"שבוי, מה שמך?"


"מאחר שחיי עומדים להסתיים מחר בהנץ החמה אין טעם יותר להסתירו. פארקר אדרסון."


"מה דרגתך?"


"דרגה מעט נמוכה כי קצינים הם יקרים מכדי לסכן בעסקי ריגול. אני סמל."


"באיזו יחידה?"


"עליך לסלוח לי, תשובתי עלולה להעניק לך מושג מי הן היחידות שמולך. מידע כזה הוטל עליי להשיג בנוגע לכוחותיך ולא הוטל עליי למסור לך."


"אינך חסר הומור."


אם יש לך סבלנות לחכות למחר תוכל למצוא אותי משעמם למדי."


"איך אתה יודע שתמות מחר בבוקר?"


"זהו הנוהג לגבי מרגלים הנתפסים בלילה. זו אחת מהתובנות של המקצוע."


הגנרל, שעד כה התעלם ממעטה המכובדות הראוי לקצין דרומי בכיר ומפורסם, הרשה לעצמו לחייך. אבל אף אחד הנתון בשליטתו ושאינו זוכה לאהדתו לא היה יכול לשאוב איזה סימן חיובי משביעות הרצון שגילה. לא היה זה חיוך לבבי או מתמשך. הוא לא הקרין על אלו שנחשפו אליו — לא על המרגל שגרם לכך או על השומר החמוש שהביא אותו לאוהל, ועתה ניצב במרחק קצר, מביט בשבוי לאורו הצהוב של הנר הדולק. לא היה זה מתפקידו של הלוחם לחייך, הוא תופקד למען מטרה אחרת. השיחה, שהייתה למעשה משפט בגין עבירה שדינה מוות, חודשה.


"אם כך, אתה מודה שהינך מרגל — חדרת למחנה שלי בתחפושת של חייל דרומי כדי להשיג באופן חשאי מידע על סדר הכוחות וההיערכות של כוחותיי."


"בעיקר מידע על מספרם כי על אודות ההיערכות שלהם כבר ידעתי, היא די ירודה."


***


שביעות רצונו של הגנרל שוב גדלה: הזקיף, מכיר בחשיבות משימתו, הקשיח מבטו והזדקף עוד יותר. המרגל המשיך באופן רשלני לסובב סביב אצבעו את כובעו האפור וסקר לאיטו את סביבתו. סביבה פשוטה למדי. היה זה אוהל רגיל לחלוטין, גודלו שמונה על עשרה רגל, האוהל הואר באמצעות נר חלב שהיה תקוע בתוך קת של כידון אשר היה נעוץ בשולחן מעץ אלון והגנרל ישוב אליו. הוא היה עסוק בכתיבה וכנראה שכח את האורח הנמצא באוהל בעל כורחו. שטיח בד ישן כיסה את רצפת העפר, ארגז עור ישן, כיסא שני וערמת שמיכות השלימו את תכולת האוהל. בפיקוד של גנרל קלאברינג ניכרה פשטות דרומית, וצמצום רב אפיין את המקום. על מסמר גדול שהיה תקוע בעמוד האוהל המרכזי היה תלוי נדן חרב ובו חרב ארוכה, אקדח תקוע בתוך נרתיק, ובאופן אבסורדי גם סכין בּוֹאי ארוכת להב.[1] סכין זו כלל לא הייתה חלק מציוד צבאי סטנדרטי והגנרל נהג לספר שמדובר במתנה שקיבל בעת שלום כאשר היה עדיין אזרח.


היה זה לילה סוער. גשם הזלעפות החליק על גבי היריעות ונשמע כקול תופים המוכר היטב לשוכני אוהלים. הרוחות העזות שרקו והכו והמבנה החלש רעד, נע ונמתח בין היתדות והחבלים.


הגנרל סיים כתיבתו, קיפל את חצי עמוד הנייר ואמר לזקיף השומר על אדרסון: "הנה לך, קח הנייר לשליש הראשי וחזור."


"מה עם השבוי, גנרל?" אמר החייל בהצדיעו תוך כדי שליחת מבט לעבר ביש המזל.


"עשה את שאני פוקד עליך," אמר הגנרל בקצרה.


החייל לקח את הנייר, התכופף ויצא מהאוהל. גנרל קלאברינג הפנה את פניו החטובות לכיוון המרגל הצפוני ואמר: "זהו לילה רע."


