פתח דבר


נאיה


תיק־תק, תיק־תק, תיק־תק, תיק־תק.
אני עוקבת במבטי אחר מטוטלת שעון האורלוגין הנעה ימינה ושמאלה, כמו רודפת אחר תנועותיה מצד לצד בעוד קצב פעימות ליבי מתחרה בקצב תקתוק השעון.
מצד לצד, מצד לצד.
תיק־תק, תיק־תק, תיק־תק.
״נאיה?!״ אני נבהלת מהקול הרועם ומתעוררת מהרהוריי העמוקים אל זוג עיניים מאיימות וחסרות סבלנות, ולכאב שדוקר את מותניי. אני מפנה את ראשי לעבר המבט הקשה של אימי ולידה הלופתת אותי בחוזקה, וממהרת להסב אותו בחזרה לעברה של הדמות המחויטת, הקרה והמפחידה שעומדת מולי.
״מר רוטמן שאל אותך שאלה,״ נוזפת בי אימי. אני לא בטוחה ששמעתי את השאלה, אבל לא אבקש ממנו לחזור עליה, אני לא יכולה להיות כאן עוד רגע אחד. בידיים רועדות אני לוקחת את העט וחותמת על המסמך המאיים שנח על השולחן ומסנוור אותי באותיותיו הקטנות והצפופות, כמו צועק לי באוזניי שזאת הברירה הכואבת פחות. מכיוון שלא לחתום על המסמך יוביל אותי לקרב שבו ההפסד ידוע מראש. הברירה היא בין לדמם בחוצות העיר ולהיקרע לגזרים לבין לדמם במחשכים, בשקט ובהלקאה עצמית. לרגע חולפת בי המחשבה שאולי לא כדאי שאחתום, שלא אפחד, שאילחם ולעזאזל עם כולם. מהר מאוד אני מסרסת את המחשבה, חותמת על הדף השני והשלישי, מניחה את העט על השולחן ומרכינה את ראשי.
מר רוטמן מרים את המסמך בעוד ידי מתחפרת תחת ישבני, כמו מתביישת שהיא זו שאחזה בעט וחתמה על המסמך. אבל אני יודעת את האמת, לא הייתה כאן אפשרות אחרת. לא לחתום היה מבטיח את עתידי ושמי רק במקום אחד — בפח האשפה.
אני מעזה להרים את ראשי ונתקלת בזוג עיניה המאוכזבות של הגברת הולץ שיושבת מאחורי שולחן זכוכית כבד ומפואר; התמונה הגדולה התלויה על הקיר מעל לראשה היא עדות כואבת לכל מה שעליו ויתרתי הרגע ובמיוחד לחטא שביצעתי. בטיפשותי, הכתמתי את אחד המוסדות המכובדים במדינת ישראל, ובהתנהגות חסרת רסן הכפשתי וסיכנתי את שמו שהולך לפניו כבר עשרות שנים.
עיניי מקפצות אל עבר אימי היושבת זקופה וקפואה כפסל. מבטה המרוחק והקריר מעביר בי צמרמורת לא נעימה. ליבי שוקע, שום דבר שאעשה עכשיו לא ישנה את מה שהיא חושבת עליי. מהיום שבו נעלתי לראשונה את נעלי הבלט בגיל חמש, כל מה ששאפתי וחתרתי אליו הושג בעבודה קשה, בהתמדה ובאפס התפשרות כדי שהיא תהיה גאה בי ובהישגים שלי. כל חיי רציתי להיות טובה כמוה, והצלחתי. נגעתי בתהילה וקטפתי אותה לחיקי. נהניתי ממנה, חגגתי אותה, חגגתי אותה יותר מדי... ועכשיו, ברגע אחד של חולשה חירבתי אותה ואת כל מה שבניתי.


פרק 1
נאיה


״את צוחקת עליי?״ קולה ההמום של סאשה אחותי רועם באוזניי ובאוזני אימי שלא מסוגלת להסתכל עליי. ״למה לעזאזל נתת לה לחתום על המסמך?״ היא שואלת את אימי בזעזוע. סאשה ידעה שקרה משהו כשגברת הולץ, מנכ״לית הבלט הישראלי, הזעיקה את אימי ואותי אל משרדה. היא רק לא העלתה בדעתה שזה מה שהיא תשמע.
