הקדמה
הסיפור הזה מתחיל בגזרה שבעה מיליון, שש מאות שלושים ושישה אלף, מאה עשרים וארבע. בכוכב לכת קטן בשם כדור הארץ.
רק רגע.
בעצם אולי עדיף להתחיל בשמש, שהיתה כוכב בוער, לא רחוק משם. בדיוק כשהתקרבה אליה חללית אפלה, עטופה בברקים מחשמלים, ואז התפוגגה כמו רוח רפאים.
גם לא.
אז אולי הסיפור הזה מתחיל בפלוטו. גם הוא נחשב לכוכב לכת פעם, לפחות עד שיום אחד החליטו בכדור הארץ שהוא בעצם לא. אולי פה התחיל כל הבלגן.
אפשר גם להתחיל את הסיפור הזה בסוף היקום, שם הופיע פתאום המבורגר ענקי בלחמנייה.
או בדיינר חלל עמוס בחייזרים, שאליו נכנס ילד קטן בפיג׳מה כשהוא מחזיק עגבנייה.
או לפני הרבה שנים, בגלקסיה מרוחקת, שם חיו יצורים קטנים וירוקים שדי ניהלו את העניינים ונשמעו כאילו בלעו מפוחית.
טוב, כנראה אפשר להתחיל את הסיפור הזה בהרבה מקומות.
אולי בכל זאת כדאי להתחיל בכדור הארץ. זה מקום שמאוד נחמד להתחיל בו סיפור. הוא צבעוני, מלא באוקיינוסים וביבשות, יש בו תופעות טבע מרהיבות וצמחייה מגוונת, והוא מאוכלס בבעלי חיים מעניינים. חבל שהסיפור הזה מתחיל דווקא בעיר גדולה ואפרורית, ועוד יותר גרוע, הוא מתחיל בבית ספר יסודי! מקום שבו בני־אנוש צעירים לומדים שהחיים אינם צבעוניים, מרהיבים או מעניינים. מזל שהסיפור שלנו מתחיל בדיוק כשמצלצל הפעמון של סוף היום.
פרק אחת:
העקצוץ
גזרה 7,636,124 - כדור הארץ
עוד לפני שהפסיק הצלצול, זינקו מבעד לשער הראשי שני ילדים. הם רצו ונעלמו במורד הרחוב. נמלטו, ליתר דיוק. אחד מהם היה רזה מאוד וגבוה. השני היה פצפון. כל כך קטן, עד שמאחור נראה כמו ילקוט עם נעליים. רצים יחד, נראו השניים כמו התחלה של בדיחה. ארוך הרגליים נגרר מאחור, מזיע ומתנשף, ואילו הקטן טס לפנים, רגליו מסתחררות כשל עכברון, והוא מניף גביע זהב מפלסטיק שהיה בערך בגודל שלו.
״מ׳…״ התנשף אלכס, ״חכה… זה מהר מדי…״
אלכס היה הילד הגבוה ביותר בבית הספר, אבל בדרך כלל הוא השתמש ברגליו הארוכות כמגש למקלדת. המרדף הזה התיש אותו לחלוטין, והדבר היחיד שהעניק לו כוח להמשיך היה פחד צרוף.
״אני בדרך כלל ממהר כשאני בורח,״ השיב מ׳ בחיוך ושב לאסוף את חברו.
מ׳ היה הקיצור הנוסף לשמו של מקס, שכבר היה הקיצור למקסים, שבתורו היה קיצור למקסימיליאן. כנראה מקס היה כל כך קטן, עד שהרגישו צורך לקצץ בשמו עוד ועוד. הוא היה ננסי, אבל לא בגלל שהיה יצור מהאגדות. הוא פשוט לא גדל. גופו נשאר תמיד כמו של ילד בגנון. איש לא ידע למה. איש גם לא ידע שיום יבוא ומקס ייהפך לגיבור אגדי באמת ושמו יתפרסם ברחבי הגלקסיה. אבל בשלב הזה של חייו עמד להיות לו יום ממש גרוע.
״היית… חייב… לנצח?!״ האשים אלכס.
״בכלל לא ניסיתי לנצח,״ משך מקס בכתפיו.
״אז… מה…״ הפסיק אלכס כדי לשאוף אוויר, ״ניסית לעשות?!״
״לא להפסיד?״ חשב מקס.
