1
החיים שקלייר רוברטס דמיינה לעצמה לא כללו הסתתרות מבריונים שיחטפו אותה בלי מחשבה נוספת ויגררו אותה להתחתן עם איזה זקן דוחה בעל כרס-בירה ושיני זהב, שמציע הלוואות בתמורה לנכסים נחשקים.
אפילו לא בתור נערה שהתברכה בדמיון המפותח שהיה דרוש לה כדי להאמין במשך שנים שאביה חסר האחריות, שהצניח אותה על מפתן ביתה של דודתה המסויגת בגיל חמש, הוא גיבור-על קשוב.
אך בדיוק כשחשבה שהגיעה לתחתית שבתחתית, החיים החליטו להפגיש אותה עם הסחי הירוק המגעיל מתחת לזוהמה הדוחה שבקרקעית הבריכה.
נכס נחשק... המושג עצמו העלה בה קבס.
כדי לברוח מבריון מספר אחת, שהבהיר שהוא ייקח אותה במקום את הכסף שהיא חייבת לבוס המאפיונר שלו – כי כשאביה לווה מהם כסף, הוא השתמש בה כערבון ואז מת לפני שהספיק להחזיר את החוב – הברירה היחידה שנותרה לה הייתה להסתתר על סיפונה של יאכטת-על של גבר שאיתו שכבה לפני חודש בלבד. אומנם הלילה עלה על כל ציפיותיה, אבל הבוקר שאחרי היה מביך מאוד. הסטוץ שלה מחק אותה מחייו בקלות כאילו היא דואר זבל במייל.
מגיע לה, אחרי הצלילה הפזיזה שלה לעולם המסחרר והמרגש של סקס וקשרים רומנטיים עם דיוואן קוהלי, מנכ"ל ופלייבוי רווק בלתי מתנצל. שחיין עטור מדליית זהב בעברו, ומי שהמציא את מותג הספורט העכשווי ביותר בעולם, אתלטה. מיליארדר עוד בטרם מלאו לו שלושים וגבר שבנה את עצמו במו-ידיו, תכונה שעוררה בקלייר התפעלות רבה אחרי שפגשה אותו לראשונה באירוע יחצנות שהיא ארגנה לאחד מחבריו. יחד עם כתפיו הרחבות ושרירי הבטן הקשים שלו, כמובן.
היא הייתה צריכה לדעת שאולי חברת היחצנות שלה, לונדון קונקשן, תעשה איתו עסקים בעתיד. הרי הוא נודע כגבר שנאמן יותר ללקוחות שלו מאשר למאהבות שלו.
אומנם קלייר הסכימה בלב שלם עם הגישה של יחסים עסקיים בלבד, אך בתור מאהבת לשעבר היה קצת קשה לחזור לקטגוריה זו. לא שהיא עדיין הייתה מדוכדכת בגללו.
אבל הלב רוצה את מה שהוא רוצה... או במקרה שלה, הרצון היה של האיברים הנשיים שלה, משום שעד הגיל הקשיש של עשרים ושמונה הם לא באו על סיפוקם.
צחקוק היסטרי – שתודלק בשתי כוסות השמפניה שהיא שתתה מרוב פאניקה – חמק מפיה. שתי החברות הכי טובות שלה והשותפות העסקיות שלה, איימי ובי, היו צוחקות עליה בלי סוף אם הייתה אומרת "איברים נשיים" בנוכחותן. טוב, איימי בטוח הייתה יורדת עליה. בי הייתה פשוט מצחקקת. אך שתיהן היו כרגע בצד השני של העולם וניסו למנוע את שקיעת העסק שלהן. מלבד מסרון פה ושם, לאחרונה הן כמעט לא שמעו אחת מהשנייה.
אלוהים, הגעגוע אליהן היה כמו כאב בבטנה עתירת השמפניה. היא רצתה נואשות לשמוע לפחות את קולה של אחת מהן. לספר להן מה אביה עולל לה ואז לבכות בזמן כשהן יקללו אותו בלהט. הוא ידע שהוא גוסס ושלח לה כסף כדי להקים את לונדון קונקשן, שהלכה מחיל אל חיל בשנתיים האחרונות. הוא החזיק מעמד רק כמה ימים לאחר מכן, והיא טרם הפנימה לגמרי את ההבנה שבמקום שאביה סוף-סוף יעשה משהו טוב למענה, הוא בעצם בגד בה בדרך הכי איומה, רק כדי להשקיט את המצפון שלו על התעלמותו ממנה לכל אורך חייה.
