פרק ראשון
מחנות העבודה בצ'נסטוכובה


"העבודה במפעל היא עתידכם. אחרי ניצחונה של גרמניה תמשיכו לעבוד פה ותנאי החיים שלכם ישופרו. אם תעבדו טוב לא יאונה לכם כל רע. לא תלבשו בגדי פסים, לא יעשו לכם כתובות קעקע. תקבלו לוחיות עם מספר."


בספטמבר 1942, ערב חיסולו של גטו צ'נסטוכובה, היו בעיר המפעלים הבאים:


רקוב (Raków) — בראשית שנות השלושים של המאה העשרים הקימו הפולנים ברקוב, פרבר של העיר צ'נסטוכובה (השוכן במרחק ארבעה קילומטרים מהעיר עצמה), בית יציקה ששמו הפולני "מודז'ייוב־האנטקה" — מפעלי כרייה ויציקה מאוחדים בע"מ — בית יציקה צ'נסטוכובה (Modrzejow Hantke Zjednoczno Zaklady Gorniczo-Hunticze Sp. Akc. Huta Czestochowa).36 באוקטובר 1940 עבר ניהול המפעל לידי חברת הסג (Hasag), והוא הפך לחלק מרשת המפעלים לייצור נשק ותחמושת שתפעלה חברת הסג במחוז רדום. לפני המלחמה הועסקו בבית החרושת 6,000 פולנים ומעט יהודים, ובתקופת הגטו הגדול, שהוקם באפריל 1941, עבדו בו מדי יום ביומו 300 יהודים בלבד.37


פלצרי (Peltzery) — מַטְווייה לייצור צמר ברחוב האחד במאי, שהוקמה בצ'נסטוכובה ב-1887, ושב-1910 הפכה לחברת מניות צרפתית (Französische Aktiengesellschaft, AG für Textilinfustrie-Tschestochau). היו"ר שלה, רנה פלצר (Pelltzer), ישב בפריס. ב-1941 נמסר המפעל לניהולו של קומיסר מטעם המפקח על החימוש בוורמכט, וב-1 באוגוסט 1942 הוא הועבר לניהולה של חברת הסג. לאחר ההעברה, שמטרתה הייתה להסב את המפעל לייצור תחמושת, הוסב שמו של המפעל להסג אפאראטנבאו צ'נסטוכובה (Hasag Aparatenbau Tschenstochau).38 מן הראוי לציין שיהודי צ'נסטוכובה לא היו ערים לשינוי שמו של המפעל והמשיכו לקרוא לו פלצרי (להלן: פלצרי).


ברלנד (Braland) — בית חרושת לברזל ברחוב קרוטקה, שערב המלחמה היה בבעלות יהודית, של האחים לנדאו. בית החרושת הולאם בראשית תקופת הכיבוש הגרמני ומאז יוצרו בו כפות ומזלגות מאלומיניום.39


מטלורגיה (Metalurgia) — בית חרושת לברזל בבעלות יהודית, שלאחר שהולאם בתקופת הכיבוש עבדו בו בשירות הגרמנים עובדים פולנים ויהודים.40


מבל לאגר (Möbel Lager) — בית חרושת לצלולואיד ברחוב ויסולה, שעד פרוץ המלחמה היה בבעלות יהודית של המשפחות לבקוביץ' וּויינברג. ערב המלחמה היו בַּמקום מחסנים גדולים לרהיטים, וגם לאחר הכיבוש הגרמני המשיכו להתבצע במקום עבודות שונות ומגוונות, ובהן נגרות, פוליטורה, מסגרות, מכונאות רכב, צבעות, שענות, פחחות, זגגות, טכנאות רדיו ועוד.41


אנרו (Enro) — מפעל להתכת ברזל, בבעלות יהודית, שהולאם לאחר פרוץ המלחמה והועבר לידי נאמן — גרמני אתני (Volksdeutche) רוסי, טכנאי מומחה שהיה אזרח הרייך. עד לחיסול הגטו הגדול עבדו במפעל 200 עובדים פולנים ויהודים, ובהם 20 נשים ו-40 גברים יהודים.42


צ'נסטוכוביאנקה (Częstochowianka) — בית חרושת לטקסטיל בבעלות חברה צרפתית.43


הגטו הקטן (אוגוסט 1942-יוני 1943) — מחנה לעבודת כפייה מספר 1
בהיותו כלוא בגטו, ברל בלאוּוַייס עבד באחת הסדנאות במפעל מטלורגיה מחוץ לגטו. במעין יומן שכתב לאחר המלחמה, הוא ציין כי לאחר שסביב ראש השנה (13-12 בספטמבר 1942) נפוצו שמועות על גירושים וחטיפות של יהודים בסביבת העיר, החלו עובדים אחדים להכין מקומות מסתור ומזון.44 במוצאי יום הכיפורים 1942 הוקף הגטו הגדול בכוחות גרמניים בפיקודו של פאול דגנהארט (Degenhardt), ראש השופ"ו בצ'נסטוכובה, ולמחרת בבוקר, ב-22 בספטמבר, החל גירוש יהודי צ'נסטוכובה לטרבלינקה באקציות שנמשכו לסירוגין עד אמצע אוקטובר 1942.45 ב-22 בספטמבר קיבלו כ-1,500 יהודים כשירים לעבודה הוראה להתרכז ליד מטלורגיה, ואילו הנידונים לגירוש הובלו מדי יום ביומו אל תחנת הרכבת בעיר.46 על הפינוי היה אחראי דגנהארט עצמו, שעבר בין היהודים כשבידו שוט.47 את הפינוי ממטלורגיה ביצעו וורקשוץ אוקראינים, "ואת השוחד שקיבלו 'האורדרים' [אנשי משטרת הסדר היהודית (Ordnungsdienst)] הם נתנו גם לאוקראינים..."48 בנימין אורנשטיין, שמיד לאחר המלחמה העלה את זיכרונותיו על הכתב במחנה עקורים, כתב כי במהלך האקציה שילחו הגרמנים יהודים לטרבלינקה גם משטח מפעל מטלורגיה, ובה בעת, באוקטובר 1942, הוחזרו 3,000 יהודים כשירים לעבודה לעבודות כפייה בגטו ובמפעלים בעיר.49 בהנחה שערב הגירוש התגוררו בצ'נסטוכובה כ-36,420 יהודים, הרי שבתום הגירוש באמצע אוקטובר נותרו בו כ-7,000 נפש, ובהם יותר מ-2,000 לא רשומים, שהתחבאו בשטח הגטו או במפעלים שבהם עבדו.50


כ-250 שוטרים יהודים השתתפו במהלך האקציה בהוצאת היהודים מבתיהם. ישנם עדים המציינים ששוטרים יהודים לקחו חלק בגילוי מחבואים שיהודים בנו מבעוד מועד, ולעומתם יש המצביעים על כך ששוטרים יהודים השתדלו לעזור על ידי הכנסת אנשים ללא אישורי עבודה למטלורגיה — המפעל שבו רוכזו מי שעברו את הסלקציה ונחשבו למוגנים מפני הגירוש. לקראת סיום הגירוש בוצעה סלקציה גם בקרב השוטרים היהודים, ומי שקבע אילו שוטרים יישארו היו מפקדי המשטרה הפולנית, שבצ'נסטוכובה היו אחראים על משטרת הסדר היהודית בגטו. 200 שוטרים גורשו לטרבלינקה עם בני משפחותיהם ובגטו נותרו 50 צעירים.51


