1
כשמרקוס עמד לפני כיתת היורים בבית הקברות של נובי־טארג, הוא לא חשב על שלושת בניו. מרקוס גם לא חשב על אשתו. הרעד המפרכס של כתפה הצמודה אל גופו לא חדר אל מוחו.
מרקוס יכול היה לחשוב על אמו שהלכה לעולמה כשהיה בן שמונה ועכשיו היא מצפה לו שם, שייאסף אל חיקה לנצח, אבל מרקוס לא חשב על אמו ולא חשב שייאסף אליה, כיוון שהאמונה בחיים שאחרי המוות הייתה ממנו והלאה. עיניו של מרקוס היו נעוצות בתנועות הידיים של שטורמבאנפיהרר ויסמן. היה חם בבית הקברות באוגוסט 1942, והפלומה הצהובה על ידיו החלביות והגרומות של השטורמבאנפיהרר הייתה זרועה באגלי זיעה. שטורמבאנפיהרר ויסמן לא חדל מלהציץ בעצבנות ובכפייתיות במחוגי שעון השאפהאוזן שעל פרק ידו השמאלית. בכל פעם שהציץ בשעון נזרעו על זרועו ריצודי אור שהפיקה רצועת הזהב. הילות האור הקטנות נראו למרקוס זרות ומוזרות, אף שאת השעון הכיר היטב. באחת הפעמים הראשונות, כשהגיע שטורמבאנפיהרר ויסמן לגבות את כספי הכופר שציווה על מרקוס לאסוף, צדה עינו את השעון שבצבץ בין חפתיו של מרקוס. כשהושיט לו מרקוס את המעטפה החומה והגדולה, שבתוכה, בסדר מופתי, היו מונחים שטרות הכסף הנדרש, השתהה ויסמן לרגע לפני שלקח אותה, שאפהאוזן? שאל ויסמן, שאפהאוזן, אישר מרקוס. ויסמן פרץ בצחוק נבחני קצר. תוריד אותו, גינסברג, לא מתאים שעון שאפהאוזן מזהב על יד של יהודי. מרקוס הסיר את השעון והניח אותו על השולחן. ויסמן השתמש באחת ממפיות התחרה הרקומות שהיו פרושות על השידה, ניגב את השעון בתנועות סיבוביות מוגזמות, ענד אותו בחגיגיות על פרק ידו השמאלית, שרק שריקת התפעלות, פתח את המעטפה החומה, ספר את הכסף, פעם ועוד פעם, הנהן בראשו בשביעות רצון, ויצא כלעומת שבא.
תירו ישר בעורף, פקד ויסמן על קלגסיו, וקרוב לבור שלא נצטרך לסחוב. הקצב שבו הציץ ויסמן בשעון הלך וגבר, ופניו הלכו והאדימו. למרות שמרקוס לא התבונן בפניו של ויסמן אלא רק בידו, ולמרות שמבטו היה ממוקד בשעון, הרי שלמרבה הפלא לא הייתה מחשבתו נתונה לשעון כלל וכלל. מחשבה אחרת הציפה את מוחו. אמריקה, מרקוס חשב רק על אמריקה. האמריקה שאליה הפליג, שבע שנים קודם לכן, בן דודו הצעיר, אלן. אלן, בניגוד לאחיו החרוצים והעמלנים, נחשב להולך־בטל. הוא נהג להציג את עצמו כמשורר, מחזאי וחוזה עתידות, והיה מתעקש להקריא את הפואמות שלו בפני כל מי שנקרה בדרכו. הפואמות של אלן זכו בדרך כלל לתגובות צוננות, שאותן פירש אלן בטעות, כביטויי שבח והערכה. מרקוס אהב את אלן על אף, או בגלל, חולשותיו. הוא אהב את התמימות, את הלהט הילדותי, את הדמיון המתפרץ והצבעוני ואת קלסתר פניו היפים. למרות שהפואמות נשמעו למרקוס מטופשות ונבובות, הוא נהג להקשיב להן בתשומת לב והיה מתבונן באלן במבט חומל ובריכוז רב כשהוא מנסה לפענח את סוד קסמו עליו. ההחלטה הנחושה של אלן להפליג לאמריקה מיד לאחר מותו של המרשל פילסודסקי, התקבלה אצל מרקוס כעוד גחמה. מרקוס לא התווכח איתו כפי שעשו האחרים. הוא נפרד ממנו בחיבוק קצר, שלשל לכיסו סכום כסף לא מבוטל וידע שאלן יחזור ברגע שהכסף יאזל. אלן לא חזר, אך נוכחותו לא דהתה ולא נמוגה. בכל שבוע קיבל ממנו מרקוס מכתב ארוך שבו תיאר בכתב־יד מסולסל והדור את יופייה ונפלאותיה של אמריקה. אלן תיאר את הרחובות הארוכים, את הבניינים הגבוהים ואת המכוניות. הוא תיאר בפרוטרוט את מכוניות הפורד הנמכרות בזול, את הגגות הקרועים של מכוניות הקדילק ואת מכוניות הלינקולן העצומות שגודלן, כך כתב, כגודל קרוקודיל. אלן הפליא בתיאורי הבניין הגבוה של קרייזלר ותיאר בדייקנות רבה את צריח הנירוסטה המעטר את קודקודו. תאר לך מרקוס, כתב, פי עשרים גבוה מהמגדל הגדול של כנסיית מריה הקדושה שבקרקוב.
