“החלטתי לקרוא את הספר הזה אחרי שגיליתי שלספר "The Family Upstairs" נכתב ספר המשך (אני קראתי את הראשון בעברית- "המשפחה בקומה העליונה"). וגם כאן- הספר הזה פשוט מעולה!!! לקראת הסוף כבר הרגשתי שקצת מיציתי, אבל בכל זאת, הוא מעולה, מעולה, מעולה! הספר מתואר כספר המשך, אבל שהוא עומד בפני עצמו. לא חושבת שזה נכון, אני חושבת שזה ממש חשוב לקרוא קודם כל את הראשון ורק אחר כך להגיע אליו.
אז מה היה לנו פה? שוב אנחנו פוגשים את הנרי ואת לוסי (הפעם ליבי לוקחת חלק פחות חשוב בסיפור). אם בספר הקודם נחשפנו לבית הזוועות שגדלו בו, אז הפעם אנחנו נמצאים בהווה עם איזושהי הבטחה לעתיד. גם הפעם, כמו בספר הקודם, הנרי מדבר בגוף ראשון (בניגוד ללוסי, שהסיפור שלה והסובבים אותה נכתב בגוף שלישי). הנרי הוא דמות מרתקת! הוא מבריק, הוא מעוות, הוא יוצא דופן, והוא בעיקר כמהה לאהבה.
הפעם מצטרפות אלינו שתי דמויות עיקריות: רייצ'ל, אשתו השנייה של מייקל (בעלה לשעבר של לוסי), והחוקר אווזו- שמתחיל לחפור בכל הסיפור הזה של בית מספר שש עשרה בצ'ייני ווק. גם החוקר אווזו אגב, מדבר בגוף ראשון, וגם המחשבות שלו מבריקות. זה הרגיש לי ממש כמו הורדת ידיים בין המוח שלו לשל הנרי.

זה נשמע כמו בלגאן, אני יודעת (בגלל זה גם חשוב לקרוא קודם את הספר הראשון). כל התסבוכת הזו מתבהרת עם כל פרק שנקרא, והפרקים הקצרים נקראים מהר מאוד, למרות שיש שם לא מעט סצנות קשות לקריאה. הפעם, כשלוסי והנרי בטוחים שהחיים שלהם מתחילים להסתדר, הם מוצאים את עצמם בצד השני של האוקיינוס, מנסים לאתר את פיניאס, שגדל איתם באותו הבית.

הספר מדבר על כך שהעבר תמיד רודף אותנו, לא מרפה. תמיד שם. מצד שני, מראה לנו גם איזושהי רומנטיזציה של העבר, של אנשים שפעם לקחו חלק כל כך גדול בחיים שלנו והיום הם חיים בצד השני של העולם. כשפוגשים אותם, מבינים שהם בסך הכל אנשים, רגילים לגמרי.

כשקראתי הבנתי כמה משחקי מילים פיספסתי בספר הראשון פשוט כי קראתי אותו בעברית (למרות שהתרגום מעולה!). מניחה שזה תמיד ככה, כשקוראים בשפת המקור.

הפרק האחרון מבריק לדעתי, ממש! סיום מעולה לסיפור. באחרית הדבר, הסופרת מתייחסת לכך שנהנתה "לבלות עוד שנה במוחו של הנרי"- ואני מבינה אותה. הוא באמת טיפוס מעניין. אחד כזה שלא הייתי רוצה לפגוש בחיים האמיתיים, אבל אם כן- שיהיה בצד שלי.

תקראו את שניהם, זו חוויה מטלטלת.”