לא נשכח, נצא לרקוד”, לכאורה זהו משפט שמגלם דבר והיפוכו, הרי איך אפשר לצאת לרקוד, פיזית ומטאפורית, כשהעבר עדיין שותת בתודעה ותוסס בלבבות, ודומה כי השואה מעולם לא היתה נוכחת יותר בשיח התרבותי? אך הזמן בכל זאת עושה את שלו: עוד מחיצות ועכבות מוסרות, ומילים וסוגיות שבעבר אסור היה לדוש בהם, שוצפות את זרם הדם של השיח. הדור השלישי להיסטוריה, לטרגדיה, זה שעל כתפיו נועד המשא להעביר הלאה את הזיכרון, את הלקחים, את המורכבות - מתייחס לזה מעט אחרת. אבל לא מדובר במסר פשוט שאפשר לסכם בקלישאה כמו “החיים מממשיכים אחרי הכל”, אלא במסר של ידידות ונורמליות, מסר של הבנה ושל הפנמה מחודשת של העבר, שמפנה את עיקר כוחה אל העתיד, ורוצה וגם מייצרת עתיד חדש של יחסים, כמובן, גם ברמה המדינית והתרבותית, אבל בעיקר ברמה האישית, במפגשים הלא רשמיים בין ישראלים לגרמנים, ובפרויקטים תרבותיים משותפים. “לא נשכח, נצא לרקוד” היא אנתולוגיה חד פעמית וייחודית, המפגישה את מיטב הדור הצעיר של הספרות העברית החדשה, אל מול הדור הצעיר של הספרות הגרמנית החדשה, כשכל צד כותב על חוויותיו בארץ האחרת. התוצאה היא חוויה של התבוננות מעמיקה בארץ האחרת ומסע ספרותי יוצא דופן.