״כי זה היה הדבר הנכון לעשות,״ אימי עונה בידיים שלובות. אגרופיה תחובים מתחת לחזה שלה והגיצים המתפצפצים באישוניה לא משאירים מקום לספק לגבי מה היא חושבת על מה שקרה. כל רגש שנבנה בתוכה בכל דקה שחלפה בחדרה של גברת הולץ, כשהבהירה לנו את מצבי, איים להתפוצץ באמצע החדר. ההלם, הבושה, הכעס והאשמה.
אבל אל דאגה, הדבר האחרון שתראו הוא את תמרה אנדרסון האגדית מאבדת שליטה. הפרימה בלרינה הבינלאומית של הבלט המלכותי של דנמרק, זו שכבשה את במות העולם, לא תיתן שאף אחד יראה אותה ממצמצת, מועדת בלשונה או בגופה. שמה היה נשקה, ותהילתה הייתה התחמושת שלה. כן, כן, גופה של תמרה אנדרסון היה משוריין תרתי משמע. החוסן שהיא בנתה במהלך השנים וההצלחה הפנומנאלית שלה לא השאירו מקום לאף אחד להיכנס פנימה. היא הייתה הטובה בתחומה. ושם, בחדר שאיים לרסק את חיי, היא שמרה על ממלכתיות שהפכה לי את הבטן. שום דבר לא היה חשוב מלבד שמה ועברה.
״הדבר הנכון?״ היא חוזרת להביט בי. ״מה לעזאזל, נאיה?״ אין לי מה לומר לה, אני עדיין בהלם מכל מה שקרה בשעה האחרונה. ההאשמות הנוראיות שנורו לעברי ללא רחמים, האיומים ובעיקר התנהגותה של אימי.
״סאשה, תירגעי,״ טון קולה הנוזף של אימי מכווץ אותי, אבל בניגוד אליי אחותי מעולם לא התרגשה ממנה, בטח לא עכשיו. המבט המאוכזב שסאשה זורקת לעברה רק מתדלק את הכעס שלה. ״אין לך מושג איך זה היה שם בתוך החדר של הנפוחה הזאת. גם כשרקדנו יחד לפני שנים לא הייתה בה טיפת אצילות, לא פלא שהיא אף פעם לא התקדמה. במקום זאת, היא חיה בכוך שלה כבר שנים וחושבת שהיא מנהלת גדולה. היא אף פעם לא הייתה מבריקה, היית צריכה לראות איך היא התענגה על כל רגע שבו עורך הדין צלב את נאיה שם.״
״למה בכלל נתת לו לצלוב אותה? למה לא ביקשתן להתייעץ עם עורך דין? למה לא עצרת את זה לפני שזה התחיל? ומה פתאום נתת לה לחתום?״
״לא היה כאן מרחב תמרון,״ אימי עונה לה כאילו אני לא נמצאת בחדר. ״אחותך כרתה לעצמה את הבור במו ידיה ולא הייתה כאן שום ברירה מלבד שהיא תיכנס פנימה ותתיישב שם זמן מה עד שיעבור זעם.״
״את רצינית? זה יכול לקחת הרבה מאוד זמן, ואז מה?״
״אין ואז מה, את מעדיפה שהיא תלך לכלא?!״
״לא... זה לא מה שאני אומרת,״ עכשיו תורה של אחותי להתכווץ. ״כל מה שאני אומרת, זה שלא הייתן צריכות להיות פזיזות ושאולי היה צריך לחקור את הדבר הזה יותר לעומק.״
״מה יש לחקור? יש צילומים, רואים את אחותך בבירור שם. אם היא הייתה מסרבת לחתום על המסמך היא הייתה נאזקת ומובאת ישירות לחקירה ואז אלוהים יודע איך זה היה נגמר.״ הנייד של אחותי מזמזם עקב הודעה שנכנסת, היא שולפת אותו מכיס המכנסיים שלה כדי לקרוא, ממהרת להקליד תשובה ומניחה אותו על השולחן.
״זאת נוגה, היא מחפשת אותך בנרות, אמרתי לה שתחזרי אליה,״ היא משתופפת על עקביה כשעיניה הטובות והחצופות מתבוננות אל תוך עיניי. אני משפילה את מבטי, לא יכולה לעמוד בפני המבט המכיל והכל־כך אוהב שלה, זה שלא מאמין למה שקרה. אחותי, שמעולם לא התרגשה מאף אחד ומשום דבר, בטח לא ממה שאימא שלנו חושבת, מסיטה קווצות שיער סוררות המכסות את מחצית פניי ותוחבת אותן אל מאחורי אוזניי.
