אני אפס, ספר שיריו השני של אריה טרינקר, לופת את ליבו של הקורא. בלשון צלולה, מדויקת וגבישית כיהלום, מעניק לנו טרינקר הזדמנות נדירה, פורצת דרך מסוגה, להגיע דרך השירה אל עולמו של עובד ההייטק הישראלי. הוא פורש לפנינו מנעד רחב של סיטואציות, זיכרונות, שברי תודעה, רגעי שיממון, מועקה, הצלחה; תוך מבט מקיף על המנהלים, עובדי הקבלן, שרשרת הברגים, החמורים, המשרדים, בתי השימוש — כל מה שמקיף את עולם ההייטק ואת עולמו של העובד בפרט. כך, בהינף אחד אנו מתוודעים להכרח "לָקוּם כָּל בֹּקֶר / לִצְלִיל אַזעְָקָה / לָקוּם בְּדִיּוּק / בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה", הקושי לשבת יום ארוך ב"חֶדֶר מְמֻזּגָ / עַשׁ ניְָרוֹת" בזמן ש"בַּחוּץ אוֹר וּתְכֵלֶת", ולסבול כל זאת תמורת "מַשְׂכֹּרֶת / חַיֵּי שַׁלְוָה בְּטוּחִים".
לצד התיאור המרהיב של טרינקר אודות עולמו הסגור של עובד ההייטק, שופע הספר תובנות ורגעי חסד נפלאים אודות הטבע ובעלי החיים, חום הבית ומנעמי הארוחות; זעם על הפוליטיקה וקשיי הכרך; וכן, מחשבות עמוקות על הזמן החולף.
אני אפס הוא ספר אמיץ שכתוב ביושר, בתנופה ובלשון מדויקת. ספר שקשה להניחו מהיד. "יָדִי רוֹעֶדֶת / מוּל יָפְיָן שֶׁל הַמִּלִּים", כותב טרינקר, ומעניק לנו במתנה את יופיו של הרעד, את כוחה של המילה. עבור מי שאוהב לקרוא שירה טובה, זה כוחו של עולם.
יקיר בן־משה