אך הרעיון של יצירת קשר איתן בעודה נמלטת ממאפיונר שרוצה לחטוף אותה ולגרור אותה למערה שלו, לא היה טוב. מה אם הוא היה מאיים על איימי או על בי כי לא היה מצליח לאתר את קלייר? הרי כל אדם שהיה עורך אפילו בירור קל על חייה היה יודע שאיימי ובי הן המשפחה האמיתית שלה. האנשים היחידים בעולם שדאגו לה.
לא, היא לא יכולה לקחת את הסיכון שתסכן גם את החיים שלהן. לכן היא החליטה שעדיף להסתיר מחברותיה איפה היא – או עם מי היא. חברותיה יודעות כמה נחושה היא מסוגלת להיות כשהיא עולה על ריח של לקוח חדש, לכן שכשהן לא ישמעו ממנה בזמן הקרוב, הן בוודאי יניחו שהיא שקועה במרדף אחר לקוחות.
דבר נוסף שחברותיה לא ידעו, ושקלייר לא התכוונה לספר להן, היה שהלקוח החדש שלהן הוא אותו גבר שאיתו היה לה סטוץ לאחרונה. היא לא שיתפה אותן בזהותו כי הרגישה צורך משונה לגונן על הלילה ההוא. גם כי ידעה שאם תדבר איתן, יהיה עליה להודות שלא עלה בידה להקפיד על הכלל החשוב ביותר בסטוצים – לקחת את זה בקלות. במיוחד כי לדיוואן ככל הנראה לא היה שום קושי לנהוג כך.
אתלטה הייתה דג גדול מכדי שקלייר תוותר עליו רק משום שמנכ"ל החברה לא הכריז על אהבתו הנצחית אליה. והלילה הייתה לה הזדמנות חד-פעמית לשכנע אותו שחברת היחצנות הקטנה שלה יכולה לטהר את התדמית המוכתמת שלו.
הבעיה הייתה שהבריונים של המאפיונר עקבו אחריה כל הדרך מלונדון אל ועידה בניו-יורק ומשם לסאו פאולו, וזה היה מבעית. היום הובהרו לה כוונותיו של המאפיונר. הוא התכוון פשוט... לקחת אותה במקום את הכסף שלטענתו היא חייבת לו.
במשך שבועיים היא חייתה עם אימה מתמדת מפני חטיפה.
בדיוק כשהחליטה להתחפף מהמקום אל חדרה במלון, היא הבחינה בבריון מספר אחת עומד עם משקה ביד על הסיפון הראשי של יאכטת-העל הערב. האיש הנמוך, הבלונדיני בעל הפנים המלאות, חייך חיוך מלאכי – הופעתו העליזה ללא ספק שימשה כלי יעיל בחטיפת נשים תמימות. היא ראתה את האיש הזה ליד דוכן העיתונים ברחוב ששיכן את המשרדים של לונדון קונקשן, מתבונן בחלון היחיד. אותו רחוב אלגנטי ומאובטח כביכול שדמי השכירות בו היו אסטרונומיים.
הוא אפילו נתקל בה ערב אחד בשעה מאוחרת כשהיא מיהרה לתפוס את הרכבת התחתית אחרי העבודה. הוא שפע התנצלויות. כשהיא ראתה אותו לאחר מכן רובץ במבואה של המלון שלה בניו-יורק, היא תהתה אם היא הוזה.
עכשיו הוא היה כאן, על סיפון היאכטה של דיוואן. נראה אלגנטי בדיוק כמו שאר הגברים בחליפות המעצבים. עוטה חיוך חביב, שקוע בפטפוטים. הוא כמעט נגע בה. ניסה לדבר אליה כאילו הם חברים משכבר הימים. לא היה לה זמן לתהות איך הוא הצליח לעלות על הסיפון. היא הייתה מוכרחה להסתתר. מייד.