״תסתכלי עליי,״ קולה רך אך יציב. אני מרימה את ראשי לעברה. ״אין לך מושג כמה אני רוצה לחנוק אותך עכשיו, אבל את אחותי ואני אוהבת אותך. אם זה מה שבחרת, אני אגבה אותך.״
״תודה, זה חשוב לי מאוד.״
״אז מה את מתכוונת לעשות?״
״אני עדיין לא יודעת,״ אני נאנחת בייאוש. אין לי מושג מה אעשה אפילו בשעה הקרובה, הכול כל־כך מעורפל, כאילו כל חיי עוברים בסרט נע ומהיר בלי היכולת להבין באמת את המשמעות של מה שקרה ומה עשיתי. אני כבר רואה את ההשלכות, כי לאן שלא אלך הן יזכירו לי, יום־יום, שעה־שעה, שמה שקרה שם בחדר הוא תוצאה של מעשי ידיי, בלי תירוצים ובלי הסברים חלולים. האחריות היא כולה שלי.
״רוצה שניסע יחד לאבא? הוא ישמח אם נבוא,״ סאשה מעירה אותי ממחשבותיי המעונות.
״לא בא בחשבון, הוא ישר ישאל שאלות ואני עדיין לא מוכנה לספר לו.״
״אוקיי, ומה הוחלט לגבי הבלט?״
״נכון לרגע זה אני מושעית, ההחלטה הסופית לגביי תובא בשבוע הבא בפני מועצת המנהלים. כמו שזה נראה אורחק לשנה, לפי ההסכם זה העונש המקסימלי שהם יוכלו להטיל עליי.״
״קיבינימט!״ בקולה הכעוס טבול כאב שהיא לא טורחת להסתיר וזה לופת אותי בגרון.
״אצטרך לחשוב טוב־טוב מה אני רוצה לעשות, מה אני יכולה לעשות. נכון, חתמתי על המסמך שמגן עליי מתביעה או מאשמה פלילית, לא יפתחו לי תיק ולא אעמוד לדין. אף אחד לא ידע מה קרה ולמה נעלמתי מהבלט למשך שנה, אבל עם זאת אני לא רואה את עצמי ממשיכה לחיות כאן בזמן הקרוב.״
״מה זה אומר?״
״אני צריכה להתרחק מפה. מהבלט, מהבמות, מהחברים שלא יפסיקו לשאול ולחקור, מהצביעות ומהעמדת הפנים. אני לא רוצה את זה. אני רוצה נוף אחר, אנשים אחרים, קצב אחר. כל מקום בו לא יזכירו לי למה נעלמתי ומתי אני חוזרת, אם בכלל.״
״אם בכלל?״ פניה של סאשה מתעוותות בחוסר הבנה.
״עוד מעט ימלאו לי שלושים. אין לי עוד הרבה זמן לרקוד.״
״תפסיקי, את עדיין לא קרובה לתלות את הנעליים שלך.״ אני בולעת בקושי את הרוק ומושכת בכתפי, נכון שאין לי כוונה לתלות את הנעליים אבל ההחלטה שהתקבלה מקצרת לי משמעותית את הזמן על הבמות. הברכיים שלי רועדות רק מעצם המחשבה הזאת.
״אני חושבת שכדאי שתיסעי לסבא,״ אומרת אימי. אני מביטה בה בחדות — לזה לא ציפיתי, בטח לא ממנה. אך באופן די מוזר אני לא פוסלת את הרעיון. אחותי זוקרת את גבותיה, מופתעת לא פחות ממני.
״אני אחשוב על זה.״
״תחשבי על זה מהר לפני שתגיע ההחלטה לגבייך, אנשים כבר מתחילים לדבר,״ היא יורקת את המילים כמו נחש שיורק את הארס שלו, ההבדל הוא שאני לא הטרף שלה.
״אוי, תעשי לי טובה, אימא, ולכי לאייד את הפראנויה שלך במקום אחר, היא ממש לא נחוצה עכשיו,״ סאשה יורה לעברה ומחזירה את ראשה אליי. ״רעיון לא רע, אני חושבת שזה יכול לעשות לך ממש טוב, הוא והחצילים שלו ישמחו לארח אותך.״
״זה משעשע אותך?״
״מאוד, אני כבר רואה איך הוא יחכה לך, הוא בטח יחזיק בידו שרשרת מחצילים ויניח אותה סביב הצוואר שלך ויגיד לך ‘וולקאם טו מאווי...‘ סליחה,״ היא מכחכחת בגרונה. ״התכוונתי, ‘ברוכה הבאה לכפר יעלים‘,״ היא קורצת אליי בשובבות ובפעם הראשונה היום אני מרשה לעצמי לחייך.