היהודים שנותרו בגטו לאחר סיום האקציות רוכזו בכמה רחובות קטנים: סנטורסקה (Senatorska), קוז'יה (Kozia), נדג'צ'נה (Nadrzeczna), מוסטובה (Mostowa) וגרנצרסקה (Garncarska). בסמטאות אלה, שהפכו לגטו "הקטן", התגוררו יהודי צ'נסטוכובה בימי הביניים, ובעת קיומו של הגטו הגדול לא היו אלא חלק זעיר ממנו. ברחוב נדז'צ'נה התגוררו רק גברים, ברחוב קוז'ה רק נשים ובסמטאות גרנצרסקה ומוסטובה התגוררו זוגות.52 השטח גודר, ועל מי שלא נרשם כתושב המקום נאסר להיכנס לשטחו.53 הניה (הרטה) לוסטיגר הייתה בקבוצת היהודים הראשונה שנשלחה ממטלורגיה בחזרה לגטו הקטן כדי לעבוד במחסנים שברחוב גריבלדי. עם חזרתם אמר להם אחד מאנשי ה־ס"ס: "הגעתם לעבוד. תעשו כאן סדר לחפצים שהיהודים השאירו ועליכם לציית לפקודות."54 היהודים חולקו לקבוצות של ארבעה ועל כל קבוצה היה ממונה איש ס"ס. אלפים מקרב היהודים שהתגוררו בגטו הקטן יצאו מדי יום ביומו לעבודה והועסקו בעיקר בפינוי רהיטים מבתי היהודים שנשלחו לטרבלינקה ובהעברתם בעיקר ל"מבל לאגר" ולמחסנים של השופ"ו ברחוב גריבלדי.55 מהבתים שבגטו הקטן לא פינו את הרהיטים, ופריטים שפונו מיתר הבתים שבגטו הגדול ונמצאו לא ראויים לשימוש, נמכרו במכירות פומביות לפולנים, שהמתינו בתור ארוך והתנפלו על הרכוש היהודי.56


רחוב גריבלדי, שבו היו מחסני השופ"ו, עבר בשטח שבו היה בעבר הגטו הגדול: "הוציאו אותנו לעבוד בגטו הגדול, להוציא משם את כל הדברים [...] את הווילונות ואת הרהיטים הוציאו הגברים ואנחנו את הסדינים ואת המגבות, את הפורצלנים, הקריסטלים ואת הצלחות."57 מאות גברים ונשים מיינו בנפרד בגדי גברים (חליפות, מעילים, בגדים ולבנים), בגדי נשים (שמלות, מעילים, בגדים ולבנים), מכשירים אלקטרוניים, ספרים, תמונות, חפצי נחושת, כסף, זהב ועוד. "דברי זכוכית לחוד, דברי כסף, סכו"ם, מצעים ורהיטים — לכל סוג ערימה נפרדת [...] לאחר שהסתיימה מלאכת האיסוף באו גברים עם עגלות וסוסים והובילו את הרכוש הממוין לרחוב גריבלדי [...]."58 שוטרים גרמנים לקחו את כל מה שנראה להם שמיש, והרכוש שננטש גם הועיל לעובדים היהודים, כפי שהעידה לימים דבורה קנטרוביץ': "הלכנו בקבוצות לעבודה [...] חזרתי תמיד עם זוג נעליים יותר טובות, עם מעיל יותר טוב [...]."59 כל חפץ או בגד שהצריך תיקון הועבר ל"מבל לאגר", שם עבדו מדי יום ביומו לפחות 300 יהודים. במחסני גריבלדי ריכזו אנשי השופ"ו את כל השוטרים שנותרו ורופאים יהודים שלא חזרו להתגורר בגטו הקטן.60 יהודים חיוניים לא מעטים התגוררו בשטח מחסני גריבלדי, ובהם מרים ברומברג, שעבדה כתופרת אצל חייט והועסקה במלאכות כגון סריגה, רקמה ותפירה.61 היהודים מרקוביץ' ורוטשטיין היו מנהלי עבודה במחסני גריבלדי. גם מאות פולנים עבדו במחסנים אלה, והמגע היום־יומי הוביל להתפתחות יחסי מסחר בינם לבין היהודים. המשמעת במקום הייתה נוקשה, ועובד שנתפס על ידי השופ"ו בגנבה עונה במקום לעיני הכול.62


בריאיון שערכתי עם דב נכטיגל התברר כי יהודי צ'נסטוכובה ששרדו את הסלקציות הגדולות בחודשים ספטמבר־אוקטובר 1942, ובהם גם ילדים, עבדו באין־ספור סוגים של עבודות. נכטיגל עצמו, שבשנת 1942 היה בן 11, ומשה אחיו, הגדול ממנו בעשר שנים, יצאו מדי יום ביומו מהגטו הקטן לעבודה בשדה תעופה — במרחק של כשישה קילומטרים מהעיר. האח עבד בחפירות ונכטיגל הילד הועסק בעבודות שירות שונות בבניין המפקדה בשדה. בין השאר דאג להבעיר את האח במקום — עבודה שהועסק בה בכל משך קיומו של הגטו הקטן.63


בזמן הגירוש הגדול מהגטו הפך בית החרושת ברלנד למקום מסתור עבור ילדים וזקנים, והם התחבאו בו עד שדגנהארט גילה זאת ורצח את כולם.64 ברם, בכל תקופת קיומו של הגטו הקטן, מנובמבר 1942 עד סוף יוני 1943, יצאו מאות יהודים מדי יום ביומו לעבודה בברלנד, ובשל תחושת האחווה שיצרה המצוקה המשותפת התגבשה במקום קבוצה גדולה שחיה חיי שיתוף. אנשיה הקימו במקום מטבח, שמרו על כשרות והתפללו במניינים. פולנים שעבדו איתם הביאו מדי יום ביומו מצרכי מזון ובגדים, והיהודים רכשו אותם. האחים לנדאו, בעלי המקום, שהמשיכו לנהל את העבודה במפעל, דאגו לצורכי העובדים היהודים. אחד הפולנים, סוציאליסט בהשקפת עולמו, ששימש מנהל עבודה במפעל, נהג ביהודים באנושיות ראויה לציון. העובדים היהודים ניצלו שטח ריק בבית החרושת וגידלו בו תפוחי אדמה למזונם.65