ממכתביו של אלן בקעו צלילי הפסנתר של דיוק אלינגטון, המקצבים של גלן מילר, הנשמה היהודית של בני גודמן והאוויר החופשי והכלוא בלחייו המתנפחות של לואי ארמסטרונג. כשאלן כתב על סווינג שמע מרקוס סווינג, כשאלן כתב על ג'אז שמע מרקוס ג'אז, אבל כשאלן התחיל להציף את המכתבים בנבואות זעם, אטם מרקוס את אוזניו ולא רצה לשמוע דבר. חזיונות האימה של אלן טופפו תחילה כזרזיף אבל הפכו, לאט ובהדרגה, למבול. כשאני חושב עליכם ועל מה שעתיד לבוא, אינני יכול להירדם וכשאני מצליח סוף־סוף לעצום את העיניים, אני רואה רק זוועות... החלומות שלי, מרקוס, שחורים כמו העננים מעל זקופנה בפברואר. אין לך מושג, מרקוס, כמה אני דואג לכם.
אחרי הדאגות, הגיע תורן של ההפצרות. הסופה מתקרבת אליכם, עוד מעט תיבלעו בתוכה. בבקשה ממך, מרקוס, עזוב את הגיהינום ובוא הנה אל גן העדן. ברח, מרקוס, כל עוד אתה יכול, ברח. משלא נענה מרקוס להפצרות, החל אלן להטיח האשמות. אני רואה אתכם עולים באש. למה אינך מבין, מרקוס, מלחמה איומה עומדת בפתח, הסוף קרוב, אתם הולכים כולכם לאבדון. האם לא הגיע הזמן שתדאג לעצמך ולמשפחתך? מרקוס לא אהב את נבואות הזעם ולא את ההפצרות, אבל ההאשמות הבעירו בו את חמתו. הוא אהב את חייו, הוא אהב את ביתו. הוא אהב את פולין מולדתו.
המאמרים האופטימיים בעיתונות הפולנית, שאותם הקפיד מרקוס לקרוא מדי יום, שללו כל אפשרות של מלחמה. הוא אמנם ידע כי מלחמות תמיד היו ותמיד יהיו, אלא שלעת הזאת, הייתה הדאגה ממנו והלאה. הוא היה גאה בצבא הפולני המפואר, שצויד בנשק אדיר וחדשני. הוא התמוגג מנאומיו של הגנרל רידז' שמיגלי. הוא ידע כי נהר הוויסלה יחסום כל אופנסיבה גרמנית, אם תבוא, והוא האמין בכל לבו לערבויות שניתנו לפולין על ידי בריטניה וצרפת. לא היה לו ספק כי כל ניסיון של הגרמנים לפלוש לפולין יהפוך לתבוסה מוחצת.