* * *


לאחר שאימא שלי הולכת אני נושפת בקושי את האוויר החוצה, הנוכחות שלה הייתה כמו אבן ריחיים שישבה לי על הצוואר. אני רוצה לקבור את עצמי מאלף ואחת סיבות, וכל אחת מהן מוצדקת ומגיעה לי. כמות האלכוהול שזרמה בדמי באותו הערב יכולה הייתה לסחרר זוג פילים ממוצע, ומה שקרה לפני שעתיים מול המחויט שהראה לי את עצמי במסך שבעים ושתיים אינץ‘, שיכורה וחסרת אחריות, צרב את ישותי וביטל את כל מה שבניתי בעמל רב. אלוהים, איך יכולתי להיות טיפשה כל־כך? כאב עצום לופת את חזי והגרון שלי נחסם. ״תבכי, נאיה, תבכי.״ אני רק צריכה למצמץ והדמעות ינשרו באין מפריע, אבל אני נלחמת בהן בכל כוחי ומדחיקה אותן פנימה, לעת עתה. עוד יגיע הרגע שבו לא אוכל לשלוט בהן והן יכלו אותי כמו שרפה אכזרית וחסרת רחמים.
אני נשכבת על המיטה ובוהה בתקרה כשסאשה נכנסת ונשכבת לידי.
״אל תתני לה לרדת עלייך ככה.״
״עזבי אותה, היא הייתה חייבת לפרוק את הזעם שלה.״
״בכך שתהיי הבול פגיעה שלה? תעשי לי טובה.״
״יש לה סיבה טובה.״
״לא נכון,״ היא מתרוממת על מרפקיה. ״אני לא ראיתי את הסרטונים והתמונות, אבל עצם העובדה שהיא לא גיבתה אותך, לא עצרה את כל הטירלול הזה ולא הביאה עורך דין שייעץ לך מה לעשות מטרידה מאוד בעיניי, את בעצמך אמרת שאת לא זוכרת חצי ממה שקרה.״
״זה לא משנה, יש סרטון שמראה את מה ששכחתי.״
״ועדיין, לא היית שם לבד, מן הראוי שמי שהיה שם בסרטון צריך היה להיות נוכח שם בחדר.״
״סאשה, די, תרדי מזה.״ אין לי כוח לדבר על זה או לחשוב על זה. ״פישלתי, נתפסתי ואין לי ברירה אלא לשלם על מה שעשיתי.״ בחדר נופלת שתיקה לזמן מה כשסאשה נותנת לי את המרחב לחשוב לכמה רגעים. הדממה מופרת כשצלצול נשמע בדלת.
״זאת בטח נוגה, היא ממש מודאגת.״ היא קמה מהמיטה.
״סיפרת לה?״
״לא, היא אומנם בת הזוג שלי, אבל זה הסיפור שלך.״ לאחר מספר שניות נוגה מופיעה בפתח חדר השינה שלי ומטפסת על המיטה כדי לחבק אותי.
״אני חושבת שזו הפעם הראשונה ששלושתנו נמצאות באותו החדר ואת ניגשת קודם אליי כדי לחבק אותי ולא את אחותי,״ אני אומרת כשידיה עוטפות את צווארי.
״היא קיבלה נשיקה כשהיא פתחה לי את הדלת.״ היא נושקת לי על לחיי ומשהו במבט שלה סודק אותי מבפנים. נוגה ואני מכירות הרבה שנים, תשע־עשרה שנה ליתר דיוק, הכרנו כשהיא עברה עם משפחתה מצפון הארץ למרכז כדי שתוכל להשקיע באימוני הבלט. כבר ביום הראשון של כיתה ד‘ היא ניגשה אליי ושאלה אותי אם היא יכולה לשבת לידי. באותו היום גילינו שאנחנו גם לומדות ומתאמנות יחד בבית הספר של הבלט הלאומי ודי מהר הפכנו לבלתי נפרדות. גם כשעברתי לגור בחו״ל במשך כמה שנים אחרי שירות צבאי מקוצר, דאגנו לשמור על קשר הדוק. התפתחנו מחברות לקולגות והובלנו לא מעט מופעים ביחד ולחוד. אחותי נכנסה לתמונה רק לפני שלוש שנים, מה שדי הפתיע אותי לנוכח העובדה שהן הכירו אחת את השנייה מגיל צעיר.