ב-1 בנובמבר 1942 הודיעו השלטונות הגרמניים על סיום הגירושים מהגטו הגדול, וכבר בסופו של אותו החודש הכריזו על הגטו הקטן כמחנה יהודי לעבודת כפייה (Jüdischer Zwangsarbeitslager): "הגטו הקטן, כפי שהיה קרוי אצל הבריות, לא התקיים זמן רב [...] במחנה זה [...] בוטל אות הקלון [...] וכל אחד קיבל לוחית מפח שבה היה חקוק מספר ואותה היה חובה לשאת על החזה."66 אף שרשמית התגוררו במחנה עבודה זה 5,185 נפש, שהו בו עוד כ-2,000 יהודים לא חוקיים שהסתתרו בבונקרים ובמקומות מסתור שונים בשטחו — בסך הכול כ-7,000 יהודים.67 מבחינת הגרמנים זה היה מחנה עבודה שממנו יצאו יהודים לעבודה מדי יום ביומו, אולם מבחינת היהודים הוא נותר גטו קטן, שהוקמו בו מטבח ציבורי, שני בתי חולים, תחנת הזנה נפרדת לילדים ומעון יום לכ-120 הילדים שהתגוררו בו. ילדים אלה נותרו בצ'נסטוכובה עד ינואר 1943, ואחר כך שולחו לרדומסקו (Radomsko) ומשם לטרבלינקה.68 נוסף על אלה שהו בגריבלדי 35 ילדים, ילדיהם של השוטרים והרופאים.


את הגטו הקטן ניהל מטעם חברת הסג גרמני ששמו אוטו איברשר (Überscher), ואילו דגנהארט ואנשי השופ"ו שבפיקודו הופקדו בעיקר על כל ההיבטים של העסקת היהודים והעברתם ממקום עבודה אחד למשנהו. במרוצת הזמן רבים מהגברים היהודים הועברו מהגטו הקטן למחנות לעבודת כפייה בבליז'ין ובסקרז'יסקו קמיינה. על פי מפקד אוכלוסין שנערך בגטו הקטן באפריל 1943 התגוררו בו באותה עת בסך הכול 4,053 תושבים חוקיים.69


במשך כחצי שנה, מינואר 1943, יצאו מדי יום ביומו מהגטו הקטן מאות יהודים שעבדו בשתי משמרות בבית החרושת פלצרי. מאחר שבפלצרי לא היו עדיין תנאי לינה מינימליים, בתום כל משמרת של עבודה מפרכת צעדו מאות יהודים בחזרה לגטו הקטן כדי ללון בו: "מראה האנשים עורר חמלה ואף גרוע מזה. לבושים בלואי סחבות, מזוהמים ומורעבים. כבר לא דמו במאומה לאותם היהודים אשר רק לפני זמן קצר עברו בשער מפעל המחנה [...]."70


יום עבודה של מי שעבדו בגטו הקטן החל בהשכמה בחמש לפנות בוקר, ובשעה שש נלקחו העובדים בליווי שומריהם מהוורקשוץ למקומות העבודה בשטח הגטו הגדול לשעבר. בסיומו של יום העבודה, שארך 12 שעות, הוחזרו האסירים לבתיהם בגטו הקטן.71 בפינוי הגטו הגדול מתכולתו מצאו המפנים מצרכי מזון וחפצים יקרי ערך — את המזון אכלו ואת החפצים מכרו לכל המרבה במחיר. משום כך היו תנאי המחיה במחנה זה טובים יחסית. "כמעט כולנו לקחנו לנו פריטים שונים, כגון: קופסאות קפה, קקאו, סוכר וכדומה. מצעים שמצאנו כרכנו סביב גופנו, דברים נחוצים לקחנו לעצמנו ואת השאר מכרנו לגויים [...]."72 במחנה שבגטו הקטן היה מכשיר רדיו. יעקב רוזינר וליבר ברנר נהגו להאזין מדי יום ביומו לחדשות ה-BBC מלונדון ולחדשות של המחתרת הפולנית.73


מחסני השופ"ו ברחוב גריבלדי בעיר נחשבו למקום עבודה טוב, משום שאפשר היה להבריח מהם לגטו הקטן בגדים, נעליים, כלים וכדומה. הודות לשוחד ששולם למנהלי עבודה גרמנים ולשוטרים יהודים שפיקחו על העבודה, אפשר היה גם להוציא מהמחסנים עגלות מלאות בסחורה שנמכרה ושסייעה לתושבי הגטו הקטן להתקיים.74 ההצלחה בעסקים הכתיבה את הדירוג החברתי של אוכלוסיית המחנה בגטו הקטן — בראש הסולם היו העגלונים, שעסקו במסחר סיטונאי, אחריהם מנהלי מקומות העבודה והשוטרים היהודים, ובמקום השלישי נמצאו בעלי התפקידים במחסנים.75 כאן המקום לציין את השוטרים היהודים, שהתגוררו בגריבלדי, שכל אימת שהגיעו לגטו הקטן הילכו אימים על אחיהם היהודים: "אומנם פחדנו מיהודים קרובים בגטו [שילשינו על ההברחות], אבל יותר מכך מהמשטרה היהודית, שהייתה מכורה לגרמנים [...] ראינו והרגשנו על בשרנו כששוטרים יהודים נכנסו לגטו [הקטן] וחיפשו אצל עובדים שחזרו מהעבודה והביאו איתם משהו כדי שאפשר יהיה לקנות [...]."76


בתחילת נובמבר 1942, ימים ספורים לאחר הקמת הגטו הקטן, העבירו פולנים ליהודים אחדים שני מכתבים מטרבלינקה שבהם סופר על השמדת יהודי צ'נסטוכובה. באמצע אותו חודש נמלט מטרבלינקה אהרון גלברד, שהצליח לחזור לצ'נסטוכובה וסיפר גם הוא על רצח יהודי העיר. בתוך זמן קצר ברחו מטרבלינקה יהודים נוספים, ואלה תרמו מידע נוסף על מחנה המוות, שמפעל הרצח שלו החל בסוף יולי 1942, עם השמדתם של יהודי וארשה.77 בעקבות העדויות שפשטו בגטו הקטן הוקמו בו בחודשים נובמבר ודצמבר 1942 לפחות ארבע התארגנויות חשאיות של יהודים. בפגישה משותפת שקיימו בסוף דצמבר 1942 החליטו נציגי כל הקבוצות הללו להתאחד לגוף מחתרתי אחד ששמו "ארגון יהודי לוחם" (Zydowska Organizacja Bojowa-Z.O.B), כשמה של המחתרת היהודית של תנועות הנוער הסוציליסטיות, שהוקמה עם תחילת הגירוש הגדול בגטו וארשה בסוף יולי 1942. עם איחוד הארגונים בגטו הקטן בצ'נסטוכובה גדל מספר חברי המחתרת מ-70 לכ-300, והם כללו חברים בתנועות הנוער של "השומר הצעיר", "דרור", הבונד", קומוניסטים ובלתי מפלגתיים.78