את החזיונות האפוקליפטיים של אלן ייחס מרקוס למצבו הרע. הוא הבין שכספו של אלן אזל, שהרעב מטריף את מוחו ושהבדידות קשה לו. אל המכתבים הקצרים והלקוניים, שנשלחו אחת לחודש, מנובי־טארג לניו יורק, צורפו מעתה, בנדיבות, גם שטרות של כסף. סכומי הכסף התקבלו אמנם אצל אלן בברכה ובתודה, אבל ההאשמות לא זו בלבד שלא פסקו אלא אף הלכו והתעצמו. מרקוס איבד את סבלנותו. בעוד שאת המכתבים הראשונים של אלן שמר ונצר, הרי שאת מכתבי הדם ואש ותמרות עשן היה מקמט ומשליך בזעם אל סל האשפה. מילות התוכחה של אלן היו עיקשות, ובכל פעם שהושלכו לסל האשפה היו זוחלות ממנו החוצה, מתיישבות על עורפו של מרקוס, נאחזות בו בעקשנות ומסרבות לזוז. כדי לפוגג את אחיזתן של המילים, היה מרקוס מדמיין את אלן מסתובב בין גורדי השחקים, רעב, לבוש בלויי סחבות, קודח וצועק: ברח מרקוס, ברח. תמונה זו של אלן מילאה את מרקוס בתחושה של כעס ובחילה. הוא החל מצר על כך שלא יוכל יותר לעזור לאלן. שהרי במצבו של זה, מה יועילו לו, לבן הדוד המשוגע, מכתבים מפייסים וכמה שטרות של כסף? מרקוס הפסיק לענות למכתביו של אלן, ובתגובה לכך, נעשו גם מכתביו של זה נדירים ודלילים עד שחדלו להגיע.
ימים אחדים אחרי שפלשו חיילי הוורמאכט לעיר וציוו על מרקוס להציג בפניהם תעודות, פשפש מרקוס באחת ממגירות המכתבה הגדולה שלו ונתקל בצרור המכתבים של אלן. כשקרא מחדש את המכתבים, התחילו להתעורר בו זיכרונות מנחמים שלא היו שלו, אבל היו חיים ומוחשיים כאילו היו שלו. הוא שמע את מכוניות השברולט והקדילק צופרות בקצב הג'אז, הוא ראה את גורדי השחקים לופתים בתשוקה את העננים הלבנים ויוצאים איתם במחול, והוא הריח את ריחם של פירות גן העדן שהתגלגלו ברחובות וננעצו בין שיניו כל אימת שהיה רעב. דמותו של אלן הייתה מגיחה לעתים אל תוך המראות המשכרים, אוחזת בידה שרביט מנצחים. מרקוס היה קורא בשמו של אלן, ואלן היה אומר טוב שבאת, מרקוס, וממהר להיעלם. מרקוס חזר וקרא את המכתבים לעתים יותר ויותר תכופות, וככל שקרא יותר כך התעצמו המראות הפלאיים. לעתים היו מתגנבים למחשבתו של מרקוס המכתבים שלא נשמרו, אלה שקימט וזרק, כיוון שאלה אילצו אותו להישיר מבט אל פניהן של היהירות ושל אחותה הבכירה, הטיפשות. הוא העדיף לגרש אותם ולהסיט את מבטו מהם, עוד לא נאמרה המילה האחרונה, נהג לומר לגיז'ה, אשתו, שהייתה מתבוננת בו בשתיקה גדולה.
כדורים שרקו, אימהות צווחו את שמות ילדיהם, זקנים גנחו, גברים צרחו, ריח אבק השריפה התערבב בריחות של זיעה, שתן ודם, והשמש הקופחת ערבבה את המראות, הקולות והריחות לבלילה אדומה של טירוף. מרקוס ריחף בקדילק שחורה מעל צריח הנירוסטה של בניין קרייזלר. מוזיקת ג'אז נפלאה הגביהה את מעופו, השמש הייתה במרחק נגיעה, כל כדור שנורה הצמיח עוד גורד שחקים מעופף, ופיו התמלא בעסיס תפוחי גן העדן. אמריקה, חרחר, ונפל לבור שבו כבר שכבו ירויים ודוממים אשתו, שכניו, חבריו ועוד רבים מבני עירו.