״דברי אליי,״ היא לוחשת כשאחותי מטפסת על המיטה ונשכבת מאחוריה כשידיה עוטפות את מותניה. היא הייתה שם איתי במסיבה וראתה חלק ממה שקרה שם. אני מספרת לה את מה שקרה מהרגע שקיבלתי טלפון מגברת הולץ ואת כל מה שקרה בחדרה. פניה מתעוותות מכעס ומאשמה על עצמה שלא התערבה ועצרה אותי, אני רואה את זה היטב בתוך העיניים שלה וממהרת לומר לה.
״תפסיקי, נוגה, שלא תעזי להאשים את עצמך, אני לא ילדה בת שתים־עשרה, נכון שהייתי שיכורה, אבל כשניגשתי אליו והבנתי מי הוא, ידעתי טוב מאוד מה אני עושה.״
״אז איך את מסבירה את העובדה שאחר כך את לא זוכרת כלום?״
״כי אחר כך שתיתי יותר מדי.״ אני ממשיכה לספר לה מה כנראה תהיה ההחלטה לגביי ופניה נמעכות לתוך הכרית. אני מנצלת את השקט שנוצר בחדר ועוצמת את עיניי כדי להירגע ולנשום עמוק.
״אז מה את חושבת לעשות?״ היא שואלת.
״אני חושבת ברצינות לנסוע לסבא שלי.״
״זה רעיון לא רע בכלל,״ מתערבת סאשה. ״אין כמו לבקר בסוף העולם, משעמם לא יהיה לך.״ צחוק קל בוקע מגרוני. ״תחשבי על זה, יהיה לך מלא זמן פנוי לטייל בכל השממה הצחיחה שמסביב. במרבית הזמן תמותי מחום; שנה שלמה במקום הזה ותתקמטי כמו תנין מיובש, היחידים שיארחו לך חברה הם החצילים והפלפלים, והכי חשוב, תוכלי לאונן ללא הכרה כי הסיכוי שתמצאי שם זין צעיר ומעניין שיספק אותך, נמוך יותר ממפלס ים המלח.״ נוגה מסובבת את ראשה לעברה.
״את לא עוזרת, ולידיעתך, אין מקום נמוך יותר מים המלח.״
״באמת?״ סאשה פוערת זוג עיניים ומסיטה בעדינות קווצות שיער ממצחה של נוגה, תוחבת אותן מאחורי אוזנה. ״לא ידעתי.״
״חוכמולוגית.״
״בהצלחה, אחותי,״ אומרת סאשה כשעיניה עדיין נעוצות בפניה של נוגה. ״אחזיק לך אצבעות.״


* * *


שבוע אחרי אותו מפגש אומלל במשרדה של גברת הולץ אני מקבלת את ההודעה הכואבת שלא אוכל לחזור ללהקה למשך שנה, ושיתאפשר לי להגיש בקשה להפחתת העונש רק כעבור חצי שנה. גם אם יקבלו את הבקשה, לא מובטח לי שאחזור לקדמת הבמה ואוביל הופעות.
אלוהים אדירים, אני בתוך סיוט שמאיים לכלות את נפשי ושפיותי. אין לי מושג מה אעשה עכשיו, אני רוקדת מגיל חמש, הבלט זה החיים שלי. אני לא יודעת לעשות כלום חוץ מלרקוד וללמד בלט. את כל חיי הקדשתי רק לריקוד, יועדתי למסלול הזה ואימצתי אותו לחיקי בכל רמ״ח איבריי. ועכשיו, ההרגשה היא כאילו מישהו פער חור בחזי, שלף את ליבי החוצה באכזריות והותיר אותי ללא יכולת לנשום ולנוע קדימה.
