, מבלי לנסות לירות אל כל מקור אש אקראי באזור. חיפשתי אנשים שידעו את מי להרוג" (עמוד 84). אבל לא פחות מכך, הדגיש, ביקש שהאנשים שייבחר ידעו את "מי אסור להרוג. כשיגיחו מהים בצבעי הסוואה, יסתננו לחצרות אחוריות, יטפסו במדרגות וייכנסו לבית דרך הדלת או יזרקו רימון דרך החלון, יראו לנגד עיניהם את המשימה כמטרה, ולא את הקרב וההרג" (עמוד 85). הזירה העיקרית היתה בלבנון בפעילות כנגד ארגוני המחבלים שפעלו מלב האוכלוסייה האזרחית. במבצע "מתח גבוה" ב־1980, סיפר, "בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל מהמוסד והשב"כ, פגענו בבסיס גרילה וחיסלנו 15 מחבלים לפני שעמדו לחצות את הגבול ולחסל אזרחים" (עמוד 85). הרמטכ"ל, רפול, העניק לשייטת בפיקוד אילון צל"ש על 22 פשיטות נגד המחבלים בלבנון.

לאילון יש סיפור חיים מרתק, והעובדה שניצל אותו בעיקר כדי שיאפשר לו לומר משהו עמוק על האופן שבו אנו חיים כאן, ולא בכדי לספר "עשיתי, ועשיתי ועשיתי" מרשימה. התוצאה היא ספר קריא מאוד שמציג גישה מדינית שפחות עוסקים בה וראוי לכל הפחות לנהל עליה דיון רציני.”