שתיקה מן המתים


"אבוד זה לא מקום. זו נשמה בשיתוק, המחכה להרגיש משהו."


אטיקוס


בישופ
בן עשר


"אני רוצה שתחשבו על חומה, חסינת כדורים. לא משנה כמה חזק נתקוף אותה או באיזה נשק נשתמש, היא לעולם לא תישבר."


רוב פסע הלוך ושוב מול שבעתנו. היינו קרובים כל חיינו, בקשרי משפחה או מבחירה, והם היו האחים שלי. בחרתי לדאוג להם, אך אף קרבה משפחתית לא יכלה לכפות עלינו את סוג האחווה שחלקנו, מה שהפך אותנו ל'המלכים' הקטלניים ביותר שאי פעם חיו. אבי אמר שבדורות הקודמים 'המלכים' תמיד נלחמו. הם נאבקו להסתדר, אך זה מעולם לא קרה, לפעמים בגלל בחורה ולפעמים פשוט בשל הבדלים גדולים מדי באופי. מעולם לא היה להם דור של 'מלכים' שזרם בצורה חלקה כמונו, אז היו להם תוכניות גדולות עבורנו.


"חומה?" נייט גיחך. "הבאת אותנו לכאן כדי ללמד אותנו על חומות?"


רוב נופף בידו בפיזור דעת והמשיך בצעדה הצבאית שלו לפנינו. "אני רוצה שתתחילו לבנות את החומה הזאת בראשים שלכם, אבל לפני שתעשו זאת, אני רוצה שתוודאו שיש שישה מושבים שם לידכם. לא שמונה, לא שניים. בדיוק שבעה בסך הכול."


הוא עצר והביט מטה עליי. לא הייתי ילד נמוך יחסית לילד בן עשר, אבל כשהבטתי ברוב באותם רגעים הרגשתי ממש גמד.


"אני רוצה שתתחיל לבנות את החומה הזאת היום. תעבוד על זה. אני מתכוון שממש תאמן את המוח שלך לבנות אותה, מפני שאני צריך שהחומה הזאת תהיה מוצקה. שתהיה בלתי אפשרית לכיבוש. אלה," רוב החווה סביב, "יהיו האנשים שעליהם תסמוך, ולא על אף אחד אחר."


"מה עם אבא שלי?" טענתי והסתכלתי על החבר'ה. כולם הסתכלו עליי במבטים שאמרו 'תסתום את הפה, לעזאזל'. רוב היה מפחיד, אבל לא נבהלתי בקלות.


"אפילו אבא שלך. הוא עבר את אותו הדבר כשהיה בגילך, וגם הבאים אחריך יעברו את אותו הדבר."


"מה, כאילו, אנחנו חייבים להביא ילדים לעולם?" האנטר עיקם את פניו.


"כן," התערב אבא שלי, מפציע מאחורי פינת הבקתה, לבוש באחת החליפות המשובחות שלו. "יהיו לכולכם ילדים יום אחד."


"לא, טוב לי ככה. אני לא רוצה ילדים." ידעתי בגיל צעיר מאוד שילדים לא קסמו לי, והטלתי ספק בכך שזה ישתנה בעתיד. תקראו לזה קללת 'הילד היחיד'.


"אני בטוח שתעשה ילדים. אני בטוח שלך ולחאליס יהיו ילדים עוד לפני שתהיה בן שש־עשרה," צחק איליי, אך אף אחד לא הצטרף אליו.


"לא. אני לא רוצה אותם."


אבא כרע מולי וחיפש את עיניי. "אתה תעשה ילדים, בן, ולמזלך, יש לי מישהי שמחכה לך."


הגבות שלי נצמדו זו לזו. "מה? מי?"


הוא הושיט יד לכיס הז'קט, שלף תצלום קטן וסובב אותו כדי להראות לי. זו הייתה ילדה, בערך בגילי או צעירה יותר. היה לה שיער גלי בצבע חום, לחיים שמנמנות, חיוך בהיר ועיניים כחולות. כמה נמשים היו מפוזרים על לחייה והיא החזיקה רובה ציד.


