רונית מטלון
המשענת של ה"אני"
יש איזו תהייה בתום קריאת ספרה האוטוביוגרפי של נורית זרחי, משחקי בדידות: מהו הטקסט הזה שהחזקתי ביד. הרושם הזה, נדמה לי, נובע בעיקר מכך שלפרוזה היפה כל כך, רבת הדמיון ועם זה המחונכת, של נורית זרחי, יש דיאלוג מפותל מאוד עם החומריות. ב"חומריות" אני מתכוונת לצורת ההופעה של הפרט הקונקרטי בטקסט. לניסיון או לתשוקה ללכוד אותו, להעניק לו נפח ומשקל. הנגיעה של זרחי בחומריות כמעט שאינה מתעניינת בשאלות של נפח, מידה ומשקל, אלא מבקיעה מבעד לחומר הלאה: מהדמות לכתם, מהנוכחות למוזיקה. את המאפיינים הללו בטקסט אפשר לפטור כלאחר יד בתואר "פרוזה שירית", אבל זו עבודה קלה. "שיריות", או תכונות שיריות של פרוזה, לא תמיד כרוכות במיסוס ופיגוג של החומר, לפעמים אפילו להפך!
האם זה באמת מה שהיא עושה בממואר שלה — ממוססת ומפוגגת את החומר, את הבשר של הפרט הקונקרטי? כן ולא. זרחי מעמידה בפני הקורא רצף אוטוביוגרפי מקוטע, שהעובדות מופיעות בו כמו חלוקי נחל שיש לדלג ביניהם, אבל הפרויקט הלשוני והרוחני שהיא נוטלת על עצמה נח בעיקר בפערים שבין אבן לאבן: המים השחורים, האלם, הכאב ששום פרט קונקרטי אינו יכול להכיל.
האריזה של הממואר הזה, לפחות על פי מה שמופיע בגב הספר, נראית במבט ראשון כמו משהו שאנחנו מכירים: "זהו סיפור על ילדות ישראלית ועל ילדות בכלל: על התבגרות, על מאבק של צמיחה בתוך התנאים הנוקשים ששררו אז; וגם על מה שנשאר אחרי שעברו השנים האלה — שנות החמישים, השישים, השבעים. זרחי מתארת את החברה הישראלית אז, במבט כפול — של הילדה שהייתה, המתבוננת באישה הבוגרת, ולהפך. זהו סיפור על מושגים המפרפרים עדיין בזווית העין לפני שהם נעלמים — תקומה, ציונות, חלוציות — הארוגים לתוך חייהם הפרטיים של האנשים שגדלו פה".
"תקומה, ציונות, חלוציות"? — לא ממש. אלה מופיעות בטקסט כרוחות־רפאים, או כותרות חלולות שלא התמלאו, שלא יתמלאו, לא בסיפור הזה, לא אצל המספרת הזו. הסיפור של המספרת הזו הוא סיפור על משאית: "המשאית העמוסה בכל רכושנו הארצי, שמשקלו קל יותר מתחושת המיאוס העצמי שלי, חוצה את הכביש הסובב את הדשא הגדול".
משאית החפצים הזו, שנודדת מהעיר לקיבוץ. מהקיבוץ למושבה ולהפך, היא־היא החור השחור הנפער בליבו של הטקסט הזה; יותר משזה סיפור על מקום, על זיקה למקום, על מאבק עם מקום, זהו סיפור על אין מקום, אין מקום נפשי וממשי, סיפור על פליטים ועל חוויה של פליטוּת במובן היותר מועצם שלה: להיות מגורש מן העולם, נטוש.
הגירוש, או הנטישה, נפתחים עם מות אביה של המספרת, הסופר ישראל זרחי. זה גם המקום שבו נפתח הספר, הזיכרון — "האיש היושב ליד שולחן הכתיבה"; "האיש היושב ליד שולחן הכתיבה הוא אבא שלי, והוא מתרגם מפולנית את הספר של יאנוש קורצ'אק, שנודע לימים בשם יותם הקסם". מות האב טורף את חיי המשפחה: האם ושתי בנותיה עוקרות מביתן בירושלים לקיבוץ: "ברחתי מן המוות. אני נושמת לרווחה, מבלי שאני יכולה לדעת מהו סוד הקסם. אני מגיעה אל ארץ הכחשת־האני של הקיבוץ. אם אינך קיים אינך כואב, זו הסיסמה החרוטה ללא מילים על האופק. אני מחליטה להיוולד מחדש, להיות גאה ונטולת־אני בעמק יזרעאל, ובדרך הזו, אני מנסה להיות קיימת, מבלי לקחת בחשבון את האני ואת האין־אני שלי".