בבוקר 4 בינואר 1943 חשפו אנשי השופ"ו במחנה המגורים שבגטו הקטן בונקר שבו הסתתרו ילדים וזקנים. בגטו הקטן נערכה סריקה קפדנית, בסיוע שוטרים יהודים, ודגנהארט הכריז על אקציה וגירוש. "כששמעתי את קול החצוצרה לא ידעתי את פשר הדבר. ראיתי אנשים יוצאים לכיכר הגטו [...] הגרמנים ריכזו עוד לפני כן נשים וילדים ותינוקות שנתפסו בבונקרים, שם הצליחו איכשהו להסתתר עד כה."79 בשלב זה החלו חברי המחתרת לנקוט צעדי התנגדות ומישהו ירה באקדח. בתגובה אספו הגרמנים 25 מחברי המחתרת ורצחו אותם במקום.80 באקציה, שנמשכה גם למחרת, נשלחו כ-300 יהודים לטרבלינקה.81


מהגטו הקטן יצאו מדי יום ביומו שלוש משמרות לעבודה בבית החרושת אנרו. הגברים עבדו בהתכת מתכת והנשים עסקו בקליעת קש ובעבודות בית שונות. גם כאן רבי־האומן (המייסטרים) היו פולנים שהתייחסו לעובדי הכפייה היהודים באנושיות. הם ניהלו עימם סחר מכר, ובו קנו מהם ומכרו להם בזול מוצרים שונים. באנרו הוקמה שלוחה של המחתרת היהודית שבגטו הקטן, והודות לקשר שהתרקם עם העובדים הפולנים היו אף יהודים שהשיגו תעודות אריות מזויפות. בראשית 1943 פחת מספר הנשים שעבדו באנרו, בין השאר משום שהן הועברו לעבודה בפלצרי.82


ליאון (לייב) קופינסקי, שהיה ראש היודנרט בצ'נסטוכובה עד לחיסול הגטו הגדול, נותר בתפקידו גם במחנה שבגטו הקטן, אולם תפקידי היודנרט צומצמו והוא איבד מכוחו.83 לאחר גילויי ההתנגדות בגטו הקטן בינואר 1943 הוגברו החיפושים אחרי אנשי מחתרת, והיו גם כאלה שהחלו לתכנן בריחה, אלא שהשאלה הייתה לאן יימלטו: "הגיעו שני צעירים מרדומסקו [...] הם שוטטו זמן מה בכפרים שבסביבה, אבל מכל הצדדים צצו מלשינים שלקחו את כספם ובנס הצליחו להימלט לפני שיהרגו אותם. הם סיפרו איך נשלחו ילדים פולנים לבלוש בבתי הכפריים ולבדוק אם אין יהודים מסתתרים. ברגע שנודע התנפלו על אותו הבית, שדדו אותו וגם הודיעו לגרמנים [...] הבעיה שלנו הייתה איך נמשיך."84


לאחר האקציה של ינואר 1943 חל במחתרת פילוג בשל חילוקי דעות. כמו במקומות רבים אחרים, היו שחשבו כי ראוי להתכונן להתנגדות מרוכזת בגטו הקטן, והיו שחשבו שיש לברוח ליערות סמוכים ולהיעזר במחתרת הפולנית. חרף הפילוג שמרו הפלגים על קשר קבוע ביניהם, ובה בעת החלו בניסיונות ליצור קשר עם המחתרת הפולנית. חברי המחתרת בגטו הקטן חיבלו במקומות העבודה שבהם הועסקו, ובה בעת עסקו בייצור אמצעי לחימה, כגון רימוני־יד, בקבוקי תבערה (מולוטוב) ונשק קר. חומרי הגלם לייצורם נגנבו מבית החרושת פלצרי, וכן נאספו כימיקלים שונים שנמצאו בעת פינוי הגטו הגדול מתכולתו: "השגנו 45 אקדחים מהפולנים ומחברינו בווארשה. ארגנו מחסן נשק והתחלנו לחפור מנהרה מהגטו הקטן לעבר העיר. כשרוב האנשים היו עסוקים בחפירה גילו הגרמנים את הבונקר. הם הרגו בו במקום 30 מחברי הקיבוץ שלנו ['החלוץ'] ויתר החברים הועברו לשני בתי חרושת."85 מתברר שבחודשים הספורים שחלפו מינואר 1943, ייצרו חברי ארגון המחתרת בגטו הקטן כ-150 רימונים ובקבוקי תבערה, שחלק מהם אף הוברח באמצעות פולנים ל"ארגון היהודי הלוחם" בווארשה. כל אותה העת נמשכה בגטו הקטן בנייתם של בונקרים נוספים, ולפחות בשניים מהם נחפרה מנהרה עם פתח שהוביל לצד הארי של העיר.86


אחת התופעות המעניינות במחנה שבגטו הקטן הייתה גל נישואין שבו "החלו צעירים להתחתן בהמוניהם."87 לדעתה של לוסטיגר, שורשי התופעה נעוצים בעובדה שבחורות שנקרעו מחיק משפחתן בגירוש הגדול ונותרו בודדות וללא משענת "הטילו עצמן לזרועות כל מיני ברנשים מבלי לעמוד על טיבם [...] לאחדים הייתה זו תרופה נגד בדידות, לאחרים להבטיח לעצמם קיום או עבודה קלה. כמעט מדי יום שמענו על 'זוג צעיר' חדש ועל נישואין משונים ביותר."88 מתברר שדגנהארט עצמו החליט לחתן את הזוגות החדשים. בכל שבוע, בימי שני, הוא נהג להגיע במכוניתו לבית היודנרט, ולאחר ששלישיו שאלו את הנישאים כמה שאלות, הוא נתן אישית את אישורו. בני הזוג יכלו להינשא כחוק ואפילו קיבלו חדר נפרד.89


גם בצ'נסטוכובה, כמו בשיורי גטאות או במחנות עבודה שנותרו במחוז רדום, הציעו הגרמנים ערב פורים 1943 למחזיקי דרכון זר שהיו להם קרובים בפלשתינה־א"י, להירשם לנסיעה לארץ ישראל. ב-20 במארס 1943 הגיע דגנהארט לראש היודנרט "והודיע לו שהתקבל רישיון בשביל 250 איש מחוגי האינטליגנציה היהודית לנסוע לארץ ישראל."90 150 יהודים נרשמו לנסיעה, ובהם ראש היודנרט קופינסקי וחברי היודנרט נתן ברלינר, מאוריצי קופינסקי, ברנרד קורלנד, וילהלם צריקר וראש המשטרה היהודית מאוריצי גלסטר.91 "היודנרט, כל הרופאים ורבים מקרב האינטליגנציה עם בני משפחותיהם, התאספו ב'רינק [שוק] ורשבסקי', ליד בניין מחוץ למחנה [...] כולם הוסעו לבית העלמין היהודי ושם נורו [...] 127 נפש, בכללם עשרה ילדים קטנים."92 שישה מהיהודים, ובהם ברנרד קורלנד, לשעבר מנהל משרד העבודה ביודנרט שבגטו הגדול, ובנו של קופינסקי ראש היודנרט, קפצו מהמשאיות והצליחו לחזור לגטו הקטן.93 "כל כך טיפשים. האמינו לנאצים [...] לפנות ערב, כשחזרנו מהעבודה הגטו נראה כאילו הומת. לא ראו אף אחד ברחובות [...]."94