"עבורי זה נכון," השיב.


"היכול אתה לנחש מה כתבתי?"


"אני מעז לומר שמדובר בדבר מה השווה קריאה. וייתכן — מתוך גאווה אני מעז לומר — שאני מוזכר במכתבך."


"כן, זהו מזכר להכנת פקודה שתוקרא לחיילים בצפירת ההשכמה בנוגע להוצאתך להורג. כמו כן הנחיות מספר לקצין המשטרה הצבאית בהכנת פרטי האירוע."


"אני מקווה, גנרל, שהמפגן ייערך בצורה אינטליגנטית מאחר שאני עצמי אהיה נוכח בו."


"האם ישנם אילו סידורים משלך שהיית רוצה לערוך? האם למשל היית רוצה לראות כומר?"


"אין ביכולתי להבטיח לעצמי מנוחה ארוכה יותר על ידי קיצור מנוחתו."


"אלוהים, בן אדם! האם אתה מתכונן למות כשרק דברי לצון על שפתיך? אינך מבין שמדובר כאן בעניין רציני?"


"איך אוכל לדעת זאת? אף פעם בחיי לא הייתי מת. שמעתי שמוות הוא עניין רציני אבל אף פעם לא מפיהם של אלו שהתנסו בו."


***


הגנרל החריש לרגע: האיש הזה עניין אותו או שעשע אותו — טיפוס שאף פעם לא נתקל בכמותו.


"מוות," הוא אמר. "הוא לפחות אובדן — איבוד השמחה שיש לנו וההזדמנויות לשמחות נוספות."


"אבדה אשר איננו יכולים להיות מודעים לה אפשר להתייחס אליה בקור רוח ואי לכך כצפוי ללא חשש. ודאי שמת לב, גנרל, כי כל המתים שאותם פיזרת לאורך מסלולך אינם מראים סמני חרטה."


"אם מצב של מוות איננו מצב חרטה, אבל הגעה למצב זה — כלומר פעולת המיתה — הוא בבירור מצב גרוע עבור מי שטרם איבד את כוח הרגש."


"אין ספק שכאב הוא מצב לא נעים. אין פעם שאינני סובל פחות או יותר אי־נוחות ממנו. אך מי שחייו ארוכים יותר נחשף אליו יותר. הדבר הנקרא מוות הוא למעשה הכאב האחרון — אין באמת מצב של מוות. אם למשל לצורך הדוגמה אני אנסה לברוח, אתה תרים את האקדח שאותו אתה מסתיר באדיבותך בין ברכיך, ואז..."


***


לשמע הדברים הגנרל הסמיק כמו נערה צעירה, לאחר מכן חייך קלות וחשף את שיניו המבהיקות. הוא הטה קלות את ראשו המחוטב ולא אמר דבר. המרגל המשיך ואמר: "אתה יורה ובטני סופגת עצם שלא בלעתי. אני נופל אבל אינני מת. אחרי חצי שעה של כאבי תופת אני מת. אבל בכל שנייה נתונה של אותה חצי שעה אני חי או מת. אין כאן שום תקופת מעבר.


כאשר מחר בבוקר איתלה המצב יהיה דומה: כאשר אהיה בהכרה אהיה בחיים וכאשר אהיה מת אהיה חסר הכרה. נראה שהטבע הכריע את העניין לפי האינטרסים שלי — כפי שאני הייתי מחליט בעצמי. זה פשוט מאוד," הוא חייך הוסיף, "כך שנראה שכלל לא כדאי להיתלות."


לאחר סיום הערותיו השתררה שתיקה ארוכה. הגנרל ישב חסר תנועה, הביט היישר אל פני השבוי אך כפי הנראה מבלי שבכלל שם לב לדבריו. נוצר הרושם כאילו בעיניו הוא שומר על השבוי ובאותה עת נודדות מחשבותיו לנושאים אחרים. לבסוף שאף שאיפה עמוקה, רעד חלף בגופו כאילו התעורר מחלום בלהות ואמר בקול כמעט בלתי נשמע: "מוות הוא דבר איום!" — כך אמר האחראי למותם של כה רבים.