המפגש של המשפחה עם החברה הקיבוצית הוא מפגש קשה: "החברה הקיבוצית מכריזה על עצמה כשוויונית, אבל היא מעמדית במובהק. לגבי אדם הבא מן החוץ היא דומה אולי לחברה הסינית, שמעמדותיה לא נקראים על נקלה, אבל למקומיים היא כחברה ההודית, שאין בה שום מקום לחציית המעמדות, ושֶבה ברור בדיוק מיהו בחזקת טמא. נהגים, פעילי מפלגה, עובדי חדר האוכל, אקונומים, רפתנים, רכזי ענפים, אתה יכול לראות אותם חוזרים מן העבודה, נושאים את פרי עמלם או נוהגים בו, והם מזכים בו את בני משפחותיהם, מי יותר ומי פחות — נסיעות, עוגות, בגדים מן המחסן, גבינות ופירות, מזרן, וילון, קולות להצבעה באסיפות חברים. וגם אנחנו, שאנחנו צדדיים, וגם ילדי מורה, מקצוע שאין לנו ממנו שום טובת הנאה, אפילו לא עפרונות, גם לנו יש הפיצוי שלנו — העמידה מן הצד, היכולת להביט".
מה שזרחי מכנה "היכולת להביט" מכתיבה במידה רבה את מורכבות החוויה ואת האמירה שלה על ההתנגשות הזו שבין הפרטי לקולקטיבי, הקולקטיבי המכחיש והרומס את הפרטי. מה שהיא מנסחת כאן על ילדוּת בקיבוץ הוא רחוק מאוד מפשטנות של כתב אישום כנגד החברה הקיבוצית והאתוסים שלה, ולא משום שהיא מוצאת בהם צדדים של זכות, לא בזה העניין. מה שזרחי אומרת כאן בסופו של חשבון הוא שהקולקטיבי הוא המצאה דפוקה, אבל מצד שני גם הפרטי, האני־הפנימי, הוא לא מציאה גדולה: "אני אינני שייכת. החלק הריק שבי מקבל את ביטויו. זה אינו שייך לאבא ואימא ולמי שהם, זה שייך רק לי. מי שנולד כזה יודע שאפשר לכעוס ולמצוא אשמים, אבל זה לא יהיה נכון". היא מעמידה מפה נפשית שבה הגיהינום של האני אינו קשור במישרין לפוליטי (הפרטי מול הקולקטיבי בהוויית הקיבוץ), אבל גם לא לסיבתיות הפסיכולוגית. עומק הייאוש, או חוויית הפליטות, נעוצים בדיוק בזה: החלק הריק, היא אומרת, "שייך רק לי". היא מונעת מעצמה את הכעס ואת חיפוש האשמים, מניחה את האצבע שוב ושוב על הרמייה.
מהי הרמייה הזו? לפי זרחי — הפיתוי לנסח את העולם הפנימי בלשון אחרת, של אחרים, להטיל את הכאב על פרמטרים לשוניים שאינם ממש שלך (הפסיכולוגיה, הפוליטיקה, החברה). כך מייצרת זרחי טקסט אוטוביוגרפי קשה, נטול כמעט לגמרי תחושת קורבניות. הקושי של הטקסט הזה לא נובע מחומרי הגלם שלו, אלא מהמאמץ הכמעט הירואי של הכותבת לא להיכנע לחומרים הללו, לשמור על נאמנות כמעט דתית לאותו "חלק ריק ששייך רק לי".
יש הרבה כוח בעמדה של זרחי. יש, מצד שני, גם ויתור: הוויתור נעוץ באותה תחושה של ערפיליות מסוימת שיוצר הטיפול שלה בחומרי האוטוביוגרפיה. הערפיליות היא המס שעליה לשלם כדי לשמר אותו "חלק ריק" ולא לשקר עליו. לכן היא במיטבה כשהיא נוגעת בטבע, בַּקשר לטבע, כשאין זולת שלמולו היא צריכה לכווץ או לעמעם את עצמה: "למזלנו אנחנו גרות על גבול העולם הירוק. החורשה היא האופן העוּבָּרי של העולם, הצד הפיי הקסום, ארקדיה, יער ארדן, בוהמיה [...] פה, בטבע, זה העולם היחיד שבו אתה יכול לנשום נשימה עמוקה ולהיות קיים לרגע ביחס לשלם: לא לשבור את עצמך לרסיסים כדי להתאים את עצמך לעולם ההוא, שלמרות חוקיו וכלליו, ובגלל שהם מלאכותיים וצבועים, הוא בועה ריקה. הרוח העוברת בצמרות הקזוארינות מדברת אליי, זו שבאה מן העיר. פה זה נחשב לגינוי, התנאי להשתייכות הוא ההיוולדות במקום".