שנתיים מאוחר יותר, על גבולה הצפוני של איטליה, במחנה אוהלים קטן ועלוב של צבא אנדרס, כיוֵון דולק את מבטו אל המטוסים הכבדים שחלפו מעל ראשו ברעש מחריש אוזניים וניסה לפענח את זהותם על פי מראה גחונם. פאבל, שעמד לידו, זיהה אותם מיד. אלה ת'נדרבולטים אמריקאיים, אמר פאבל בקול נחרץ. מה אמרת? שאל דולק. פאבל היה קצר רוח, מה שאמרתי, דולק, זה שלמטוסים האלה קוראים ת'נדרבולט, וזה לא משנה, כי האמריקאים האלה, כמה שהם גדולים ככה הם מטומטמים. דולק התבונן בו בתמיהה. פתאום החלטת לכעוס על האמריקאים? פאבל התבונן בדולק במבט מזלזל. זה לא פתאום דולק, וכן, אני כועס על האמריקאים. דולק שתק והמתין להסבר. המטומטמים האלה, דולק, לא רק שלא הגיעו כשהיה צריך אותם, אלא שכשהם כבר מועילים בטובם להגיע הם לא מפסיקים להתבלבל. דולק נעץ בפאבל מבט שואל, אין לי מושג על מה אתה מדבר, פאבל. אני מדבר על זה, אמר פאבל, שהם למשל הפציצו לא מזמן בטעות את המפעל של שאפהאוזן, אתה קולט, דולק? במקום להפציץ מפעל של נשק בגרמניה הם הפציצו מפעל של שעונים בשווייץ. דולק הזדקף והביט משתאה בפניו של פאבל, אמרת שאפהאוזן? דולק הגה את המילה שאפהאוזן כאילו הייתה שם של מכר ותיק שנשכח מלבו ולפתע חזר לחייו. כן, אמר פאבל, אמרתי ש אפ האו זן. מה כל כך מיוחד בלהגיד שאפהאוזן? לאבא שלי יש שאפהאוזן, אמר דולק. לאבא שלך יש שאפהאוזן, לגלג פאבל וחיקה במרירות את טון הדיבור החולמני של דולק. דולק התעשת. כן, פאבל, מה לא ברור? לאבא שלי יש שעון זהב של שאפהאוזן. פאבל השתהה לפני שדיבר ואז לעס את המילים לאט, חבר יקר, לאבא שלך אין שעון שאפהאוזן, לאבא שלך אולי היה שעון שאפהאוזן, פעם מזמן לפני סוף העולם. דולק שתק, ושתיקתו הייתה ארוכה.

1
כשמרקוס עמד לפני כיתת היורים בבית הקברות של נובי־טארג, הוא לא חשב על שלושת בניו. מרקוס גם לא חשב על אשתו. הרעד המפרכס של כתפה הצמודה אל גופו לא חדר אל מוחו.
מרקוס יכול היה לחשוב על אמו שהלכה לעולמה כשהיה בן שמונה ועכשיו היא מצפה לו שם, שייאסף אל חיקה לנצח, אבל מרקוס לא חשב על אמו ולא חשב שייאסף אליה, כיוון שהאמונה בחיים שאחרי המוות הייתה ממנו והלאה. עיניו של מרקוס היו נעוצות בתנועות הידיים של שטורמבאנפיהרר ויסמן. היה חם בבית הקברות באוגוסט 1942, והפלומה הצהובה על ידיו החלביות והגרומות של השטורמבאנפיהרר הייתה זרועה באגלי זיעה. שטורמבאנפיהרר ויסמן לא חדל מלהציץ בעצבנות ובכפייתיות במחוגי שעון השאפהאוזן שעל פרק ידו השמאלית. בכל פעם שהציץ בשעון נזרעו על זרועו ריצודי אור שהפיקה רצועת הזהב. הילות האור הקטנות נראו למרקוס זרות ומוזרות, אף שאת השעון הכיר היטב. באחת הפעמים הראשונות, כשהגיע שטורמבאנפיהרר ויסמן לגבות את כספי הכופר שציווה על מרקוס לאסוף, צדה עינו את השעון שבצבץ בין חפתיו של מרקוס. כשהושיט לו מרקוס את המעטפה החומה והגדולה, שבתוכה, בסדר מופתי, היו מונחים שטרות הכסף הנדרש, השתהה ויסמן לרגע לפני שלקח אותה, שאפהאוזן? שאל ויסמן, שאפהאוזן, אישר מרקוס. ויסמן פרץ בצחוק נבחני קצר. תוריד אותו, גינסברג, לא מתאים שעון שאפהאוזן מזהב על יד של יהודי. מרקוס הסיר את השעון והניח אותו על השולחן. ויסמן השתמש באחת ממפיות התחרה הרקומות שהיו פרושות על השידה, ניגב את השעון בתנועות סיבוביות מוגזמות, ענד אותו בחגיגיות על פרק ידו השמאלית, שרק שריקת התפעלות, פתח את המעטפה החומה, ספר את הכסף, פעם ועוד פעם, הנהן בראשו בשביעות רצון, ויצא כלעומת שבא.
