פרק 1
הזר


"מה שמי? נו, מה זה משנה, דוקטור? בעוד שעה, אולי קודם, לא אטריד עוד איש."


"אבל אין ספק שחובתך, ידידי, להניח לי לדעת את שמך," התווכח האחר. "גם אם יהיה זה בחשאי."


הנוטה למות הניד בראשו לשלילה וזע באי־נוחות. בהושיטו את ידו הגרומה, הרועדת, השיב בצרפתית בשוויון נפש.


"צר לי שאיני יכול לספק את סקרנותך, אך יש לי סיבה – סיבה חשאית וכבדת־משקל. הנה המפתח שלי," המשיך ודיבר במאמץ גדול בקול שהיה רק בקושי יותר מלחישה. "פתח את התיק שלי, דוקטור, ו... ותמצא שם... מעטפה גדולה. האם תואיל לתת לי אותה?"


הדוקטור, איש קטן ומעוקם בבגדים מרופטים, ששערו אפור וזקנו הקצר מאפיר, קם ממראשות המיטה, וכשבידו המפתח חצה את החדר למקום בו נח על הרצפה תיק עור שחוק. כשהפנה את גבו אל המטופל חסר־השם וכרע על ברכיו ליד התיק, עלה על פניו הקשים, הקמוטים, מבע מוזר של עורמה. אולם היה זה רק ​​להרף עין, ברגע הבא נעלם ופינה מקומו לאותו מבע רציני ואוהד שלבשו פניו קודם לכן. הוא מצא מעטפה גדולה וכחולה, עטופה פשתן, והניח אותה בידיו החיוורות, הרועדות של הזר. האיש התשוש נראה כבן חמישים, בלתי מגולח, שערו ושפמו הסתורים זרויים מעט אפור, ופניו החיוורים, היגעים, הסגירו סבל ממושך ועז.


מדוע היה כה נחוש להסתיר את שמו? איזה סוד רצה להסתיר?


בתווי פניו הכמושים נרשם עבר מעורר סקרנות ועתיר הרפתקאות. ייתכן שהיה ברשותו איזה סוד עלום ומדהים. הוא היה יוצא דופן רק בדבר אחד – אף שידע כי הוא גוסס, לא השאיר כל מסר לקרוב משפחה כלשהו, וסירב בעקשנות ובנחישות לומר את שמו, אפילו לאיש שהיה כעת לצדו והתיידד עמו. היה זה חדר קטן ובלתי נקי במלון זול סמוך לגאר־די־נור בפריז – חדר ובו מיטת יחיד, שטיח מרופט, כיור עץ זול, ואור דצמבר אפור מסתנן מבעד לווילונות התחרה הצהבהבים התלויים ברפיון. הטפט היה שמנוני ודהוי והמיטה רחוקה מלהיות מזמינה.


עבור דוקטור ריימונד דיאמונד היה הנוטה למות אדם זר לחלוטין עד לפני שלושה ימים – עד אותה היכרות מקרית שזימן לו מזלו הרע. שני הגברים היו זרים בפריז, ואיחלו זה לזה יום טוב בעת שעלו במדרגות הצרות של המלון הקטן. ברנשים חסרי אמצעים נוטים להתיידד בנקל. הזר אמר לו כי הוא דֶני מקופנהגן, אך השם, ז'יל בלאן, אותו מסר לבעל המלון, ודאי לא היה דני. ואמנם, הוא הודה בפני דיאמונד שלא מסר את שמו האמיתי. היו לו סיבות לשמרו עלום.


הוא היה בגדר תעלומה, והדוקטור חשד כי נמלט ממולדתו וכשהגיע לקצה משאביו חי בפחד מפני המשטרה. העובדה שהיה משכיל ניכרה היטב לעין. אף שדיבר צרפתית גרועה, ניכר היה כי ראה עולם, ובימיו הטובים היה בעל אמצעים ניכרים. הוא ביקר במזרח הקרוב, באסיה הקטנה, בסוריה, בארץ ישראל ובמצרים, ודומה כי היה בעל ידע רב שנלמד מקרוב ובאופן אישי על אותן מדינות. אך מטענו הצטמצם לאותו תיק קטן ובו מעטפה כחולה גדולה עטופה פשתן. במשך יומיים שוטטו בבטלה יחד, שניהם כמעט ללא אגורה.


כשהתבהר לו מצבו הכספי של ידידו, הסביר הדוקטור שאף הוא "מסובך זמנית בקשיים כלכליים בשל השקעותיו הרבות לאחרונה", ובתגובה צחקו שניהם במקהלה, ובלבבות קלים בילו את מחצית היום שרועים בבטלה על המושבים בגני טווילרי, צופים בילדים המשחקים. היה זה באותן שעות בטלות ומורעבות שדבריו של הזר עוררו בדוקטור סקרנות עזה. דיאמונד עצמו, אנגלי שלמד לתואר הרפואה שלו באדינבורו, היה איש־ספר בעל ידע לא מבוטל, אך דומה כי הידע של הדני בנושאים איזוטריים היה עמוק להפליא.