חיסול המחנה בגטו הקטן
בימים הראשונים של חודש מאי 1943 נסגר המחנה בגטו הקטן, ועל כל העובדים שנהגו לצאת ממנו לעבודה נאסר לצאת משטחו. "השבועות הבאים נסחבים כמו פעם ואיתם החיים ה'נורמליים' והטרגיים כאחד."95 הסגר, שארך כחודש, הוסר ב-5 ביוני. ב-8 ביוני 1943, בעקבות מידע שעל פיו התכוונו אנשי מחתרת לשחרר עצירים יהודים שהוחזקו בבית הכלא של המשטרה הפולנית, נכנסו דגנהארט ואנשי השופ"ו שלו למחסן הרהיטים בגריבלדי והחלו לערוך בו חיפוש. 20 יהודים שנעצרו הוצאו להורג ב-23 ביוני בבית העלמין היהודי בעיר. כעבור יומיים, בתגובה על הרצח, הכריזו אנשי המחתרת על כוננות. באותו יום, 25 ביוני, נמלטו מהגטו הקטן עשרות מחברי המחתרת לצד הארי דרך המנהרות שנחפרו. רובם היו חמושים וחלקם הגיעו ליערות הסמוכים לעיר, שבהם שהו פרטיזנים פולנים, חלקם מן הימין הפולני האנטישמי. אחרים התבצרו באחד הבתים הפולניים בעיר והגרמנים הגיעו אליו בתוך זמן קצר. בקרב שהתפתח בשעות אחר הצהריים של יום הבריחה, ושנמשך יותר משעה, נהרגו כל הנמלטים שהתבצרו בבניין: "הגרמנים העמידו מסביב [לבניין] ז'נדרמים וגם שוטרים פולנים [...] יהודים שנועדו להוביל [את ההתנגדות] עם מעט הנשק שהיה בידם עוד הצליחו להתנגד ועמדו בזה עד אור הבוקר [...] נפלו גיבורים עם נשק בידיהם, לא נתנו שיובילו אותם כשהם חיים. נפלו גם גרמנים וגם שוטרים פולנים שעזרו להם. כל זה נודע לנו אחרי שבועות ארוכים מעיתון פולני של ה־פ.פ.ס."96


זיידמן כתבה בזיכרונותיה כי את הידיעה על הקרב בין צעירי המחתרת לגרמנים שמעה בשוק שבגטו הקטן: "פתאום שירה [ביידיש] הולכת וגוברת מן הבניין הגדול שבו הייתה מפקדת המשטרה הגרמנית והאוקראינית. השיר יצא מפיהם של צעירים [יהודים], שלא מכבר למדו אותו: 'טרבלינקה — זה מקום טוב ליהודים שכבר שם. מי שייסע לשם יישאר — יישאר שם לנצח'."97


על ההתנגדות בצ'נסטוכובה באותם ימים כתב יצחק צוקרמן, מראשי "הארגון היהודי הלוחם" בגטו וארשה, כדלקמן: "אותם הבחורים בגטו [הקטן] צ'נסטוכוב, אשר קמו נגד הגרמנים ואקדחים בידם והאקדחים לא ירו, התנפלו על הגרמנים בשיניהם [...] לא כמליצה ספרותית, אלא ממש, ונרצחו."98


ביום ההתקוממות (25 ביוני 1943) החליט דגנהארט כי מן הראוי לפנות את הגטו הקטן.99 יש להניח שגילויי ההתנגדות של המחתרת היהודית האיצו את החלטתו, מה גם שבעיר היו מפעלים אחדים שדרשו כוח עבודה נוסף. ארנסט ליט (lüth), שניהל את מחנה העבודה פלצרי מטעם חברת הסג, ידע כנראה על תוכניותיו של דגנהארט, משום שבאותו יום נפגש עמו וביקש לקחת איתו לפלצרי את היהודים שעבדו אצלו במשמרת הלילה. ליט, בכיר לשעבר במפלגה הסוציאליסטית הלאומית (NSP), כיהן עד 1934 כחבר ברייכסטאג. "דירקטור ליט היה אישיות מרשימה, עשה רושם חזק מאוד של גרמני לבוש בקפידה."100 לאור חרושת השמועות והאי־שקט במחנה שבגטו הקטן, התהוותה בו תחושה של פרידה וקץ קרב, ויהודים רבים התלבטו אם לצאת לעבודה בפלצרי — בייחוד מי שהשאירו מאחור בני משפחה מדי יום ביומו.101


לאחר שדגנהארט נענה לבקשתו של ליט הגיעו העובדים שהלכו עם ליט לפלצרי, שם כיוונו אותם הוורקשוץ לאולם מרוחק במפעל, ולא נתנו להם להיפגש עם עובדי משמרת היום. קרוב לוודאי שהיה חשש כי העובדים החדשים יספרו לעובדי פלצרי הוותיקים על אווירת המתח שפעילות המחתרת יצרה בגטו הקטן, ומן הצד האחר יספרו הוותיקים על התנאים הקשים בעבודה במפעל. דנגהארט הגיע לפלצרי בשעות הערב, ערך מפקד לכל האסירים והודיע להם כי ימשיכו לעבוד במקום, משום שהמחנה בגטו הקטן עומד להתפנות לחלוטין. מאות יהודים שחששו שלא יראו עוד את בני משפחותיהם נתקפו היסטריה ופרצו בבכי ובזעקות שבר. בתגובה פנה אליהם ליט ופתח בנאום שבו ניסה להרגיעם: "העבודה במפעל היא עתידכם. אחרי ניצחונה של גרמניה תמשיכו לעבוד פה ותנאי החיים שלכם ישופרו. אם תעבדו טוב לא יאונה לכם כל רע. לא תלבשו בגדי פסים, לא יעשו לכם כתובות קעקע. תקבלו לוחיות עם מספר. בונים עבורכם צריפים [למגורים] ובתוך חודשיים־שלושה הם יהיו מוכנים."102


למחרת, 26 ביוני 1943, רוכזו כל יהודי המחנה במגרש מחוץ לגטו הקטן. "מסביב למגרש עמדו עם נשק אנשי גסטאפו, משטרה גרמנית, אנשי צבא [...] מתוך השורות מוציאים זקנים, אבות עם ילדים [...] ילדים פורצים בבכי [...]."103 דגנהארט, שניצח על הפינוי, ביצע את המיון, ולאחריו הועברו כ-4,000 יהודים למקומות עבודה בבתי חרושת ובמפעלים בעיר.104 יותר ממאה יהודים שלא עברו את הסלקציה הועלו על משאיות ונלקחו לבית הקברות היהודי. "מה שקרה בבית הקברות שלנו, בטווח שמיעתנו [...] אי אפשר עוד היה לבטל על ידי תקווה. לא היה שום דבר מופשט או לא אמיתי במכות ובסבלם של אלה שנבחרו למשאיות הממתינות [...] כאשר המשאיות עזבו בזו אחר זו ידענו את יעדן. קולות הירי של מכונות הירייה נמשכו שעות ולא יכולנו עוד לאטום את אוזנינו. היינו חולים מרוב פחד ומשותקים מכאב כאשר הבגדים של הקורבנות, עדיין חמים, הוחזרו [לגטו הקטן] למיון."105 באותו יום, לאחר שליט התערב והפעיל לחץ, שלח דגנהארט לפלצרי את 35 הנערים בני 12-9, ששהו עד אז בגטו הקטן.106