היא העבירה את ידה על ירכיה וחשבה על הסיורים שערך המאבטח הלבוש מדים. חצאית המשי הירוקה כאזמרגד שלבשה הייתה מתנה מבי, והיא הפיחה בה אומץ נחוץ-מאוד. בלי להביט לאחור היא החלה לרדת בזהירות במדרגות הלולייניות – מי ידע שביאכטות יש גרמי מדרגות כאלה? – וניסתה לא למעוד בעקבי העשרה סנטימטרים שלה.
השמפניה שכשכה שוב בבטנה כשהיא עברה דלת-דלת. הציצה לתוך סלון יקר אחר סלון יקר. למרות הפאניקה שלה, קלייר התפעלה מהחללים המרווחים המודרניים, מהעיצוב האופנתי השיקי. הנקישות של עקבי הסטילטו שלה על הרצפה המבריקה נשמעו כמו ספירה לאחור מאיימת.
בלב הולם היא נכנסה לתא השינה הגדול ביותר. היא נדהמה רגע מממדיו. בחדר הייתה מיטה גדולה עם שמיכת פוך בצבע כחול-צי שנראתה כה מזמינה עד שהיא פסעה לעברה בערגה פסיעה לא רצונית.
המרקם של הכותנה הרכה המפנקת תחת קצות אצבעותיה הבהיר לה שהיא ממוללת אותה. עפעפיה היו כבדים, וכל גופה היה מעולף מתשישות. כל השבוע היא נדדה ממקום למקום. היא לא עצמה עין מהרגע שאותו גבר מבעית התחיל לעקוב אחריה. אך היא לא יכולה לישון עכשיו. לא אם היא רוצה להיעלם מעיני כול עד אחרי שהמסיבה תדעך.
אחרי מבט ערגה אחרון אל המיטה, היא התנערה מערפל התשישות שאיים לאפוף אותה. היא הייתה גמורה בגלל הזעזוע שחשה כשראתה שוב את שליחו של המאפיונר. היא נכנסה כמו רובוט לארון מסיבי.
הארון היה בערך בגודל של חדר השינה שלה בדירתה הזעירה. ריח קל של אלגום ומשהו נוסף הגיע לנחיריה. בטנה התהפכה, הפעם מתחושה נעימה יותר. זיכרון גופו הקשה של דיוואן שננעץ בתוכה, התחושה של עור גבו המתוח והחלקלק מזיעה תחת אצבעותיה החמדניות... קלייר נאחזה בכוח בזיכרון של האקסטזה שהרגישה אז. באותו רגע של אינטימיות צרופה כשהוא הביט בעיניה ופשוט... ראה אותה. כל הפגיעות שלה השתקפה בפניה. והוא רק חיבק אותה בעדינות ונשק לרקתה.
הרוגע שהשרה הזיכרון השקיט פתאום את הפחד שתסס בבטנה.
היא התיישבה במושב החלון הרחב והשקיפה על האוקיינוס. המרחבים הכחולים סימלו את המרחק העצום שלה מביתה, מחברותיה ומהעסק שהיא בנתה בדם, יזע ודמעות.
אך מעבר להם חיכה גם האיש שטען שהיא שייכת לו כאילו היא בקר.
קלייר העיפה מעליה את נעלי העקב שלה ומשכה את ברכיה אל חזה. היא נשענה על הריפוד הקטיפתי, עצמה עיניים וחיכתה שהלמות ליבה תואט.
שהמסיבה תסתיים.
שהיאכטה תתחיל לנוע.
היא התמרדה בתוך-תוכה נגד המחשבה שהיא תשוט ליעד לא ידוע עם גבר שנפרד ממנה בלי מבט נוסף אחרי הלילה הכי טוב בחיים שלה. שאמר לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלמרות כל ההנאה, ה... קשר שלהם הסתיים.
אך הפלייבוי המיליארדר סימל כרגע ביטחון. גם אם פירוש הדבר שהיא תיצמד אליו כמו שבר אונייה לא רצוי שנסחף בים.
"תבטיח לי שתגיע לחתונה, דיוואן. בבקשה."
דיוואן קוהלי הצמיד אצבע ארוכה אל רקתו הפועמת כשהתחינה הצווחנית של אחותו התאומה החמירה את כאב הראש המתון שלו.