״מה?״ הביט בו אלכס בהלם, ״מה ההבדל?!״
״זכינו בגביע,״ גרר אותו מקס, והשניים חזרו לרוץ, ״חשבתי שתשמח.״
״אני… נראה… לך… שמח?!״
מוקדם יותר בבית הספר, התנדב מקס לשחק במשחק של כדורגל־שולחן. הוא לא שיחק בזה מעולם, פשוט היה חסר שוער לאחת הקבוצות. היו צריכים לארגן לו דרגש, וגיחוכים נשמעו בקהל, אך רק לכמה רגעים. מהר מאוד התברר שמקס הוא שוער אדיר בכדורגל־שולחן. הצופים החלו להריע בשעה שהדף כל כדור שנשלח לעברו. רק כשהגישו לו את הגביע, הבין שזאת היתה האליפות הבית־ספרית. הבעיה היתה שהיריבים שלו ממש רצו לנצח. הם גם היו הילדים הכי גדולים ומפחידים בבית הספר.
השניים המשיכו לרוץ ופנו לרחוב צר ומסריח ממכולות אשפה.
״נראה לי… שהצלחנו לברוח,״ הציץ אלכס לאחור.
״לא ממש!״ פלט מקס והספיק לבלום את עצמו.
סקטבורד שחור מקושט בגולגולת התגלגל לעברם.
״מה? למה לאאאא —״ הסתובב אלכס באיחור, דרך על הסקטבורד והמשיך לטוס בצרחה, עד שנמרח על פח אשפה והתרסק על גבו.
צחקוקים נשמעו סביב. חבורת ילדים הופיעה מאחורי הפחים והקיפה אותם. כף יד גדולה נחתה בחבטה על כתפו של מקס וסובבה אותו בכוח לאחור. גביע הפלסטיק התעופף והתרסק. מקס הרים את מבטו אל הענק שהתנשא מעליו. תומי קפלינסקי, אימת היסודי!
תומי היה בריון רגיל למדי. מהילדים שהקדימו לגדול ולהתחזק, אך משום־מה לא נחשפו לכל רעיון הגבורה והמעשים הטובים. מסכן אחר במעמדו של מקס היה בוודאי מתחיל לבכות או מנסה לברוח, או לפחות עושה פיפי במכנסיים. אבל מקס פשוט עמד שם, די רגוע ביחס למצב. זה לא הדבר הכי גרוע שציפה לו באותו יום, נזכר בדכדוך.
״ג׳ירף ועכבר,״ נחר תומי בחיוך זחוח, ״ישר לתוך המלכודת.״
הילדים סביב צחקו. תומי קירב את ראשו אל מקס כלוחש סוד. ״אתה יודע, זה היה הגביע שלי,״ הוא רמס את מה שנותר מהגביע. ״אפילו לשוער שלהם היה מספיק שכל לא להופיע. כבר עמדו להכריז שאנחנו מנצחים, ואז אתה הגעת, קרחת!״ העביר תומי יד על ראשו החשוף של מקס.
שיער ראשו של מקס מעולם לא צמח. אולי מאותה סיבה שגופו לא גדל. דבר שרק הוסיף לרשימת ההלצות שזכה להן מדי פעם, אך הוא לא נהג להישאר חייב.
״מה בעצם אתה רוצה, מר קפלינסקי?״ שאל מקס ברוגע.
פניו של תומי החמיצו. אף אחד לא העז לקרוא לו כך, רק המורים בבית הספר, ובעיקר כשעמד להסתבך בצרות, אבל מקס החליט שגם כך אין לו מה להפסיד. בתחילה שיער שתומי רוצה את הגביע, אך צליל הפלסטיק המתפצלח הבהיר לו אחרת. הוא לא עמד לנצח ולא היה לו שום סיכוי לברוח. אבל אם תומי נהנה להשליט טרור, לפחות יראה לו שאינו פוחד. הלב שלו הלם ודווקא היה מעדיף שישתוק.
״אתה יודע, תומי,״ הזדקף מקס, אך לפני שהספיק לסיים, חש בעקצוץ. כף ידו של תומי נחה על ראשו המיוזע ופלטה גיצים, כמו שובל פצפוצים שמותיר חשמל סטטי. אוי לא! נבהל מקס. הוא כבר הכיר את התחושה הזאת, אבל למה דווקא עכשיו?! במהירות הדף מעליו את ידו של תומי. למרבה המזל, פסקו העקצוצים מייד. מובן שמלבד מקס, איש לא השגיח בדבר. לצופים מהצד נראה כאילו החליט הילדון להשיב מלחמה. ילדי החבורה שרקו בהתפעלות מעושה.
״הניצחון הפך אותך לקשוח, מה?״ איגרף תומי את ידו הדחויה. ״בוא נראה אותך נלחם, אלוף.״
״לא,״ נאנק מקס, עדיין מנסה להתנער מהתחושה שהותיר העקצוץ.
״מה זאת אומרת לא?!״ קרא תומי בכעס.
״אני לא הולך להילחם באף אחד,״ השיב מקס בשלווה, ״אני פציפיסט.״
״אתה מה?!״ קרא תומי בזעזוע. הוא הפנה מבט שואל אל שאר הילדים, אך הם רק משכו בכתפיהם.