פרידה הרשליקוביץ הייתה בת 18 בעת פינוי הגטו הקטן. בזיכרונותיה כתבה שגם לאחר גירושם של אחרוני היהודים מהגטו הקטן עדיין נותרו בו כ-1,000 יהודים שהסתתרו בבונקרים ולא התייצבו לפינוי, ובהם גם מי שהיו מאושפזים בשני בתי חולים. הגרמנים ידעו שחלק מהמסתתרים חמושים, וב-28 ביוני הכריזו על חנינה לכל המסתתרים. מי שהסגיר עצמו נלקח לבית הקברות ונרצח בו ביום. למחרת, 29 ביוני, נורו למוות בבית העלמין אמהות עם ילדים וזקנים, שנתפסו בכמה מקומות מחבוא שנחשפו. 200 יהודים חוסלו באותם ימים.107 באותו היום הצטוותה קבוצת יהודים גדולה לנקות את המחנה בגטו הקטן, ובמשך ימים אחדים נתקלו העובדים ביהודים שעדיין הסתתרו בבונקרים וביקשו את עזרתם: "הבאנו להם מים, אבל לא יכולנו לעזור להם במאומה [...] ברחובות הסתובבו שוטרים יהודים [...] מאוחר יותר תפסו אותם הגרמנים וירו בהם."108


אור ל-1 ביולי 1943, "נשמעה התפוצצות אדירה [...] מכיוון הגטו עלו לשונות אש גדולות [...] השמים הוארו באור אדמדם ועז [...]."109 למחרת סיפרו פולנים שעבדו בפלצרי וברקוב (ראו להלן) על אותו הלילה בגטו הקטן: "מתוך נקמה על ניסיון המרד מלכדו הגרמנים את הגטו והעלוהו באש [...] כמה שעות לפני ההתפוצצות הגרמנים שלחו שליחים יהודים לגטו כדי להשפיע על המסתתרים בבונקרים לצאת [...] הכול היה מאורגן ומסודר [...]."110 עם חיסול הגטו הקטן פונו גם העובדים היהודים מבית החרושת ברלנד,111 אולם אלה שהועסקו באנרו המשיכו בעבודתם עד שהצבא הסובייטי התקרב לאזור, ורק בקיץ 1944 הועברו לפלצרי.112


לא ידוע לנו אם פינוי המחנה בגטו הקטן תוכנן מראש ומתי, אולם אין ספק שסיום פינוי התכולה בגטו הגדול, הפעילות המחתרתית בגטו הקטן, המסתתרים בבונקרים והמאבק החמוש שהתפתח בין המחתרת לשופ"ו בינואר 1943 וב-25 ביוני 1943, הובילו להחלטה לפנות את המחנה בגטו הקטן לאלתר. חברת הסג, שתכננה לפתח את המפעלים האחרים בעיר, נזקקה לידיים עובדות, ולכן הדרך שנשקפה לאלפי היהודים הכשירים לעבודה שנותרו בגטו הקטן הייתה פיזורם במפעלי הנשק והתחמושת בעיר, שהיו אמורים להתחיל לפעול מקיץ 1943 ואילך.113


פלצרי (אפאראטנבאו) — מחנה לעבודת כפייה מספר 2
א. אוגוסט 1942-יוני 1943
באוגוסט 1942, מרגע שמפעל פלצרי, שעד אז שימש מטוויית צמר שהועסק בה צוות עובדים פולני גדול מאוד, עם מטבח מסודר ומנהל בלגי, הועבר לניהולה של חברת הסג, האיצה החברה את הפיכתו לבית חרושת לייצור תחמושת.114 ב-22 בספטמבר 1942, בעיצומו של גירוש יהודי צ'נסטוכובה לטרבלינקה, הוכרז המפעל, ששכן בפרבר סטרדום (Stradom) בצ'נסטוכובה, כ"מחנה לעבודת כפייה ליהודים — הסג־אפאראטנבאו" (Judenlager Hassag-Apparetenbau).115 כאמור, ראשוני העובדים היהודים במפעל נלקחו מאותם יהודים שרוכזו בראשית הגירוש (22 בספטמבר 1942) בחצר מפעל מטלורגיה: "היינו מבולבלים. חיכינו לראות מה יהיה הלאה [...] צעקות של אנשים, יריות וריצות [...] בשלוש אחר הצהריים קראו לכל הגברים להתאסף והתארגנה קבוצה ראשונה להקמת מחנה הסג (פלצרי) בצ'נסטוכוב. אני מתאר לעצמי שהיו בה כ-500 עד 600 צעירים."116 בלאווייס כתב ביומנו כי כשהיו מרוכזים במטלורגיה הופיע במקום נציג של בית החרושת פלצרי ואמר שהגיע כדי לבחור אנשים שיעבדו אצלו. "לא האמנו, חשבנו שזה טריק [...] החלטתי שאין לי מה להפסיד והלכתי אחריו [...] הכרתי שם [במטלורגיה] את מנהל העבודה ולכן העזתי לגשת אליו [...] הוא חתם על תעודת העבודה שלי וקיבלתי אישור עבודה למרות שלא הייתי בעל מקצוע."117


ראובן מונוביץ', שגם הוא הועבר לנקודת הריכוז במטלורגיה, מסר שבאותו ערב הוציא נציג פלצרי מהמקום בין 400 ל-500 יהודים.118 האסירים הצטוו להסתדר בחמישיות, הוצעדו ברגל עד לשער הברזל של פלצרי ונכנסו פנימה. עם כניסתם חלפו על פני שטח, שבשפת המפעל נקרא "קולוניה" — מעין מושבה שבה התגוררו הוורקשוץ, רבי־האומנים (הפולנים והגרמנים) והמהנדסים הגרמנים והבלגים, שחלקם שימשו מנהלי עבודה במקום.119 "פחד נוראי. לא ידענו למה אנחנו נכנסים [...] איך מסתדרים. אלה [הוורקשוץ] למדו את השיטה שאנשים אפשר להחזיק רק בפחד, רק ביריות — יריות פתאומיות מכל מיני צדדים."120 דוד סנדלר, שנמנה גם הוא עם הקבוצה שהגיעה באותו הערב לפלצרי, סיפר כך: "מגיעים למפעל, עושים לנו מסדר, סופרים [...] קצינים מה־ס"ס מתחילים עם הוראות [...] להוריד שעונים [...] לרוקן את הכיסים [...] למסור את כל התעודות לבדיקה. הסבירו לנו שהביאו אותנו לעבודה [...] ופיזרו אותנו."121