אך מכיוון שדיוואן לא נהג לשקר לעצמו – זו הייתה דרכו היחידה לשרוד בבית הספר הצבאי שאליו אביו שלח אותו – הוא הודה שהאשמה היא שהפכה את אחד החודשים האיומים בחייו למשהו הרבה יותר... גרוע.
"אפילו לא פגשת את ריצ'רד. זאת אומרת, ריץ' ואני מאורסים כבר שמונה חודשים, ואחי התאום עדיין לא פגש אותו. זה קצת מוגזם, אפילו בשבילך, דיוואן. אתה לא רוצה לוודא..."
דיה המשיכה לדבר מבלי לצפות ממנו לתגובה, מלבד נהמותיו פה ושם לאורך השיחה.
גם אם אחותו – שהייתה צעירה ממנו בשתי דקות וחצי תמימות – העמיסה עליו אשמה, אין פירוש הדבר שהאשמה לא הייתה מוצדקת.
הוא לא חזר אל בית משפחתו בקליפורניה מאז בית הספר הצבאי. הוא לא התראה עם דיה כבר שנה וחצי. אבל למרות הקרע בינו לבין אביו שנמשך קרוב לשני עשורים, הוא תמיד הקפיד להתראות עם אחיו. גם אם אחיו הגדול, שהיה תובע כללי, ואחותו הגדולה, שהייתה נוירוכירורגית ילדים מפורסמת, רק ניסו לשכנע אותו לבוא הביתה.
דיה הייתה תמיד זו שבדקה מה שלומו. אפילו כשהוא הפנה את גבו לשאר המשפחה, דיה הייתה הקשר היחידי שלו עם שורשיו. עם משפחתו המנוכרת. עם האדם היחיד שהוא אהב ואיבד – אימא שלהם.
"מתי החתונה?" שאל דיוואן, רק כדי לקטוע את זרם האנגלית וההינדית שצבר תאוצה והוטח בו מצידו השני של אוקיינוס השקט. הוא בהה בתאריך מספיק בשבועות האחרונים.
"אתה יודע בדיוק מתי," סיננה דיה.
"זה לא הזמן המתאים בשבילי לבקר בקליפורניה, דיה," הסביר ברוך. "את יודעת עם מה התמודדתי בתקשורת. סקנדל ההטרדה המינית הזה שאיים על שמה של החברה שלי הוא לא דבר של מה בכך.
"יש לי אנשים שעובדים מסביב לשעון כדי לוודא שמשהו כזה לעולם לא יקרה שוב. ואם אני אראה את הפנים שלי בחתונה בעיצומו של כל ה... סקנדל המבורדק הזה, את יודעת מה הוא יגיד."
לאחותו לא היה צורך לשאול מי זה "הוא".
"הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זה לשמוע את ההטפות השליליות שלו," אמר דיוואן, מריר אפילו עכשיו. אחרי כל השנים האלו. אפילו אחרי שהוכיח לאביו הרודן שהוא טועה בחזיתות כה רבות.
"דיוואן, אתה לא יכול להניח לעבר–"
"אני לא מסוגל להיות נוכח באפיזודה נוספת של דרמה משפחתית. אם אשמור מספיק מרחק, נוכל להמשיך להעמיד פנים שאנחנו התגלמות המשפחה האמריקאית ההודית העשירה והמצליחה שהוא תמיד רצה להיות. את רוצה שאחת המריבות המלוכלכות שלנו תעיב על החתונה שלך?"
דיה נאנחה. "גם אם אצטרך להפריד בינך לבין אבא ממש עד הטקס, אני אעשה את זה. למעשה אני אגייס את ריצ'רד כדי לשמש כבורר ביניכם. אבא מת על ריצ'רד."
עובדה קטנה זו הייתה כמו קליע שהוא אפילו לא ראה שמתקרב לעברו ושננעץ בכאב בחזהו. דיוואן רצה להטיח את הטלפון הנייד שלו בבר הזכוכית הנוצץ ולשכוח לגמרי מהחתונה. ברור שאביו התלהב מהארוס של דיה שהיה בנקאי השקעות.