תירו ישר בעורף, פקד ויסמן על קלגסיו, וקרוב לבור שלא נצטרך לסחוב. הקצב שבו הציץ ויסמן בשעון הלך וגבר, ופניו הלכו והאדימו. למרות שמרקוס לא התבונן בפניו של ויסמן אלא רק בידו, ולמרות שמבטו היה ממוקד בשעון, הרי שלמרבה הפלא לא הייתה מחשבתו נתונה לשעון כלל וכלל. מחשבה אחרת הציפה את מוחו. אמריקה, מרקוס חשב רק על אמריקה. האמריקה שאליה הפליג, שבע שנים קודם לכן, בן דודו הצעיר, אלן. אלן, בניגוד לאחיו החרוצים והעמלנים, נחשב להולך־בטל. הוא נהג להציג את עצמו כמשורר, מחזאי וחוזה עתידות, והיה מתעקש להקריא את הפואמות שלו בפני כל מי שנקרה בדרכו. הפואמות של אלן זכו בדרך כלל לתגובות צוננות, שאותן פירש אלן בטעות, כביטויי שבח והערכה. מרקוס אהב את אלן על אף, או בגלל, חולשותיו. הוא אהב את התמימות, את הלהט הילדותי, את הדמיון המתפרץ והצבעוני ואת קלסתר פניו היפים. למרות שהפואמות נשמעו למרקוס מטופשות ונבובות, הוא נהג להקשיב להן בתשומת לב והיה מתבונן באלן במבט חומל ובריכוז רב כשהוא מנסה לפענח את סוד קסמו עליו. ההחלטה הנחושה של אלן להפליג לאמריקה מיד לאחר מותו של המרשל פילסודסקי, התקבלה אצל מרקוס כעוד גחמה. מרקוס לא התווכח איתו כפי שעשו האחרים. הוא נפרד ממנו בחיבוק קצר, שלשל לכיסו סכום כסף לא מבוטל וידע שאלן יחזור ברגע שהכסף יאזל. אלן לא חזר, אך נוכחותו לא דהתה ולא נמוגה. בכל שבוע קיבל ממנו מרקוס מכתב ארוך שבו תיאר בכתב־יד מסולסל והדור את יופייה ונפלאותיה של אמריקה. אלן תיאר את הרחובות הארוכים, את הבניינים הגבוהים ואת המכוניות. הוא תיאר בפרוטרוט את מכוניות הפורד הנמכרות בזול, את הגגות הקרועים של מכוניות הקדילק ואת מכוניות הלינקולן העצומות שגודלן, כך כתב, כגודל קרוקודיל. אלן הפליא בתיאורי הבניין הגבוה של קרייזלר ותיאר בדייקנות רבה את צריח הנירוסטה המעטר את קודקודו. תאר לך מרקוס, כתב, פי עשרים גבוה מהמגדל הגדול של כנסיית מריה הקדושה שבקרקוב.
ממכתביו של אלן בקעו צלילי הפסנתר של דיוק אלינגטון, המקצבים של גלן מילר, הנשמה היהודית של בני גודמן והאוויר החופשי והכלוא בלחייו המתנפחות של לואי ארמסטרונג. כשאלן כתב על סווינג שמע מרקוס סווינג, כשאלן כתב על ג'אז שמע מרקוס ג'אז, אבל כשאלן התחיל להציף את המכתבים בנבואות זעם, אטם מרקוס את אוזניו ולא רצה לשמוע דבר. חזיונות האימה של אלן טופפו תחילה כזרזיף אבל הפכו, לאט ובהדרגה, למבול. כשאני חושב עליכם ועל מה שעתיד לבוא, אינני יכול להירדם וכשאני מצליח סוף־סוף לעצום את העיניים, אני רואה רק זוועות... החלומות שלי, מרקוס, שחורים כמו העננים מעל זקופנה בפברואר. אין לך מושג, מרקוס, כמה אני דואג לכם.