מדוע הוא מסרב בתוקף לחשוף את שמו?


ביום בו פגש בדני הסתכמו משאביו הכספיים של הדוקטור בלא יותר מאשר פרנק בודד ומטבע של עשרים וחמישה סנט. לחברו הטרי היה עוד פחות. לפיכך לא נמצא מזונם בשפע, אך שני הברנשים, אחים למצוקה, התמודדו עם בעיית הרעב בעליצות. לא היתה זו הפעם הראשונה בה מצאו את עצמם פנים אל פנים מול הרחובות והרעב, על כן לא היה זה ניסיון חדש עבורם. אך הזר נראה מדוכדך להחריד. הוא כיווץ את גבותיו, חשק את שיניו, ונאנח עמוקות – אנחות על כל אותם הישגים־לעתיד שלא קיימו את הבטחתם. עסקיו בפריז היו חשובים, "חשאיים לחלוטין", הכריז. בעוד מספר ימים, לכל היותר תוך שבוע, הם מוכרחים להסתיים.


"ואחר כך," הוסיף בצחוק של ביטחון, "בטח אמשיך הלאה ל'גרנד'."


אולם כשעלו באותו ערב במעלה רחוב לאפאייט לעבר המלון החשוך, נתקף לפתע הזר כאב עז באזור לבו. כל דבר מאכל לא בא אל פיהם זה עשרים וארבע שעות, ושניהם סבלו מקור וחולשה. דיאמונד אחז בזרועו של האיש והצליח להובילו לחדרו. שם בדק אותו בקפידה, ולאחר שאבחן את המקרה זיהה את הסכנה החמורה, אך לא אמר למטופל כל דבר נחרץ. הוא פגש בבעל הבית ושאל ממנו שלושה פרנקים. לאחר מכן רשם מרשם ולקח אותו לבית המרקחת הגדול בפינה. התערובת אוששה את החולה, אך בלילה התמוטט שוב. בצהרי היום השיג דיאמונד ספל מרק צח ממסעדה זולה בקרבת מקום, והביא אותו לאיש שסירב לומר את שמו. כעת – משך כל אותו אחר צהריים קצר ועגמומי – ישב למראשות המיטה כשאצבעותיו על דופק המטופל.


"צר לי שהמצב גרוע כל כך," אמר הדוקטור והושיט לו את המעטפה הכחולה הגדולה. שעה קודם לכן סיפר למטופלו את האמת. "היית צריך לקבל ייעוץ לפני זמן רב."


הנוטה למות חייך חיוך קלוש וניענע בראשו.


"הוזהרתי בשטוקהולם," השיב בקול חרישי, "אבל לא נתתי את דעתי לכך. הייתי... הייתי טיפש."


הדוקטור נאנח. מה יכול היה לומר? הוא הכיר בכך שהאיש האומלל נמצא כבר מעבר להשג ידה של עזרה אנושית, הוא סבל ממחלת לב בשש או שבע השנים האחרונות, אולי יותר.


"אתה בטוח?" שאל לבסוף האיש הקטן והמגובנן בנוטלו שנית את היד הכחושה, הגרמית, בידו. "אתה בטוח שאינך רוצה לשלוח שום הודעה לאף אחד?"


במשך שניות אחדות נאבק האיש השרוע להוציא מילה.


"לא!" הצליח להשתנק לבסוף. "שום הודעה לאף אחד."


הדוקטור קפץ את שפתיו בתגובה לסירוב. מוזרותו של הזר הפכה בולטת יותר באותם רגעי־סוף.


אצבעותיו הדקות, הרפות, מיששו את המעטפה התפוחה, שדומה כי הכילה כמות ניכרת של ניירות מקופלים.


"דוקטור," לחש לבסוף, "אני... אני רוצה לשרוף... את כל אלה... כל אחד מהם... לשרוף אותם כליל."


"איך שתרצה, ידידי היקר," השיב האיש הקטן בעודו בוחן את המעטפה בלהיטות, ותוהה מה היא עשויה להכיל. "אשים גפרור בתנור."


במאמץ רב הצליח החולה להזיז את גופו כך שמבטו יפול על דלת תנור הברזל העגול שהאש לא בערה בו כרגע, אף שהיום היה קר מאוד.


אך הוא היסס, כמו לא העז לבטוח באיש הרעב שהתיידד עמו.


"האם תרצה שיושמדו?" שאל הדוקטור שנית.


הגוסס הנהן והרים את אצבעו לסימן שאינו יכול לדבר.


דיאמונד המתין בראותו כי החולה מנסה בכל כוחו לבטא מילים, אך לשווא.


משך דקות אחדות השתררה דממה גמורה.