"המוות היה איום עבור אבותינו הפראיים," אמר המרגל ברצינות תהומית, "מאחר שלא הייתה להם מספיק תבונה לדעת להבחין בין הכרה ובין הביטויים הגשמיים של הרעיון — כמו איזו רמה נמוכה יותר של אינטליגנציה, כמו לשל זו של הקוף שלא ידע לדמיין בית ללא דיירים, וכאשר יבחין בבקתה הרוסה הוא לא יוכל לדמיין דיירים סובלים. עבורנו זה איום כי ירשנו את הנטייה לחשוב שכך הם הדברים. נשענים על תאוריות פרועות והדורות של עולם אחר — כמו למשל שמות של מקומות גורמים להתפתחות אגדות המסבירות אותן ולפיתוח תאוריות משוללות יסוד להצדיק אותן. אתה יכול לתלות אותי, גנרל, אבל במעשה זה יסתיים כוח הרוע שלך, אינך יכול לגזור עליי להגיע לגן עדן."


***


נראה היה שהגנרל כלל לא שמע. דברי המרגל רק הפנו את מחשבותיו לאפיק לא מוכר. באפיק זה נעו מחשבותיו באופן חופשי והוליכו למסקנות משלהן. הסערה בחוץ פסקה ונראה היה שמשהו מהשקט של הלילה נגע במחשבותיו והעניק להן מעין נגיעה קלה של אימה מהעל־טבעי. ייתכן שהיה מרכיב של העל־טבעי עת אמר: "אני לא הייתי רוצה למות. לא הלילה."


דבריו הופרעו — אם באמת הייתה כוונתו להמשיך לדבר — על ידי כניסת אחד מקציני המטה שלו, סא"ל הַסטֶרליק, קצין המשטרה הצבאית. זה העיר אותו ממחשבותיו, מראהו המנותק חלף מפניו.


"קפטן," הוא קרא בהתייחסותו להצדעת הקצין, "האיש הזה הוא מרגל צפוני שנתפס בין כוחותינו כשעל גופו מסמכים מרשיעים. הוא הודה באשמה. מה מזג האוויר?"


"הסערה חלפה, אדוני, והירח מאיר."


"טוב. אסוף טור של חיילים, הובל אותו למגרש המסדרים והוצא אותו להורג בירייה."


***


זעקה חדה נשמעה מבין שפתותי המרגל. הוא זרק עצמו קדימה, הבליט את גרונו, פקח את עיניו לרווחה וקפץ את אגרופיו.


"אלוהים!" זעק בקול צרוד, כמעט בלתי מובן: "אינך מתכוון לכך! האם שכחת? עליי למות לא לפני הבוקר."


"לא אמרתי שום דבר על בוקר," השיב הגנרל בטון קר, "זאת הייתה רק הנחה מצידך. "אתה תמות עכשיו."


"אבל גנרל, אני מתחנן — אני מבקש בכל מאודי לזכור כי יש לתלות אותי. ויידרש זמן מה להכין את עמוד התלייה — שעתיים, שעה. מרגלים נתלים; יש לי זכויות לפי החוק הצבאי. בשם האל, גנרל, תחשוב כמה קצר —"


"קפטן, מלא את פקודותיי."


הקצין שלף את חרבו ובעודו נועץ מבטו בשבוי הצביע לכיוון פתח האוהל. השבוי היסס והקצין אחז בקולרו ודחף אותו קדימה בעדינות. כאשר התקרב השבוי הנואש לעמוד המרכזי של האוהל הוא זינק עליו ובגילוי גמישות חתולית אחז בידית סכין הבּוֹאִי ושלף אותה מנדנה. הוא דחף הצידה את הקצין, זינק כאחוז טירוף על הגנרל, הפיל אותו על הקרקע ונפל עליו. השולחן התהפך, הנר כבה והם נאבקו זה בזה בחשכה. קצין המשטרה הצבאית זינק לעזרת מפקדו וגם הוא מצא עצמו שכוב על הדמויות הנאבקות. קללות ואנקות בלתי מובנות נשמעו מערבוביית האברים והגופים, האוהל כולו התמוטט עליהם ובין היריעות והכפלים המאבק נמשך. טוראי טַסמָן, ששב ממשימתו ובמעורפל הבין את המצב, השליך את רובהו, תפס אחת מיריעות האוהל המתנפנפות וניסה ללא הצלחה להסירה מעל האנשים שתחתיה. הזקיף, שצעד הלוך וחזור בקדמת האוהל ולא העז לעזוב את משמרתו כאילו חשש שהשמיים ייפלו, דרך את נשקו וירה. הרעש והמהומה עוררו את המחנה, תופים השמיעו צלילים מתמשכים והחצוצרות הזעיקו את החיילים למסדר. נחילי אדם עירומים למחצה יצאו בריצה לאור הירח בעודם מתלבשים והסתדרו בשורות על פי פקודות המפקדים. זה יצר סדר, הסידור בשורות הבטיח שהם בשליטה. הם ניצבו עם נשקם בשעה שהצוות של הגנרל ואנשי הליווי עשו סדר בערבוביה על ידי הרמת האוהל והפרדה בין השחקנים המתנשפים וזבי הדם שנאבקו.