נדמה לי שהמשפט הזה, "התנאי להשתייכות הוא ההיוולדות במקום", מסגיר יותר מכול את עמדתה המורכבת, המלאה סתירות פנימיות, של זרחי כלפי המקום שהוטלה אליו, וכלפי עצמה בתוכו: בלי הרף היא מבררת את הגבול החמקמק בין האני לבין האחר, נרתעת ומגנה את האחר, אבל שואפת, בו־בזמן, להתאים את עצמה אליו. טקסי ההשכבה בבית הילדים הקיבוצי הם אחת המעבדות שבהן היא בודקת את הגבולות האלה: הילדה קליה, המספרת, משכיבה את עצמה לישון, בניגוד לאחרים, ורואה את עצמה בעיני האחרים: "זה שאני מסכינה ללא מחאה להשכיב את עצמי בעצמי בעוד שאחותי הולכת עם אימא לכל חוגיה ושיעוריה הערביים, זה שאני דוחקת את פחד הבדידות, הקנאה, העצב, לא הופך אותי להיות כאחד האחרים. לא די בזה שאתה עושה מה שהאחר עושה, עליך לגייס לשם כך גם את בני משפחתך, תורשה, גורל: אולי אוכל לשם כך להוליד את עצמי, אבל איני יכולה להיות אימי היולדת אותי. עליי לברר בדחיפות מה ההבדל ביני לבין האחר, כדי לטשטש אותו. איך אוכל להיות האחר?״
הפנטזיה על האחר, הן של הילדה קליה הן של המספרת הבוגרת, היא בדיוק אותו מקום ייחודי ומלא קסם בכתיבתה של זרחי שאפשר להגדיר אותו כא־היסטורי, א־חברתי ומיתולוגי. זרחי מתחילה מעמדה של כישלון כלפי המציאות, כלפי האפשרות לפצח את כלליה בלי לשקר, ובוחרת שוב ושוב במיתולוגיזציה של פרטי המציאות בתור הטריטוריה הכמעט יחידה שבתחומיה היא יכולה לשמור על קולה: "מיהו האחר? הוא השליט פה, הוא ממלא את האוויר, מהרי הגלבוע עד לרכס התבור. כבודו מלא עולם. הוא הקיסר. הוא הגולם מפראג. כולו קיום."
כשזרחי חוזרת, אחרי שנים, למקום ההוא, לקיבוץ, היא בודקת לא רק את ממשות המקום, אלא יותר מזה, את ממשות הזיכרון, ממשות מעשה הכתיבה האוטוביוגרפי שמבקש להעמיד איזה "אני": "אבל אפילו העד שנמצא לי לא יכול לעזור לי לגעת בילדה ההיא, הרחוקה, הלא ממשית, הבצורה בתוך עצמה, בתוך אי־אמת של סיפור שהסתלף, לא בגלל חוסר אומץ או רצון להסתיר, אלא בגלל שהזמן יוצר, כמו מים באבן, את הסטלקטיטים והסטלגמיטים של סיפור ילדותנו במערה חשוכה. אבל יחד עם הסיפורים האלה, קיים גם האי־סיפור. האם באמת הייתי פעם ילדה. איפה היא, מי זאת הייתה, האם הייתה קיימת במובדל ממני מעבר לתפיסה של שפה, מעבר להיותה מטפורה המתמלאת תכנים מתחלפים מן הבאר הארטֶזית של ההווה המתחלף".
זרחי, בטקסט האוטוביוגרפי הצנום והיפה שלה, פורמת באומץ את הנחת העבודה הבסיסית של האוטוביוגרפיה: הימצאותו של ה"אני" שאפשר להישען עליו, לעבור באמצעותו דרך שבסיומה אפשר להשקיף על "הסיפור". היא מציעה את האי־סיפור לא בתור גחמה מחונחנת אלא בדיוק ממקום הפוך: כבוד עצום כלפי מה שנקרא "ילדוּת", תודעת יחסיות בלתי פוסקת של ההוויה הזו, ידיעה עמוקה על הריצוד הקליידוסקופי המתחלף, שמפתה בלי הרף להכריז "אני".