״זה אומר שהוא כמו גנדי,״ פלט אלכס חלושות, עדיין שוכב על גבו בעיניים עצומות.
״מה זה גנדי?!״ שאל תומי בתסכול.
״זה איזה הודי אחד,״ מילמל בזהירות אחד מילדי החבורה.
״כן,״ אישר ילד אחר וגירד את ראשו, ״למדנו עליו בשיעור היסטוריה, מהאטמה גנדי.״
״מהאט… מה?!״ התעצבן תומי.
״הוא היה מנהיג הודי חשוב,״ הסביר ילד נוסף, ״מהתקופה שבה הבריטים שלטו בהודו.״
״למי אכפת!״ צרח תומי.
״האמת שזה היה די מעניין,״ העז אחד מהילדים להשיב.
״כן, יש הרבה מה ללמוד מהסיפור הזה,״ המשיכו הבריונים להתפלפל. תומי בהה בהם בהלם, בשעה שהחלו להרצות לו על סובלנות ומאבק ללא אלימות.
הדבר העניק למקס כמה רגעים לחשוב על תוכנית. הוא הביט סביב: אלכס שכב למרגלות הפח, הילדים קישקשו ותומי האדים מזעם, אך לפתע נעלם הכול. מקס שכח לחלוטין מידו השנייה של תומי, שהיתה מונחת כל הזמן הזה על כתפו. העקצוץ שב בעוצמה אדירה, הפעם כברק לוהט, שהלחים אותו ואת תומי יחד. זרם אדיר סחף אותו. עיניו נעצמו בכוח, כשנזרק לתוך מערבולת של זיכרונות, מחשבות ורגשות. פרצופים הופיעו. הוריו חלפו על פניו כשהם צועקים בכעס. רגע. אלה היו הוריו של תומי. הכול התערבב. בקושי הצליח להבחין בין חייו שלו לאלה של תומי. דלת הבית נסגרה, אבל של מי היה הבית הזה? הוא שמע את המכונית מתניעה ומתרחקת. הוא רצה לבכות, למחות, לצעוק.
״די כבר!״ התפוצץ תומי, ״לא מעניין אותי הגנדי הזה!״
הילדים השתתקו במבוכה מהולה בפחד.
״וואו!״ התנער מקס מהצעקה והביט סביב בבלבול. דבר לא השתנה: הרחוב המסריח, אלכס עדיין על גבו. הילדים שבו לצחקק כשהבחינו במראה הפרוע שלו. תומי עדיין עמד שם, אוחז בכתפו כמקודם, אך מקס הרגיש כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה.
״תומי, אני מצטער,״ מילמל מקס בעצב.
״מאוחר מדי, קרחת!״ קמץ תומי שוב את אגרופו.
״אני לא ידעתי כמה הניצחון הזה חשוב לך,״ המשיך מקס. ״במיוחד עכשיו, כשההורים שלך נפרדים.״
״מ-מ-מ-מה?״ גימגם תומי, שריריו רפו והוא הביט סביב במבוכה.
הבריונים החליפו ביניהם מבטים המומים. מקס הינהן בהבנה. אלכס פקח עין אחת ופזל לכיוונם בהלם. קשת של רגשות חלפה על פניו של תומי, לרגע נראה מוכה ואומלל, אחר כך מבויש. הוא התיק את מבטו מעיניו הרכות של מקס, ופניו שלו קפאו בכעס. תומי הניף את מקס, פתח את פח האשפה הקרוב, השליך את הילד הקטן פנימה וטרק את המכסה.
ילדי החבורה אספו את הסקטבורדים שלהם והתלחששו:
״באמת ההורים שלו נפרדים?״
״כן.״
״איך הגמד ידע?״
״אף מילה!״ נבח תומי בשעה שהתרחקו הבריונים.
חלפו להם כמה רגעים, עד שאלכס החליט שכבר אפשר לפקוח עיניים. הוא התיישב, סידר את משקפיו והרכיב אותם.
״מ׳?״ שאל והביט סביב.
״אני כאן,״ נשמע קול עמום מתוך פח האשפה.
המכסה נפתח, ואלכס הציץ פנימה.
״אתה חי?״
״כן,״ חייך מקס. ״נחַתי על משהו רך.״
״ומסריח,״ עיקם אלכס את אפו. הוא עזר למקס לצאת החוצה ולאחר מכן בחן את כף ידו בגועל.
״תודה,״ התכופף מקס להרים את מה שנשאר מהגביע.
״אין בעד מה, חבר,״ טפח אלכס על כתפו בידידות, משתדל לנגב כך את ידו כמה שיותר.