לבסוף דיבר האיש עלום־השם בקול עמום ובלתי ברור. הדוקטור נאלץ לגחון כדי לקלוט את המילים:


"קח אותם," אמר. "קח אותם... ושרוף בתנור. שים לב... השמד כל אחד ואחד מהם."


"בהחלט אעשה זאת," השיב השני. "הב לי, ותראה אותי שורף אותם. אעשה את זה שם – מול עיניך."


הנוטה למות אחז במעטפה באחיזתו הרפה, מהסס עדיין, עיניו נעוצות בניירות בעוגמה, כמו היה מלא חרטה נוקבת על משימה שלא נשלמה.


"אה!" התנשם בדי עמל. "לחשוב שזה הסוף – סוף של מחקר ומאבק של חיים שלמים! המוות מכריע אותי כפי שהכריע כל אדם שניסה לפענח את הסוד."


דיאמונד עמד והאזין בפליאה והשתאות. הוא הבחין באי־רצונו של הגוסס להשמיד את הניירות. אולי יוותר וישאירם ללא פגע! איזה סוד יכול להיות חבוי בהם? השתררה שתיקה ממושכת. מעל אלפי הארובות הלך האור האפור ונמוג במהירות לכדי אפלולית. החדר החשיך והלך. המטופל שכב ללא ניע, אך עיניו העמומות היו פקוחות עדיין. בידו אחז במעטפה היקרה.


שוב דיבר דיאמונד, אך בעל הסוד לא השיב, רק נשא את ידו החיוורת וניענע בראשו בעצב, בסמנו כי אינו יכול לדבר. הדוקטור הקטן, המעוקם, רכן פעם נוספת אל הזר וראה כי הקץ קרוב. הוא קיווה כנגד כל הסיכויים שהאיש יעבור מן העולם לפני שיהיה בידו הכוח להורות על השמדת המסמכים, יהיו אלה אשר יהיו. הצהרותיו המסתוריות העידו באופן ברור כי המסמכים האמורים מכילים סוד יוצא דופן, ומובן שסקרנותו של הדוקטור התעוררה.


בשלושת ימי היכרותם הקצרים ניסה לשווא לגבש מסקנה כלשהי באשר לשאלה מי יכול היה להיות הזר. בתחילה האמין כי הוא איש רפואה מרושש כמותו, אך הנחה זו נשללה עד מהרה. בלי ספק היה איש מקצוע מומחה בתחומו, אך הקפיד להסתיר אף את מקצועו, לא כל שכן את שמו.


הרופא התיישב שוב בכיסא הקש הרעוע שלמראשות המיטה, כשם שישב לצד מאות גברים ונשים על ערש דווי במהלך שנותיו במקצוע, והמתין בסבלנות לבוא הסוף. המטופל נשם בכבדות, ושוב נע בחשש בהעיפו מבט של ערגה בכוס הלימונדה שעל השולחן הקטן. דיאמונד זיהה את משאלתו והביא את הכוס לשפתיים החרֵבות של האיש. הזר הנוטה למות סימן בידו, והדוקטור הרכין את ראשו עד שאוזנו היתה סמוכה לשפתיו של החולה.


"דוקטור," הצליח ללחוש במאמץ גדול, "אין טעם, אין תקווה! קח אותם לתנור... שרוף אותם... שרוף את כולם!"


"אעשה זאת אל נכון," היתה תשובתו של הדוקטור, שקם לאטו ונטל את המעטפה מבין אצבעותיו המסתייגות של האיש השרוע.


הוא חש בתוכה ניירות פריכים, ובעת שהפנה את גבו אל הגוסס ורכן אל דלת תנור, הציב עצמו בקו הראייה שבין החולה לבין התנור. כעבור רגע פתח את דלת התנור, הכניס את המעטפה פנימה והצית גפרור. ברגע הבא פשט אור אדום על פני החדר המאפיל ועל הפנים החיוורים המוטלים על הכר. זוג עיניים עמומות, שקועות, חרדות, הביטו בלהבות הנישאות מעלה ודועכות שוב במהירות. הנוטה למות בהה בחומר המאוושש ובגיצים הנמוגים, ולא הסיר את מבטו עד שדיאמונד בחש בדפים החרוכים כדי שכל אחד ואחד מהם יתאכל עד תומו. אחר כך התהפך במאמץ במיטתו, הושיט את ידו כמו רצה לדבר, ומשך פנימה נשימה ארוכה וקשה.


"ו... וכך... נעלמו כל תקוותי... חיי," בכה הזר מרוֹת בקול בלתי נשמע כמעט.


שוב נאנח – אנחה ממושכת – אזי השתררה דממה מוחלטת בחדר שהיה כמעט חשוך כעת. המוות נכנס פנימה. בעל הסוד עבר לאותה ארץ הנמצאת מעבר להשגה האנושית.