כמו רבים בשנות השישים והשבעים נולדתי מתוך הזיכרון, ונדרשתי להשביע את תאבונו המפלצתי. הזיכרון נחש רעב וערמומי הוא. לפעמים הוא אורב, לפעמים מתעתע. הנחש שלי שכן בבית פרטי, בחיפה ואחר כך בהרצליה. אז לו היה לו שם עדיין. ובכל זאת הוא רבץ שם, ללא שם, לפתח חטאת נושם.
גם תך מכליב הוא מין נחש-לחש. גם הוא אורב, מתעתע. שורף את התריסים המוגפים, זוחל במדרגות ונאחז בחפצים. לוכד שאריות חיים ומסכסך בין המקומות והזמנים. הרעבון שלו כפול. מכליב את מחוזות הזיכרון משני צידי הגבול, יוצר משם וכאן כלאיים, פותח וסוגר סוגריים.
מילים הן תך מכאיב. הן מבקשות לדקור ולהעיר את המפלצת. לחשוף את מנגנון הזיכרון הדו-ראשי, את החוזה הראשיתי. מה היה בית, היה בית פרטי. מה היה דור ראשון, היה דור שני.
'תך מכליב' הוא טקסט מיתולוגי, מחזור של חלומות וחפצים, מראות, שתיקות ורמזים. הוא נכתב בגיל 35 ונערך בגיל 53, והוא נזכר בגיל חמש עשרה ובגיל שלוש מתוך קווקוו שמבקש למתוח חוט בין סוף לסוף, אך מתגלגל כפקעת.
ד"ר טל פרנקל אלרואי היא משוררת וחוקרת מולטידיסציפלינרית של פואטיקה בתחומי הספרות והשירה, האמנות והעיצוב. בעשור האחרון היא מלמדת בבצלאל אקדמיה לאמנות ולעיצוב ובשנקר, אוצרת ומעצבת.