האסירים היהודים הצטוו לעלות לקומה השנייה של המפעל, שם ערכו הוורקשוץ חיפושים על גופו של כל אחד מהם בניסיון לאתר כסף, זהב, שעונים ודברי ערך אחרים.122 "הכניסו אותנו לאולם ענק [...] נאמר לנו שכל אחד ישכב לישון במקום שימצא לו ושלא יזוז. כל אחד מצא לו פינה [...] נשכבנו על אריחים ואפילו על חול [...] לא היה לנו במה להתכסות [...] שכבנו כמו דגים מלוחים בקופסה. לא ידענו מה מחכה לנו ולא עצמנו עין כל הלילה. באולם הסתובבו שומרי ס"ס ושמרו עלינו."123 ברזי מים אחדים שימשו את האסירים לרחצה, ומי שנזקק לשירותים נאלץ להודיע על כך לאחד מאנשי הוורקשוץ, ולאחר שקיבל אישור היה זוחל לעברם.124


למחרת הגיע לאולם מנהל המפעל, ארנסט ליט, ובנאומו הראשון לאסירים, שנשא בשפה הגרמנית, הדגיש שאם רוצים לפנות אליו יש לעמוד במרחק של לפחות עשרה מטרים ממנו, והוסיף שאם מישהו מהאסירים יברח — יחוסל כל אסיר עשירי. לפתע צצו שני מנהלי עבודה יהודים מצוידים במקלות גדולים, שעוביים חמישה־שישה סנטימטרים: "בפעם הראשונה נתקלתי ביהודים שהכו בלי רחמנות [...] מכות רצח. לא הספיק שלמטה עמדו אוקראינים [הוורקשוץ] ורדפו אותנו ממקום למקום [...]."125 מתוך 1,500 היהודים שהגיעו באותם ימים של סוף ספטמבר 1942 ממטלורגיה לפלצרי, מאות הלכו מדי יום ביומו ברגל לעבודה בשני מקומות נוספים: במפעל רקוב שבעיר ובמחצבה קרובה במקום ששמו בור (Bur). חלק מעובדים אלה פינו את המכונות מהמפעל ברקוב והעבירו אותן לבור, והיתר קלטו אותן שם.126


העבודה הראשונה שהוטלה על העובדים בפלצרי הייתה להרוס את בית החרושת הישן ולהתחיל לבנות אולמות תעשייה חדשים לצרכיה של חברת הסג. "היו מייסטרים גרמנים, בנאים, שידעו להניח את הלבנים. אנחנו עשינו רק את העבודה השחורה: מביאים חול וחצץ ועושים בטון. לא היו מכונות לעשיית בטון, רק עם הידיים."127 חלק מהיהודים צוידו בפטישי אוויר ובמריצות והצטוו לשבור את קירות המפעל. לשטח המפעל הגיעו מנופים, קרונות עמוסים ברזל וטונות של מיכלי פח מלאים בחומרי בניין. בתוך זמן קצר פורקו מתקני המטווייה שהייתה במפעל והועברו למחסנים.128 "העבודה הייתה קשה מאוד. היה גשם. לא היה לנו שום דבר. נרטבנו. לא היו לנו בגדים חלופיים. באותם הבגדים הלכנו לישון."129 הקורות מהמפעל שנהרס שימשו מצע לשינה על הבטון הקר. זה היה בסתיו 1942, ומקור החום היחידי לעובדים היהודים היה חום גופם, כשהצטופפו באולם. כבר מן הימים הראשונים בפלצרי נדרשו להתייצב בכל בוקר למפקד, מיד עם הקימה: "העמידו אותנו באולם הגדול והתחילו לספור אותנו [...] התחילו לחפש ולמיין בעלי מקצוע. חיפשו מסגרים, סבלים להעמסות, ואפסנאים למחסנים שונים [...]."130


באוקטובר 1942 סיפרו פועלים פולנים שעבדו בפלצרי לעובדי הכפייה היהודים על רצח יהודי צ'נסטוכובה בטרבלינקה: "לא רצינו להאמין להם [...] יום אחד הגיע פועל רכבת פולני לבית החרושת [...] ובעיניים מלאות דמעות סיפר כי שולחים יהודים לטרבלינקה, כי הוא עצמו הוביל קטר, ושנדע כי שם משמידים יהודים."131 השמועה פשטה בכל המפעל, והיו שהתעלפו בעקבותיה.


הקמת בית החרושת החדש התנהלה בפיקוחם של מנהלי עבודה גרמנים ומחלקה מיוחדת של פועלי בניין יהודים עבדה בהדרכתם: "[...] פרקנו קרונות יומם ולילה. האחראי היה ארתור אוליג (Uhlig), שהיה אדם טוב, דאג לאנשים ולימד איך לעבוד [...]."132 חיים בביאצקי סיפר כי תחילה סחב חומרי בניין עבור הבנאים הגרמנים ואחר כך התנדב להפעיל פטיש אוויר לריסוק בטון. בהמשך הצטרף לקבוצת יהודים שהתקינה את תשתית האינסטלציה של המפעל, ו"המייסטר הגרמני [...], שעד אז מעולם לא ראה יהודי, הופתע למצוא בקבוצה [...] בעלי מקצוע טובים מאוד [...]."133


העבודה בפלצרי החלה ב-29 בספטמבר 1942. מנהלי עבודה הסתובבו באולם השינה וחיפשו עובדים למחלקות שלהם, ואנשי הוורקשוץ הסתובבו במקום וחיכו להזדמנות להפגין את יכולותיהם בהכאת האסירים היהודים. "לפני שהספקנו להתאושש כבר היה עלינו להתחיל חיי עבדות [...] הגיעו פולקסדויטשים עם מקלות בידיהם והתחילו להכות בנו על ימין ועל שמאל. לא ידענו מה קרה. בריחה הייתה מסוכנת, משום שהיה עלינו לרדת במדרגות שהיו צרות [...] רדפו אותנו בצעקות [...] בריצה הזאת החלטנו שאנו עוזרים לכל אחד אשר במצוקה, רק שלא ייפול."134 אחת העבודות באותם ימים הייתה לסחוב פסי מסילת רכבת וגרוטאות ברזל אחרות, לדחוף קרונות ריקים ולרוקן קרונות עמוסי פחם. כל העבודה הזאת נמשכה מדי יום ביומו עד לשעות הערב המאוחרות. "נפלנו מהרגליים. עשינו הכול בשקט. שמרו עלינו מכל הצדדים שלא נברח. בסוף הריצו אותנו לאולם שבו היינו יכולים להניח את ראשינו, את העצמות העייפות."135


מאז הסבתו של פלצרי לבית חרושת לנשק נערך בו בכל בוקר מפקד לבדיקת מספר האסירים, מחשש שאסירים יימלטו בלילות. "בחמש בבוקר כבר העירו בצעקות וצרחות, ולעתים גם במכות. המפקד היה באולם שבו ישנו [...] חיכינו שמפקד המחנה ייכנס עם האומנים ויתחיל במפקד [...] אני נזכר במפקד אחד שבו עמדנו למעלה משעתיים, מאחר ששני גברים היו חסרים [...] לעבודה הלכנו בליווי [וורקשוץ] והאומנים [במפעל] רצו כל היום כמו עכברים מורעלים ובדקו אם מישהו לא חסר."136 בשטח בית החרושת ולאורכו של המפעל נבנתה מערכת של מסילות רכבת, ועם סיום בנייתו של מפעל אחד החלו בבניית מפעל נוסף. בכל פעם נוספו לבית החרושת קבוצות עובדי כפייה יהודים שמנו בין 100 ל-300 איש.137