הנייד שלי מצלצל בזמן שאני אורזת את בגדיי. ההצעה לגור אצל אבינועם שדה, הסבא האלמותי והמדהים שלי ומלך החצילים הבלתי מעורער של הערבה, נראתה לי נכונה בכל יום שעבר. המחשבה שאקח לעצמי פסק זמן בלתי מוגבל בערבה הצחיחה והמדברית נראתה לי קוסמת מרגע לרגע. אני מוציאה את הנייד מהכיס האחורי של מכנסי הג‘ינס שלי ורואה שזה אבא שלי. אני עוצמת את עיניי ונאנחת. הוא עדיין לא יודע, ולשם שינוי גם אימא שלי לא רוצה שהוא ידע. קבוצת הכדורגל קופנהגן אותה הוא מאמן כבר חמש שנים ברציפות עלתה לחצי גמר ליגת האלופות, והדבר האחרון שאני רוצה זה שקרל אנדרסון, החלוץ הדני האגדי של קבוצות הכדורגל ברונדבי, פאריז סן ז‘רמן וליברפול, יקבל התקף לב כשאספר לו במה נתפסה והואשמה הנסיכה הקטנה שלו.
אחרי הכול, להיוולד לבלרינה ישראלית מוערכת שרקדה בבלט המלכותי של דנמרק ולשחקן כדורגל מוכשר ומפורסם, מיקם אותי בכבוד רב ליד ארבעת צאצאיה של מארי אליזבת דונלדסון, נסיכת דנמרק.
הרומן ההיסטורי והמתוקשר בין הוריי נמשך יותר מעשור, אין אחד שלא שמע על החיבור המעניין הזה. הספיקו להם שלושה חודשים של היכרות כדי להחליט להתחתן ושנתיים שבהן הביאו לעולם שתי בנות.
מקץ שתים־עשרה שנות נישואין הם פירקו את החבילה והתגרשו. אבא שלי נשאר לחיות בדנמרק, ואימא עזבה ולקחה אותי ואת אחותי הגדולה יחד איתה לישראל. כך מצאתי את עצמי בגיל עשר בכיתה ד‘ שנייה, מבוהלת והמומה מהחום הנורא, מהצעקות ומהצפיפות.
למרות הבחירה של אבי להישאר ולחיות בדנמרק, הוא תמיד היה נוכח ולא מעט מההחלטות שקיבלתי בחיי הושפעו מאינספור שיחות שחלקנו יחד. הקריירה שבניתי הייתה זהה לזו של אימי, אך הייתי קרובה יותר לאבי מאשר אליה. בעקבות ההצלחה והפרסום שהם השיגו ושלה זכו, לכל אחד מהם הייתה גישה אחרת לחיים. בעוד אימא שלי קידשה את ההצלחה שלה, אבא שלי חגג אותה, זרם איתה ונהנה ממנה. אם הוא רק היה יודע איזו פרשנות נתתי לגישה שלו...
אני מחזירה את הטלפון בחזרה לכיס וממשיכה לארוז.
״תגידי,״ סאשה נשענת בגופה על משקוף הדלת ונועצת את שיניה בתפוח שהיא אוחזת. ״קווינטון יצר איתך קשר במקרה?״ אזכור שמו הוא כמו אגרוף בבטן.
״לא.״
״אוקיי, תעדכני אותי אם הוא ייצור איתך קשר.״
״למה?״ אני מתקרבת אליה, לוקחת ממנה את התפוח ונוגסת ממנו.
״כדי שאשלח את נוגה לשים לו ציאניד בקפה.״
״תעזבי אותו, זאת לא הייתה אשמתו.״
״בולשיט, ואת יודעת את זה.״ היא לוקחת ממני את התפוח ונוגסת בו בעצבנות.
״זאת לא אשמתו,״ אני מתעקשת ונועצת בה מבט שמבהיר שאני לא מעוניינת לדבר עליו יותר.
״אז איך את מתכננת לנסוע לסבא?״
״באוטובוס.״
״ממש לא,״ היא יורה. ״אני אסיע אותך.״ בניגוד לאחותי, מעולם לא הוצאתי רישיון. לא כי לא רציתי או פחדתי, פשוט לא היה לי זמן כי הייתי תחת משטר קפדני מאוד של אימונים והופעות שלקחו ממני כל זמן פנוי.
״סאשה, באמת שאין צורך, בטח אהיה הנוסעת היחידה על האוטובוס.״
״את בטוחה?״
״כן, אני אהיה בסדר,״ אני מהנהנת.
״את מודעת לעובדה שהחום שם יכול לאתגר גם את האלים.״
״כן, הא?״ אני צוחקת ונזכרת שלקח לנו מספר שנים להתרגל לחום של ישראל, קל וחומר לחום של אזור הערבה.
״לפחות תני לי להסיע אותך לתחנה המרכזית, מתי יש לך אוטובוס?״
״מחר בשמונה וחצי בבוקר.״