"הילדה הזאת."


"הילדה הזאת?" ברור שאבא הפסיק לקחת את התרופות שלו. הילדה הזאת לא נראתה משהו בכלל. ראיתי יפות ממנה בבית הספר שלי, אבל היה בה משהו מנוגד, חוסר איזון. והעיניים שלה... העיניים שלה חיסלו את המרחק בינינו, אפילו שהביטו בי מבעד לתמונה. "מי היא?"


אבא הסתכל הצידה מזווית עינו והבחין בחבר'ה האחרים שניסו לגנוב הצצה בתמונה. הוא קיפל ודחף אותה בחזרה לכיסו, יורה בכולם מבט מזהיר. "זו מישהי שתיכנס לחיים שלך בדיוק ברגע שבו תצטרך אותה."


"כמו גורל?" שאלתי. לא ממש ידעתי מה משמעות המילה, אבל שמעתי אותה נאמרת הרבה בקרב המבוגרים.


הוא צחק. "לא גורל. קארמה. קריאת ההשכמה שלך."


1
מדיסון


"מה, לעזאזל?!" התנשפתי וצעדתי לאחור עד שהתנגשתי בגוף קשה. הסתובבתי ועיניי נורו היישר אל בישופ.


חיפשתי אצלו תשובות נוספות, אבל כרגיל, הוא שמר על רגשותיו סגורים מאחורי חומה שככל הנראה נבנתה מכל האנשים שאת חייהם לקח. עיניו תמיד בחנו אותי בדקדקנות ויכלו לדלות ממני כל פרט תוך שניות, אבל הוא הסתיר ממני יותר מדי למשך זמן רב מדי.


עכשיו נלחמתי עם עצמי כדי להחליט אם אני סומכת עליו או לא. הטיתי את ראשי וסרקתי את תווי פניו בחיפוש אחר רמז כלשהו, אבל לא קיבלתי כלום. כתפיי התרפו בתבוסה.


לא סמכתי עליו יותר.


לא יכולתי לסמוך על אף אחד מהם. אימי, שהייתה למעשה אימי המאמצת, הייתה בחיים. היא לא ירתה בעצמה, וכל מה שהמוח שלי הצליח לחשוב היה: טוב, לעזאזל, הציקו לי כל השנים על כלום!


אבל זה יכול להיות קשור לעובדה שהיא דפקה את בישופ.


ואז נזכרתי מי עוד בדיוק חזרה מהמתים איתה. חאליס. שום דבר לא נראה לי הגיוני, כרגיל. גופי זמזם בתחושה כה עגומה, שהדבר היחיד שהרגשתי היה הרעד שבאצבעותיי והזיעה שעל כפות ידיי.


את לא תראי חולשה כרגע.


לאורך כל הגילויים שנפרשו הלילה ובין שפיכות הדמים יכולתי להרגיש את עצמי מחליקה שוב לאט אל האדישות, מאבדת קשר עם מה שקורה סביבי. האם זה אפשרי לעבור התמוטטות נפשית מפני שהאנשים סביבך משגעים אותך?


אם לא, נראה שעמדתי להיות הראשונה שזה יקרה לה.


הקטור הרים סיגר אל שפתיו, הדליק אותו ונשף ענן של ערפל. "מדיסון, הבן שלי לא הרג את חאליס. זה מה שגיליתי הלילה."


הסתובבתי אל בישופ. "חשבתי שאמרת לי שכן." נלחמתי להוסיף למשפט הזה 'בדיוק כמו שאמרת לי הרבה דברים'. סיננתי את המילה 'לי' כדי להדגיש עד כמה התעצבנתי מעוד אחד מהשקרים שלו.


"טוב, כל זה נהדר, אבל לא בגלל זה אני כאן." חאליס צעדה קדימה ועיניי חתכו אליה.


"שלא תתקרבי אליי." ואז הסתכלתי על אימי, שעליה התאבלתי במשך שנים. הבנתי שקרה הרבה בינה לבין אבא שכנראה לא ידעתי, אבל אפילו שהבטן שלי התפוצצה מחוסר אמון כשהבטתי בה, בטחתי באבי. על אף הכאוס שהוא העביר אותי, האמנתי שיש לו לב טוב, לפחות בכל הקשור אליי.