הקושי הגדול ביותר בחודשים הראשונים בפלצרי היה הרעב. המזון שקיבלו האסירים באותם ימים כלל קפה שחור בבוקר, מרק מימי בצהריים ומנת לחם בערב. "גנבו לחם. היה רעב. קיבלנו כיכר לחם לארבעה איש. כל אחד הסתכל אם לשני יש יותר ואכלנו עם העיניים, לא עם הפה."138 מאחר שלא היה די בכמות זו כדי להתקיים, התפתח בפלצרי מסחר במזון עם הפועלים הפולנים שעבדו במפעל.139 בסוף סתיו 1942 החלו להביא למפעל עשרות קרונות עמוסים בתפוחי אדמה. "לכל זוג נתנו סל גדול [...] והיינו צריכים להעביר אותם למרתפים [...] יומיים של עבודה. נפלנו מהרגליים."140 כל סל כזה הכיל כ-100 קילוגרמים של תפוחי אדמה והאסירים נאלצו לסחוב אותם על גבם ולהביאם למרתפים. "קיללנו את ימינו ואת שנותינו. לא היה למי לדבר. כל אחד פחד להוציא מילה מחשש שיאשימו אותו בהמרדה. הוציאו לנו את הנשמה, אבל אמרנו שאם עברנו את זה נעבור גם את יתר הגזירות."141 מרילה הלפרין סיפרה כי לאחר עבודה מפרכת בפריקת תפוחי האדמה קיבלו העובדים מרק ולחם,142 בעוד חלק מהאסירים הועסקו בקילוף תפוחי האדמה במטבח, שם בישלו שני טבחים פולנים מזון עבור העובדים הפולנים והאסירים היהודים. את ארוחת הצהריים אכלו עובדי הכפייה היהודים רק לאחר שהפולנים סיימו, וכל שקיבלו היה מרק מימי דלוח. "הדחיפות כשלקחו אותו היו כל כך איומות, שזה אפילו לא היה שווה את מעט המרק הזה. אך נדחפו בשל הרעב, אפילו לפנות ערב כשחילקו מרק מקמח תירס [...]."143


בנובמבר 1942 החלה בניית המחלקות הראשונות לייצור תחמושת בפלצרי, ובה בעת נוספו לבית החרושת עובדים יהודים מהגטו הקטן.144 באותו חודש הגיע לצ'נסטוכובה הרברט בטכר, מפקד המשטרה וה־ס"ס במחוז רדום, וקבע כי מעתה ואילך יהיה פלצרי מחנה לעבודת כפייה ליהודים (Zwangsarbeitslager für Juden). מאחר שזה היה מחנה עבודה כבר חודשיים קודם לכן, הפעם בא השינוי לידי ביטוי בגדר לבנים ועליה תיל, ובשלט גדול שנתלה בכניסה לשטח המחנה ועליו הכיתוב: "מחנה לעבודת כפייה ליהודים". משרד העבודה הגרמני בעיר רשם את שמות העובדים היהודים במחנה, וכל עובד יהודי במפעל קיבל חתיכת פח עם מספר ומגן דוד והצטווה להצמיד אותה לבגד העליון שעל גופו.145


באותו חודש, משהתברר לאסירים היהודים בפלצרי כי הגטו הגדול חוסל ובמה שנותר ממנו הוקם מחנה עבודה קטן עם 5,000 יהודים, החלו חלקם לברוח מפלצרי לגטו הקטן, בין השאר כדי לחפש בני משפחה שנותרו בחיים. הבריחות מפלצרי אף גברו בעקבות השמועות שהחיים במחנה שבגטו הקטן טובים ונוחים, וכי ניתן להשיג בו בגדים נקיים המוברחים ממחסני האיסוף בעיר. ליט, מנהל המחנה, שהיה ער לבריחות לגטו הקטן, בין השאר בשל תנאי המגורים הקשים בפלצרי, ריכז את העובדים למסדר ועודד אותם להמשיך בעבודה במקום, בנימוק שאם יעבדו כנדרש יהיו הסיכויים שלהם לשרוד גבוהים. כשהבחין כי לכמה אסירים יהודים חסרו נעליים, הורה למנהלי העבודה היהודים לספק לנזקקים נעליים בעלות סוליות־עץ ובה בעת הזהיר מפני ניסיונות בריחה.146


בסתיו 1942 הגיעה למפעל קבוצה של 50 שוטרים יהודים מהגטו הקטן, שירדו ממעמדם והפכו באחת לעובדי כפייה מן המניין. נשותיהם הועסקו בעבודות במטבח שהוקם ליהודים, במכבסה ובגינה.147 זו התקופה שבה התחילו לשלוח מדי יום ביומו לפלצרי עובדים מהמחנה בגטו הקטן, והם חזרו ללון בבתיהם בגטו עם סיום עבודתם. עובדים שלנו בתנאים הקשים בפלצרי קיבלו באותה עת רשות ללון בגטו הקטן בתום המשמרת שלהם ונהנו לפחות ממקלחות. אולם היו גם כאלה שוויתרו על הלינה בגטו הקטן בנימוק שהם אינם רוצים לאבד מכוחם בהליכה ארוכה מפלצרי לגטו הקטן, והעדיפו להישאר.148 "אנשים פשוט נעשו מבולבלים [...] כל אחד האמין שאולי יפגוש מישהו מהמשפחה שלו [...] אף אחד לא האמין שככה יישברו משפחות שלמות ויחידים [...] בלילה, רק כשהשתחררנו מהעבודה ועלינו לאולם הגדול, כבר שמענו מסביב על כל מיני שמועות לגבי ההליכה לגטו [הקטן]. כל אחד פירש את זה אחרת."149


בסתיו 1942 הגיעו לפלצרי כ-1,000 נשים מהגטו הקטן, והמקום שהוקצה להן למגורים היה בקומה השנייה של המפעל. בלה סנדלר העידה לימים שהנשים לנו על רצפת בטון מכוסה בקש. "הצפיפות הייתה איומה [...] לאורך הקיר הארוך ביותר נמצא כיור ברזל ומעליו צינור עם ברזים. זה היה חדר רחצה לאלף נשים. בבוקר ליד הברזים התרחשו קרבות וכולנו הרגשנו לא רחוצות. הגרוע ביותר היה בלילה, כי אסור היה לנו לצאת לשירותים [...] בלילה הפך שטח הכיורים למחראות ציבוריות [...] במהרה פרצה מגפת גרדת. הפולנייה שעבדה איתנו קנתה לנו משחה מתאימה [...]."150 מרים תבין סיפרה לימים: "קודם כול שמו אותנו במין מקום ארוך וגדול וקר, עם רצפה של אבן, בלי מיטות. שם היינו כמה ימים, נשים לחוד [...]."151