אכן חסרי נשימה הם היו. אחד מהם, הקפטן, היה בין המתים וידית סכין הבוֹאי בולטת מגרונו. הסכין הייתה תקועה בגרונו וקצהָ נמצא בזווית בצורה שמנעה ממי שהחדיר את הסכין לשלוף אותה החוצה. בידו של המת נמצאה חרבו, ואחיזתו הייתה כה חזקה עד שבן אנוש לא היה מסוגל לשחרר אותה מהיד הלופתת. להב החרב היה מכוסה כולו בדם.


כאשר העמידו את הגנרל על רגליו הוא מייד נפל על הקרקע, השמיע אנחה והתעלף. נוסף על החבלות שמהן סבל היו בגופו שני חתכי חרב — אחד בירכו והשני בכתפו.


המרגל היה פחות פגוע מהיתר. מלבד יד ימין שבורה, יתר פגיעותיו היו רק כאלו שהיו קורים בלחימת ידיים רגילה. אבל הוא היה המום ונראה שכלל איננו יודע מה אירע. הוא נסוג מאלו שטיפלו בו, נשכב על הקרקע והחל להשמיע התרסות בלתי מובנות. פניו היו נפוחות מהמכות שספג ומוכתמות בדם. למרות זאת, מתחת לשערותיו הפרועות השתקף עור לבן — לבן כמו גווייה.


"האיש לא מטורף," אמר הרופא שעסק בהכנת תחבושות והשיב לשאלה: "האם הוא סובל מפחד, מי הוא בכלל?"


טוראי טסמן, שהייתה זו הזדמנות חייו, החל להסביר. הוא לא החסיר דברים אשר הבליטו את חשיבותו שלו לאירועי הלילה. כאשר סיים את סיפורו הוא כבר היה מוכן להתחיל לספר מחדש, אבל איש לא התעניין יותר.


בינתיים הגנרל שב להכרתו. הוא השעין עצמו על המרפק, הביט סביבו וכאשר הבחין בשבוי הרכון מעל למדורה וסביבו שמירה הוא אמר בפשטות:


"קחו את האיש הזה למגרש המסדרים ותירו בו."


"מוחו של הגנרל איננו צלול כל הזמן," אמר קצין שעמד לידו.


"מוחו צלול לחלוטין," אמר סגנו של הגנרל. "יש לי תזכיר ממנו בעניין זה. הוא נתן את אותה הוראה להסטרליק," הוא הצביע על גופתו המתה של קצין המשטרה הצבאית, "ובעזרת השם היא תבוצע."


עשר דקות מאוחר יותר הסמל פארקר אדרסון מהצבא הפדרלי, פילוסוף וליצן, שעמד על ברכיו לאור הירח והתחנן במילים בלתי מובנות על חייו, נורה למוות על ידי עשרים חיילים.


בהישמע מטח היריות באוויר חצות הצח, גנרל קלאברינג, ששכב לבן ודומם לצד האור האדום של המדורה, פקח את עיניו הכחולות, הביט בנועם לעבר הסובבים אותו ואמר: "כמה הכול שקט!"


הרופא הביט בגנרל במבט חמור מאוד. העיניים של הגנרל נעצמו לאיטן, וכך שכב כמה דקות. אז התפשט על פניו חיוך מתוק שאינו ניתן לתיאור והוא אמר בקול חלוש: "אני מניח שזה חייב להיות המוות." וכך נפח את נשמתו.


[1] המצאת הסכין מיוחסת להרפתקן ג'יימס בואי (Bowie), (1836–1976), שנהרג בקרב אלאמו. אורך הסכין המעוקלת 21 ס"מ, רוחבה 3.2 ס"מ, היא חדה בשני קצותיה ובעלת מגן צולב כדי להגן על הידיים. [כל ההערות הן של המתרגם אלא אם צוין אחרת]. [חזרה]