מצד שני, טעיתי לגבי החרא הזה בעבר, לכן לא הייתי בטוחה לגמרי.


הייתי המומה כל־כך שהיד שלי התחילה להתעוות ורגליי רעדו. כאב חד התחיל לחלחל לעצמותיי והוביל לברכיי, ואז לפתע הייתי על דרך החצץ, אבנים טבועות בבשר ברכיי ובכפות ידיי.


דמעות החלו לזלוג על פניי. בראייה ההיקפית שלי קלטתי את בישופ יורד לקרקע לצידי. זרועו נכרכה סביב גבי. קפאתי וכל צליל, כל דיבור סביבנו, נשמעו באוזניי כמו רעש לבן.


הגילויים, העולם הזה... הם שברו אותי לאט מרגע שנכנסתי לראשונה לאולם השיש של מכינת 'ריברסייד'. הפאר שצרח חמקמקות, שאג לעברי עכשיו. יכולתי להרגיש את המחשבות שלי רועדות כשהתחלתי להפסיד בקרב, לאט אבל בטוח. חשבתי שיש לי את אימא שלי, חשבתי שהיא תמיד תהיה לצידי, אפילו במותה, אבל התברר שלא היה לי דבר מלבד הבטחות ריקות שנמסרו על ידי מי שהייתה לא יותר מחיקוי זול של מה שאימא צריכה להיות.


הידיים, שהיו מהודקות סביב זרועותיי, החלו לנער אותי. בהיתי בבישופ, אבל לא היה לי מה לתת. פי נפתח ובראשי הייתי מוכנה לומר לו שייקח אותי מכל זה, שירחיק אותי מהמתחזים ומהזיופים, אבל... לא סמכתי עליו. דבר אחד היה ברור בכל הבלגן הזה. "אהבת אותה."


הוא הביט בעיניי בזהירות. "מה?"


"אהבת אותה." הפעם זה נשמע יותר כאילו אני מאשרת את זה לעצמי ופחות כמו שאלה כי עמוק בפנים ידעתי. הוא בטח הרגיש כלפיה משהו, אם הוא לא שם קץ לחייה כשהיה צריך.


"מדיסון."


קול מוכר האיר את מאגר הזיכרון שלי כאילו קופסת גפרורים מלאה בחומרי נפץ הועלתה באש, נסחף באוויר החצות הקפוא, מצליף על פצעים ישנים שנפתחו מחדש.


עיניי נעצמו בתגובה. "לא."


"מדיסון, יש..."


הצרתי את עיניי לעברה. סוף־סוף אזרתי מספיק אומץ כדי להתמודד עם המפלצת פנים אל פנים. לאט וברגליים רועדות נעמדתי על רגליי, ניערתי את האבק ממכנסיי ויישרתי את כתפיי.


שמעתי מכונית עוצרת מאחוריי, אבל התעלמתי ממנה כי כל המיקוד שלי היה נתון אליה. צעדתי קדימה וצפיתי בעיניה מביטות לכל הכיוונים בבהלה. היא כנראה לא הייתה בטוחה איך אגיב.


שקלתי להסתער עליה, אבל החלטתי שהלילה נשפך מספיק דם. אולי כל האחרים היו רגילים לראות סצנות כאלה גרפיות, אבל אני לא הייתי רגילה לזה.


היא נראתה אותו הדבר. ובכן, היא הייתה דומה מאוד למי שזכרתי, וזה הכעיס אותי עוד יותר. לא רציתי לחשוב על כך שבזמן שהתאבלתי על מותה, היא הייתה איפשהו וחיה חיים מפוארים.


עיניי מצאו את מפרק כף היד שלה. שעון זהב לבן היה מהודק סביבו. היא ענדה מספיק תכשיטים כדי לגרום לראפר פלייבור פלייב לקנא. כן, היא בהחלט חיה חיים יומרניים.