והנה הוא, בגיל עשרים ותשע, עדיין מקנא במשהו שהשיג אדם זר – ההתפעלות של אביו. כאילו הוא שוב אותו ילד מסכן בן שתים-עשרה שרוצה נואשות לרצות את אביו ונוחל כישלון חרוץ.
"אני כל-כך מצטערת, דיוואן."
דיוואן נאנח. "לא אשמתך, די."
אף אחד לא הבין כמה עמוקות היו צלקות ילדותו, אפילו לא דיה. גם לא אחיו הגדול המושלם והצייתן או אחותו הגדולה הגאונה. הוא הרגיש כאילו אבא שלהם היה שונה מהאב שהוא קיבל.
לפעמים הוא נטר להם טינה עצומה. בעיקר כי הם ציפו ממנו פשוט... להתגבר. לשכוח שהוא תמיד הרגיש אאוטסיידר בקרב בני משפחתו ההישגיים מדי. במיוחד אחרי מותה של אימו.
לא, היה מישהו שגרם לו להרגיש ככה. אביו. בגיל שתים-עשרה הוא נשלח לבית ספר צבאי – מקום שהתגלה כברכה במסווה – ועד לאותו רגע אביו לא חדל לצעוק עליו, להטיח בו שהוא אפס. שהוא קוקייה בקן של עורב.
והדבר היה בעיניו בלתי נשכח ובלתי נסלח.
"אני מבטיחה לך, דיוואן," פתחה כעת דיה באזהרות נוראות, "אם לא תגיע לחתונה שלי, אני... אאסור עליך לפגוש את האחיין או האחיינית שלך בעתיד. אנתק אותך מהחיים שלי. פואמות אפיות ייכתבו על הדוד המנוכר." דיוואן שמע ברקע נימה מרגיעה של גבר, כנראה ריצ'רד. הוא חייך למרות המתח בחזהו.
הוא תהה איזה גבר התנדב מרצונו החופשי לבלות את חייו עם אחותו התוססת והסוערת.
לעזאזל, לא כך זה אמור להיות. שהוא במרחק אלפי קילומטר מאחיו ומשתי אחיותיו ומהאחיינים והאחייניות שלו. אימו הייתה מתעצבת מאוד מהקרע המשפחתי הזה שהשאיר אותו לגמרי לבד. היא הייתה שואפת עבורו להרבה מעבר לסגנון החיים הבודד והנוודי הזה.
"תני לי לפתור את הבלגן בחברה שלי," אמר דיוואן ברגע שהגיע להחלטה, "ואני אגיע לחתונה שלך."
"אתה יודע שכולנו מאמינים בך, נכון? למרות הטענה של אתרי האינטרנט הזולים האלה שידעת שהמנהלת ההיא עוברת הטרדה... אנחנו יודעים שבחיים לא היית מאפשר משהו כזה." לא היה לו מושג איך היא ידעה, אך דיה אמרה עכשיו את מה שדיוואן היה צריך נואשות לשמוע.
"עכשיו תעשה סדר בבלגן, דיוואן. ותגיע לחתונה שלי עם הילת מיליארדר מצוחצחת ומבריקה."
דיוואן חייך.
"חוץ מזה יהיה נהדר אם תביא איתך בת זוג לחתונה."
התמונה הפתאומית של שיער חום כהה משיי ועיניים כחולות אינטליגנטיות שלכדו בתעוזה את מבטו כשהוא נע בתוכה הייתה כה ברורה במוחו עד שלרגע הוא שתק.
דיה שרקה. "אז פגשת מישהי! מי זאת? מה היא עושה? אני מתה לספר לדידי–"
הטון הנלהב של התאומה שלו הדליק בראשו נורות אדומות. "אין מישהי מיוחדת," סינן והרגיש אשמה בשל דבריו.
קלייר רוברטס הייתה כל-כך מיוחדת עד שהוא עוד לא התאושש לגמרי. בשבועות האחרונים הוא ניסה להגיד לעצמו שהיא לא הייתה שונה מהסטוצים הרגילים שלו, אבל הוא טרם השתכנע.
"אז אתה ממשיך עם המדיניות של לאהוב אותן ולעזוב אותן, הא?"
"אל תגזימי," הזהיר אותה.