אחרי הדאגות, הגיע תורן של ההפצרות. הסופה מתקרבת אליכם, עוד מעט תיבלעו בתוכה. בבקשה ממך, מרקוס, עזוב את הגיהינום ובוא הנה אל גן העדן. ברח, מרקוס, כל עוד אתה יכול, ברח. משלא נענה מרקוס להפצרות, החל אלן להטיח האשמות. אני רואה אתכם עולים באש. למה אינך מבין, מרקוס, מלחמה איומה עומדת בפתח, הסוף קרוב, אתם הולכים כולכם לאבדון. האם לא הגיע הזמן שתדאג לעצמך ולמשפחתך? מרקוס לא אהב את נבואות הזעם ולא את ההפצרות, אבל ההאשמות הבעירו בו את חמתו. הוא אהב את חייו, הוא אהב את ביתו. הוא אהב את פולין מולדתו.
המאמרים האופטימיים בעיתונות הפולנית, שאותם הקפיד מרקוס לקרוא מדי יום, שללו כל אפשרות של מלחמה. הוא אמנם ידע כי מלחמות תמיד היו ותמיד יהיו, אלא שלעת הזאת, הייתה הדאגה ממנו והלאה. הוא היה גאה בצבא הפולני המפואר, שצויד בנשק אדיר וחדשני. הוא התמוגג מנאומיו של הגנרל רידז' שמיגלי. הוא ידע כי נהר הוויסלה יחסום כל אופנסיבה גרמנית, אם תבוא, והוא האמין בכל לבו לערבויות שניתנו לפולין על ידי בריטניה וצרפת. לא היה לו ספק כי כל ניסיון של הגרמנים לפלוש לפולין יהפוך לתבוסה מוחצת.
את החזיונות האפוקליפטיים של אלן ייחס מרקוס למצבו הרע. הוא הבין שכספו של אלן אזל, שהרעב מטריף את מוחו ושהבדידות קשה לו. אל המכתבים הקצרים והלקוניים, שנשלחו אחת לחודש, מנובי־טארג לניו יורק, צורפו מעתה, בנדיבות, גם שטרות של כסף. סכומי הכסף התקבלו אמנם אצל אלן בברכה ובתודה, אבל ההאשמות לא זו בלבד שלא פסקו אלא אף הלכו והתעצמו. מרקוס איבד את סבלנותו. בעוד שאת המכתבים הראשונים של אלן שמר ונצר, הרי שאת מכתבי הדם ואש ותמרות עשן היה מקמט ומשליך בזעם אל סל האשפה. מילות התוכחה של אלן היו עיקשות, ובכל פעם שהושלכו לסל האשפה היו זוחלות ממנו החוצה, מתיישבות על עורפו של מרקוס, נאחזות בו בעקשנות ומסרבות לזוז. כדי לפוגג את אחיזתן של המילים, היה מרקוס מדמיין את אלן מסתובב בין גורדי השחקים, רעב, לבוש בלויי סחבות, קודח וצועק: ברח מרקוס, ברח. תמונה זו של אלן מילאה את מרקוס בתחושה של כעס ובחילה. הוא החל מצר על כך שלא יוכל יותר לעזור לאלן. שהרי במצבו של זה, מה יועילו לו, לבן הדוד המשוגע, מכתבים מפייסים וכמה שטרות של כסף? מרקוס הפסיק לענות למכתביו של אלן, ובתגובה לכך, נעשו גם מכתביו של זה נדירים ודלילים עד שחדלו להגיע.