צחוק פרץ מגרוני לפני שהספקתי לעצור אותו. כעסתי על כולם, אבל בעיקר עליה. "את יודעת שביליתי את השניות האחרונות בתקווה שהסיבה שבגללה זייפת את המוות שלך, הסיבה שביליתי שנים באבל על מותך, בכיתי עלייך, הייתה מפני שהוחזקת בשבי איפשהו? כי איזו אימא תעשה את זה לבת שלה? אבל מתברר..." עיניי רפרפו בחזרה אל השעון שלה ואז נגררו בעצלתיים לאורך גופה, בוחנות את האופן שבו עליונית המשי שלה תלויה על זרועותיה הרזות ושרשראות הפנינים שלה קישטו את צווארה. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שפניה נראו רעננות ומאופרות במקצוענות. לא היה אייליינר שנמרח, לא היו עיניים שחורות ושקועות, חבורות או בשר מצולק. היא נראתה כמו עוד עקרת בית עשירה שבזבזה יותר מדי כסף על מותרות והעמידה פנים שאכפת לה. "מתברר שאת נוכלת, לא יותר מזה."


"מדיסון..."


היא פסעה קדימה, אבל משכתי את ידי הרחק ממנה כשהיא שלחה אליי את ידה. "אל תיגעי בי. אני לא רוצה לראות אותך או לדבר איתך."


"מדיסון!" קול רעם מאחוריי.


השתתקתי. כל המחשבות, כל התנועות שלי, שותקו על ידי הקול האדיר הזה. הסתובבתי ועיניי נחתו על אבי. "ידעת?"


הוא התבונן בי, ואפילו שלא הצלחתי להבחין היטב בהבעת פניו, פנסי המכוניות שסביבנו אפשרו לי הצצה קטנה אליהן.


הוא נשף. "בואי הביתה, אסביר שם."


"מדיסון..." ידו של בישופ עלתה אל ידי.


נרתעתי. "אל תיגע בי. וכל האחרים, תסתמו את הפה ותפסיקו להגיד את השם שלי!"


לסתו התהדקה והוא שמט את ידיו לצדדים. צעדתי צעד אחד בכל פעם כשניגשתי למכונית של אבא והחלקתי למושב הנוסע.


נייט נכנס למכונית מייד אחריי. "קיטי-קאט, רוצה לדבר?"


"לא." זה היה כל מה שיכולתי לומר. ייחלתי לכך שהייתי רק עוד נערה הורמונלית כמו כל האחרות, כזאת שנאבקת באקנה וחושבת איזו שמלה ללבוש לנשף, במקום לחיות בגיהינום הזה.


* * *


טרקתי את דלת הכניסה, התעלמתי מאבי ומנייט שעמדו במבואה והלכתי היישר אל המדרגות.


עליתי בהן שתיים בכל פעם כי רציתי להגיע כבר למפלט הבטוח שיספק לי חדר השינה שלי. הבועה שלי. היא אף פעם לא אכזבה אותי, גם אם ברגע זה לא אהבתי חלק מהאנשים שחיו איתי תחת אותה קורת גג.


הרגשתי כאילו מוחי מסתובב על גלגל ענק המופעל על ידי תחמוצת חנקן, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה על איך לפני הלילה הזה הכול התחיל להיות הגיוני. הדברים החליקו למקומם, אבל עכשיו כל החיים שלי ומה שחשבתי שידעתי שוב נגרס לחתיכות קטנטנות והחלקים נראו מנוגדים שוב.


כמו שקורה שוב ושוב בחיים שלי, בדיוק כשחשבתי שאספתי את כל החלקים והייתי מוכנה לחבר אותם בחזרה, הם הועפו מהיד שלי והתפזרו על פני האוקיינוס ​​השקט.


מישהו שם למעלה משתין על החיים שלי.


פתחתי את הברז במקלחת ועיניי ירדו אל ידיי. דם כהה וקרוש כיסה את עורי. החזה שלי התרומם ונפל בכבדות ובהלה החלה לחלחל אליי. נשמתי נשימה רועדת, נכנסתי למקלחת ונעמדתי מתחת למים הלוהטים, הצורבים, עם הבגדים והכול.