דיה צחקקה. "בסדר. אתה זה שתסבול כשתופיע לבד, פנוי ונאה... סימה אנטי שאלה עליך..."
דיוואן גנח. סימה אנטי הייתה החברה הוותיקה והיקרה ביותר של אימו והשדכנית השאפתנית הנודעת ביותר לשמצה משני צדדיו של האוקיינוס האטלנטי. מפני שהיה לה גדוד של בנות, היא הביכה בקביעות גברים פנויים ללא הבחנה.
הוא מיהר לנתק אחרי שהבטיח לעדכן את דיה בתוכניות שלו.
השיחה עם התאומה שלו תמיד השאירה אותו חסר מנוחה. כאילו הוא חזר אל ילדותו האומללה. כאילו הוא לא השיג כלום, לא כבש כלום. כאילו עדיין אין לו מספיק. התחושה הופיעה בתכיפות הולכת וגדלה, וכעת הוחמרה בגלל האיש שעליו סמך הכי מכולם, האיש שהשתמש בשמו של דיוואן ובגד בו בדרך האיומה ביותר וסיכן את החברה שדיוואן עבד קשה כל-כך כדי לבנות.
דיוואן צפה באנחה במראה המדהים של היאכטה שלו שהשאירה את נמל סנטוס מאחור. הוא ביקר בעיר סאו פאולו הקרובה, אך אף פעם לא שהה בשום מקום יותר מחודש. ציוד הספורט שלו יוצר בכל רחבי העולם, והוא העדיף לא להכות שורש במקום אחד.
בליבו הוא ידע שהוא לא באמת רוצה לפספס את חתונתה של דיה.
פירוש הדבר שיהיה עליו לזרז את משימת הניקיון הגדולה שכבר יזם בחברה. אין מצב שהוא יתייצב מול אביו כשסקנדל של הטרדה מינית רובץ עליו.
הוא יופיע עם הילה כה בוהקת עד שאפילו אביו יסתנוור ממנה. עדיף עם אישה משגעת ומוכשרת לצידו כדי להדוף את סימה אנטי. מוחו, שכאילו חיכה לסימן הקל שבקלים, מיהר להעלות שוב את דמותה של האישה שהוא הדף בנחישות ממחשבותיו בשלושת השבועות האחרונים.
אומנם הלילה המשותף שלהם הביא לאחד מאותם חיבורים נדירים שאפילו הציניקן שבתוכו לא יכול היה להכחיש, התנהגותו בבוקר שאחרי הייתה רחוקה מלהיות מושלמת.
כל הקשקושים הרעילים שנכתבו על החברה שלו ועליו בשלושת השבועות האחרונים – פלייבוי מיליארדר שהיחס שלו לנשים מזלזל יותר מהיחס שלו לצעצועי היוקרה שלו – הכאיבו לו לאור התנהגותו כלפי קלייר רוברטס.
לזכותו ייאמר שהשם של החברה שלו התנוסס בכל אמצעי התקשורת כשהוא התעורר באותו בוקר כשהיא כרוכה סביבו. רגע אחרי שהוא השתחרר מסבך גפיה החמימות, הוא הדליק את הטלפון שלו ומצא מאות הודעות מצוות יחסי הציבור שלו וממועצת המנהלים. המנהלת, שלא רק הוטרדה מינית, אלא גם נרדפה עד שנאלצה לעזוב את החברה שלו, פרסמה ריאיון, והריאיון נעשה ויראלי בין לילה.
האסון היה אפי בממדיו.
דיוואן לא סלח לעצמו על שלא שם לב למה שמתחולל מתחת לאפו. הוא פתח מייד בחקירה ותוך עשרים וארבע שעות פיטר את האשם בהטרדה והציע למנהלת חבילת העסקה מחדש. אבל לא היה די בכך.
הוא פישל בגדול.
הוא היה כה עסוק בהשקת המוצר הבא, ברדיפה אחרי עסקת מיליארד הדולר הבאה, עד שהזניח את אחריותו כלפי העובדים שלו. זה היה השיעור החשוב ביותר שאימו ניסתה להחדיר בכל ארבעת ילדיה.
שעם פריבילגיה וכוח מגיעה גם אחריות.