ימים אחדים אחרי שפלשו חיילי הוורמאכט לעיר וציוו על מרקוס להציג בפניהם תעודות, פשפש מרקוס באחת ממגירות המכתבה הגדולה שלו ונתקל בצרור המכתבים של אלן. כשקרא מחדש את המכתבים, התחילו להתעורר בו זיכרונות מנחמים שלא היו שלו, אבל היו חיים ומוחשיים כאילו היו שלו. הוא שמע את מכוניות השברולט והקדילק צופרות בקצב הג'אז, הוא ראה את גורדי השחקים לופתים בתשוקה את העננים הלבנים ויוצאים איתם במחול, והוא הריח את ריחם של פירות גן העדן שהתגלגלו ברחובות וננעצו בין שיניו כל אימת שהיה רעב. דמותו של אלן הייתה מגיחה לעתים אל תוך המראות המשכרים, אוחזת בידה שרביט מנצחים. מרקוס היה קורא בשמו של אלן, ואלן היה אומר טוב שבאת, מרקוס, וממהר להיעלם. מרקוס חזר וקרא את המכתבים לעתים יותר ויותר תכופות, וככל שקרא יותר כך התעצמו המראות הפלאיים. לעתים היו מתגנבים למחשבתו של מרקוס המכתבים שלא נשמרו, אלה שקימט וזרק, כיוון שאלה אילצו אותו להישיר מבט אל פניהן של היהירות ושל אחותה הבכירה, הטיפשות. הוא העדיף לגרש אותם ולהסיט את מבטו מהם, עוד לא נאמרה המילה האחרונה, נהג לומר לגיז'ה, אשתו, שהייתה מתבוננת בו בשתיקה גדולה.
כדורים שרקו, אימהות צווחו את שמות ילדיהם, זקנים גנחו, גברים צרחו, ריח אבק השריפה התערבב בריחות של זיעה, שתן ודם, והשמש הקופחת ערבבה את המראות, הקולות והריחות לבלילה אדומה של טירוף. מרקוס ריחף בקדילק שחורה מעל צריח הנירוסטה של בניין קרייזלר. מוזיקת ג'אז נפלאה הגביהה את מעופו, השמש הייתה במרחק נגיעה, כל כדור שנורה הצמיח עוד גורד שחקים מעופף, ופיו התמלא בעסיס תפוחי גן העדן. אמריקה, חרחר, ונפל לבור שבו כבר שכבו ירויים ודוממים אשתו, שכניו, חבריו ועוד רבים מבני עירו.
שנתיים מאוחר יותר, על גבולה הצפוני של איטליה, במחנה אוהלים קטן ועלוב של צבא אנדרס, כיוֵון דולק את מבטו אל המטוסים הכבדים שחלפו מעל ראשו ברעש מחריש אוזניים וניסה לפענח את זהותם על פי מראה גחונם. פאבל, שעמד לידו, זיהה אותם מיד. אלה ת'נדרבולטים אמריקאיים, אמר פאבל בקול נחרץ. מה אמרת? שאל דולק. פאבל היה קצר רוח, מה שאמרתי, דולק, זה שלמטוסים האלה קוראים ת'נדרבולט, וזה לא משנה, כי האמריקאים האלה, כמה שהם גדולים ככה הם מטומטמים. דולק התבונן בו בתמיהה. פתאום החלטת לכעוס על האמריקאים? פאבל התבונן בדולק במבט מזלזל. זה לא פתאום דולק, וכן, אני כועס על האמריקאים. דולק שתק והמתין להסבר. המטומטמים האלה, דולק, לא רק שלא הגיעו כשהיה צריך אותם, אלא שכשהם כבר מועילים בטובם להגיע הם לא מפסיקים להתבלבל. דולק נעץ בפאבל מבט שואל, אין לי מושג על מה אתה מדבר, פאבל. אני מדבר על זה, אמר פאבל, שהם למשל הפציצו לא מזמן בטעות את המפעל של שאפהאוזן, אתה קולט, דולק? במקום להפציץ מפעל של נשק בגרמניה הם הפציצו מפעל של שעונים בשווייץ. דולק הזדקף והביט משתאה בפניו של פאבל, אמרת שאפהאוזן? דולק הגה את המילה שאפהאוזן כאילו הייתה שם של מכר ותיק שנשכח מלבו ולפתע חזר לחייו. כן, אמר פאבל, אמרתי ש אפ האו זן. מה כל כך מיוחד בלהגיד שאפהאוזן? לאבא שלי יש שאפהאוזן, אמר דולק. לאבא שלך יש שאפהאוזן, לגלג פאבל וחיקה במרירות את טון הדיבור החולמני של דולק. דולק התעשת. כן, פאבל, מה לא ברור? לאבא שלי יש שעון זהב של שאפהאוזן. פאבל השתהה לפני שדיבר ואז לעס את המילים לאט, חבר יקר, לאבא שלך אין שעון שאפהאוזן, לאבא שלך אולי היה שעון שאפהאוזן, פעם מזמן לפני סוף העולם. דולק שתק, ושתיקתו הייתה ארוכה.