העברתי את כף ידי על פניי ודחפתי את שערי לאחור, צופה במים שנאגרו לרגליי הופכים לאט־לאט לאדומים. דמעות דקרו את זוויות עיניי וזלגו על פניי, מחליקות על לחיי.


התפשטתי בעצבנות, זורקת את הבגדים שלי לערמה ליד הכיור. עזרתי להרוג מישהו הלילה. לפתע חשתי בחילה וידי התעופפה מעלה וכיסתה את פי כדי שלא אקיא.


יצאתי במהירות מהמקלחת ורכנתי מעל האסלה בדיוק בזמן כדי לפרוק את תכולת בטני.


נייט נכנס לחדר האמבטיה בזמן שניגבתי את פי. הוא סגר את הדלת מאחוריו ונשען עליה, שם עליה רגל אחת. עברנו את שלב העירום המביך ברמה כזאת שאפילו לא הנדתי עפעף כשהוא נכנס. הוא כבר ראה אותי עירומה, הרבה יותר מכפי שכל אח צריך, חורג או לא.


"קיטי-קאט..."


"נייט, בבקשה." הרמתי את מי הפה, לגמתי מהם לגימה, גרגרתי אותם וירקתי בכיור. סגרתי את מכסה האסלה והתיישבתי. "עזרתי להרוג מישהו הלילה, החבר שלי שקרן ויש לו את הארון הדפוק של נרניה, רק שבמקום לעבור ולראות אריות ושטויות, נכנסתי לעבר אפל ומעורפל מלא בסודות, שאת כולם בבירור הוא מסתיר ממני. ואז יש את אימא שלי, שהיא לא באמת אימא שלי, אבל חשבתי שהיא אימא שלי כל חיי, אימא שחשבתי שירתה בעצמה, אבל בעצם היא עדיין בחיים, והיא גם שכבה עם מי שהוא בערך החבר שלי. החמצתי משהו? אה, כן, אני ונארי, לא מונטגומרי. כל החיים שלי הם שקר מזוין."


נייט התקרב ותפס בזרועי, ולפני שהספקתי למחות הוא החליק את ידו האחרת מתחת לירכי והרים אותי מהרצפה.


"תיכנסי למקלחת, קיטי-קאט."


לא יכולתי לשלוט בזה יותר. יבבות פרצו ודמעות זלגו על לחיי. זה לא היה בכי יפה. זה היה בכי מכוער, מהסוג שאנשים עושים מהם מימים.


נייט נהם, חיבק אותי אליו ואז נכנס אל מתחת לזרם המים איתי. "למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי דרך השיהוקים והרמתי את ראשי מהכתף שלו כדי להביט בעיניו. מים זרמו לתוך עיניי, אבל התעלמתי מהם כדי להביט בו, מפני שכשהייתי איתו, הרגשתי בבית.


עם נייט הרגשתי בבית, מה שלא הרגשתי בבית הארור הזה. ידעתי באותו רגע שאהיה בסדר בחיים. שאצליח לשרוד כל עוד הוא ואני נהיה ביחסים טובים. לעולם לא אוכל לאבד את נייט ולשרוד.


הוא חשב על איך עליו להשיב. "אני לא ככה עם כולם."


"רק איתי?" שאלתי, אפילו שידעתי את התשובה. כולם ידעו את התשובה לשאלה הזאת. נייט היה בררן לגבי מי שהוא הרשה לו להיכנס לחייו. הכול היה חלק מהקסם שלו. מצד שני, כל 'המלכים' היו כאלה, והתחלתי לחשוב שזה קשור למורשת שלהם.


"אני ככה רק איתך ועם..."


ידעתי שהוא עומד לומר טילי, אז הענקתי לו חיוך קטן כדי שלא יצטרך להגיד את שמה בקול רם. ידעתי שהוא אוהב אותי. פעם הוא אמר שהוא מאוהב בי, ולא הייתי בטוחה אם הוא עדיין הרגיש ככה, אבל ידעתי בלי צל של ספק שאם זה יגיע אי פעם למצב שבו הוא יצטרך להחליט בין שתינו, זו תהיה טילי.