דיוואן נכשל לחלוטין בדאגה לעובדים שלו. כמו כן הוא ידע שלא די בפתרונות שכבר הטמיע כדי להציל את המוניטין של החברה שלו. ופה כביכול הייתה אמורה להיכנס קלייר רוברטס.
הוא חצה את היאכטה הריקה שלו ותהה מדוע היא נעלמה הלילה בלי לפנות אליו. במיוחד אחרי שניג'סה למזכירה שלו לקבוע לה פגישה איתו הערב. כששמע לראשונה שהמנכ"לית של חברת היחצנות לונדון קונקשן רוצה להיפגש איתו, הוא ערך בירור משלו.
הם החליפו רק שמות פרטיים באותו לילה. לכן הוא הופתע למראה הפנים האינטליגנטיות שהחזירו לו מבט מאתר החברה שלה.
לרגע הוא תהה אם בכוונתה להאריך את ה... קשר ביניהם. אף שהלילה היה לוהט ובלתי נשכח, כל מה שהיה חסר לדיוואן זה רומן סוער שיסיח את דעתו. אך הוא הדחיק את ההנחה היהירה.
לונדון קונקשן הייתה חברה קטנה שזכתה להצלחה רבה בשנתיים האחרונות. יצא לה שם של חברה בולטת בהנהגה נשית שמנהלת את יחסי הציבור של מותגים גדולים. היא נודעה גם ביוזמות הצדקה ובקידום היזמות הנשית שלה.
דיוואן ידע מייד שהוא זקוק לחברה מסוג זה כדי לרענן את המוניטין של אתלטה. גם קלייר ככל הנראה ראתה את הפוטנציאל שטמון בהזדמנות.
אז מדוע להיעלם לפני שבכלל הייתה לו הזדמנות לקבל את פניה?
למה לעשות את כל המאמץ לטוס מניו-יורק לסאו פאולו, לנסוע עד לנמל סנטוס שבו עגנה היאכטה שלו, ואז לעזוב בלי בכלל לדבר איתה?
דיוואן סיים את המשקה ונכנס אל ארון הבגדים שלו. עורו זמזם מחוסר מנוחה כתוצאה מהשיחה שלו עם דיה ומההברזה של האישה מהפגישה שלהם. הוא היה זקוק לשחייה ממריצה. אפילו כילד, שחייה עזרה לו להיפטר מהתסכול שהוא לא הצליח להמליל להוריו. הוא הרגיש חופשי, כאילו הוא יכול לתקשר באמצעות הגפיים במקום במילים.
כמתבגר שנשלח לבית ספר צבאי, האתלטיות שלו בבריכה הייתה נחמתו היחידה.
הוא נפטר מהחולצה שלו. הוא עמד לקחת מגבת מערימה מקופלת בקפידה כשהבחין בפיסה בוהקת של משי בצבע אזמרגד מרפרפת מאחור.
הוא היה משוכנע שאין ברשותו בגד בצבע בולט כזה. כמו כן הוא זכר שחשב כמה המשי הירוק מבליט את ישבנה המעוגל הנפלא של קלייר.
האם היא כאן – עדיין על סיפון היאכטה שלו, בארון שלו?
הוא חלף על פני שורות על שורות של חליפות והסתכל למטה.
התדהמה ריתקה את רגליו לרצפה לרגעים אחדים, ובעקבותיה הופיע מכלול של רגשות שהוא לא הצליח לרסן. הוא הוצף כעס, התפכחות, אפילו הומור, וכל אלו הסתכמו באי-אמון צרוף.
מה היא עושה כאן לעזאזל?
היא הייתה מצונפת במושב החלון, תיק היד הלבן שלה לפות אל לחייה, ולגמרי... ישנה. שערה יצר סבך מבריק סביב פניה. קווצה מתולתלת התעופפה מפניה עם כל נשיפה שלה. פיה הרחב והוורוד – אולי קצת רחב מדי לפניה הקטנות – היה פעור במקצת.
דיוואן אחז בכתפה וניער אותה קלות.
הדבר האחרון שחסר לו הוא תסבוכת עם אישה נוספת – אף שהיא זו שפלשה לפרטיותו והתחבאה בארון שלו.
במיוחד אישה שהוא שכב איתה... ולא הצליח לסלק ממוחו.