היה להם משהו מיוחד. הם חלקו משהו, משהו שזיהיתי רק מפני שהרגשתי אותו הדבר כלפי בישופ. כשטילי נעלמה זה כאב לו באופן מייסר כל־כך, עד שהוא מעולם לא דיבר על זה. חלקנו את הקשר המשותף הזה, במובן מסוים.


"אני יודעת," לחשתי, התרחקתי ממנו מעט וטפחתי על זרועותיו הגדולות. "ואתה יכול להניח אותי עכשיו."


הוא נענה ושחרר אותי מחיבוקו. נכנסתי אל מתחת לזרם המים, לקחתי את בקבוק הסבון וסחטתי קצת לתוך היד שלי. "תוריד את אלה." משכתי ברצועת מכנסי הספורט שלו, אבל הוא עצר אותי.


עיניי נורו אל עיניו וצמרמורת הרעידה את עמוד השדרה שלי. עיניו התכהו, נראו חלשות ועצלניות ובכל זאת בוערות לגמרי, ואז הבנתי שאנחנו צריכים למתוח את הקו שוב.


"סליחה," מלמלתי. הסתובבתי וחפפתי את שערי בגבי אליו.


"את יודעת שאני רוצה אותך, מדיסון, אבל זה לעולם לא יקרה. עדיף שלא נבחן את הגבולות האלה ונישאר עם 'מה אם'."


"אני יודעת," לחשתי. הסתובבתי בחזרה ואספתי את שערי הארוך בפקעת. הושטתי יד אל הלחי שלו ואז הצמדתי בעדינות את שפתיי לשפתיו. זו הייתה אמורה להיות נשיקה מהסוג שאת נותנת לאהבה הראשונה שלך לפני שאת אומרת לו שלום, נשיקה לא מזיקה, מהוססת, חמה, רכה, נוחה, מוכרת, אבל היא הייתה לוהטת, חושנית, מינית.


נרתעתי כדי להביט בעיניו. הוא נאנק בכאב וידו לפתה את מפשעתו. "צאי מהמקלחת, קיטי-קאט, לפני שאזיין אותך חזק כל־כך, שאת תקראי לי בישופ."


המשפט הזה היה אפקטיבי. הוא פעל עליי כמו דלי קרח שהתנפץ על ראשי. יצאתי מהמקלחת, לבשתי על גופי את חלוק המשי שלי וצחצחתי את שיניי. בגדיי הרטובים והמטונפים בדם משכו את תשומת ליבי כשהגעתי לדלת. "מה יקרה לגופה?"


דלתות המקלחת נפתחו ונייט יצא במלוא תהילתו העירומה. הוא הביט בבגדים ואז בעיניי.


"זה יטופל, וכך גם אלה. אני אקח אותם. לעולם לא תצטרכי להסתכל על החרא הזה שוב."


הטון שלו היה קליל, כאילו הוא מדבר על כדורסל או על הבחורה שאיתה שכב בסוף השבוע האחרון. "אתה מדבר כאילו אתה עושה את זה מדי לילה."


"אני עושה את זה מספיק."


זה כל מה שהוא אמר. פתחתי את הדלת המובילה לחדר שלי ומשם הלכתי היישר למיטה.


הרמתי את השמיכה והחלקתי לתוך המיטה, שואפת את ריחות הלימון והלבנדר שהדיפו המצעים.


סובבתי את ראשי לעבר דלת המרפסת ונעצתי את עיניי בכוכבים שנצנצו בשמיים האפלים. הייתי עדה ליותר מדי דברים הלילה, דברים שלא יכולתי להסביר, דברים שלא הייתי בטוחה שרציתי לקבל עבורם הסבר, אבל לא יכולתי להתחבא או לברוח מהעובדה שהכול היה שם מולי, בהיר כמו הכוכבים.


עזרתי להרוג מישהו הלילה, ואפילו שהנשמה שלי אולי הלכה רחוק מדי מכדי להציל אותה עכשיו, מחר יהיה יום חדש ולא אזיל עוד דמעה אחת על הלילה הזה.